פרסום חוזר: ההתנגדות לקידומו של יהונתן עדיאל לבית המשפט העליון

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36155
 
שמחה ניר, עו”ד 18.11.2014 10:53
נעים להיזכר?

נעים להיזכר?

 

הכתב הזה מוגש כעת לבית המשפט העליון במסגרת עתירה לבג”ץ), כבסיס להתנגדות למינוייה של מרים נאור לכהונת נשיא ביהמ”ש העליון, משום שהיא הייתה שותפה לפסק דינו של עדיאל, וכל מה שנאמר עליו, ממילא חל גם עליה. יהונתן הקשקשן לא הגיע אל מחוז חפצו, והלך הבייתה, אבל כדאי להזכיר לכל פועלי-אוון שהציבור לא שוכח, ולא סולח. הדבר היחיד שהוסף כאן הוא קישורים מקוצרים, לנוחיותם/ן של הקלדנים/ות של השופטים שאינם עובדים עם מחשב (אם ישנם כאלה).


פרסום חוזר: ההתנגדות לקידומו של יהונתן עדיאל לבית המשפט העליון

 

הכתב הזה מוגש כעת לבית המשפט העליון במסגרת עתירה לבג”ץ), כבסיס להתנגדות למינוייה של מרים נאור לכהונת נשיא ביהמ”ש העליון, משום שהיא הייתה שותפה לפסק דינו של עדיאל, וכל מה שנאמר עליו, ממילא חל גם עליה.

 

יהונתן הקשקשן לא הגיע אל מחוז חפצו, והלך הבייתה, אבל כדאי להזכיר לכל פועלי-אוון שהציבור לא שוכח, ולא סולח.

 

הדבר היחיד שהוסף כאן הוא קישורים מקוצרים, לנוחיותם/ן של הקלדנים/ות של השופטים שאינם עובדים עם מחשב (אם ישנם כאלה).

 

נספח א(1)

 

שמחה ניר, עו”ד

 

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

 

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

 

פקס 09-7424873

 

quimka@quimka.com

 

 

כפר סבא, 3.6.2007

 

לכבוד

 

 

הפרופ’ דניאל פרידמן                                השופט אליעזר ריבלין

 

שר המשפטים                                          המשנה לנשיאת ביהמ”ש העליון

 

יו”ר הוועדה לבחירת שופטים                    חבר הוועדה לבחירת שופטים

 

משרד המשפטים                                      משרד הפנים

 

ירושלים                                                    ירושלים

 

 

מר רוני בראון, שר הפנים                          חה”כ אורית נוקד

 

חבר הוועדה לבחירת שופטים                   חברת הוועדה לבחירת שופטים

 

משרד הפנים                                            הכנסת

 

ירושלים                                                    ירושלים

 

 

חה”כ גלעד ארדן                                       עו”ד פנחס מרינסקי

 

חבר הוועדה לבחירת שופטים                   חבר הוועדה לבחירת שופטים

 

הכנסת                                                     רח’ וייצמן 4

 

ירושלים                                                    תל-אביב-יפו 64239

 

 

עו”ד יורי גיא-רון                                        מר מני מזוז

 

חבר הוועדה לבחירת שופטים                   היועץ המשפטי לממשלה

 

רח’ דניאל פריש 3                                     משרד המשפטים

 

תל-אביב-יפו 64731                                 ירושלים

 

 

הגב’ יפה מור

 

מרכזת הוועדה לבחירת שופטים

 

הנהלת בתי המשפט

 

ירושלים

 

 

נכבדי,

 

 

הנדון: מר יהונתן עדיאל, מועמד לכהונת שופט ביהמ”ש העליון – התנגדות לקידומו

 

 

מהטעמים המפורטים במכתב נפרד הנשלח אליכם במקביל, אני לא ממען את פנייתי זו אל חברות הוועדה דורית ביניש ואיילה פרוקצ’יה, ואני דורש שהן תפסולנה את עצמן מכל השתתפות בדיון בעניין זה, ולא רק בהצבעה עצמה.

 

אני מביע בזה התנגדות נחרצת לקידומו של מר יהונתן עדיאל לכהונת שופט ביהמ”ש העליון, ומזמינכם לא לבחור בו לכהונה אליה הוא חותר.

 

אני מזמין את שר המשפטים ליזום את הדחתו של מר עדיאל גם מכהונתו הנוכחית, בין על פי סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, בין בהליכי משמעת, בין גם-וגם.

 

ואני מזמין גם את השר וגם את היועץ המשפטי לממשלה לבחון נקיטת הליכים משמעתיים ופליליים נגד מר עדיאל ונגד חברותיו להרכב (איילה פרוקצ’יה ומרים נאור), בגין התנהגות לא הולמת, הפרת אמונים, הטיית משפט או כל עבירה אחרת הקשורה בעיוות-המשפט משיקולים פסולים או אינטרסנטיים. לעניין הפלילי – להבדיל מהמשמעתי – אני ער לחסינות השיפוטית, אבל, מאידך, מהסייגים שנקבעו בפסיקה לחסינותם (המהותית) של חברי הכנסת ניתן להקיש גם לגבי חסינותם של השופטים, שהיא לא בלתי-מוגבלת, ובוודאי שלא מוחלטת.

 

הערה מקדימה

 

התנגדותי לקידומו של מר עדיאל מבוססת על פסק-דינו בענייני-שלי, בו אדון להלן.

 

הנשיאה דורית ביניש כופרת בזכותו של הנפגע מפסיקתו של שופט למתוח עליו ביקורת (http://tinyurl.com/d130418), וכבר נמצא מי שאמר כי ברוח זו גם לנאנסת אסור להתלונן נגד האנס (http://tinyurl.com/aq9543) כי יש לה מניע, ורק למשפחת האנס וחבריו מותר לקיים דיונים על אופיו של האנס, לנשדד אסור להתלונן נגד השודד, כי יש לו מניע כלכלי לקבל לידיו את הכסף שלו בחזרה, ולנשים מוכות אסור להתלונן נגד בעליהן וגם אסור להן לתמוך בפעולות למיגור האלימות כי יש להן מניע להתגרש … נו, באמת!

 

עם כל הכבוד, מי שלא נפגע אין לו המוטיבציה לבקר את השופט, או להתלונן עליו, ומי שלא מכיר את המקרה לעומקו – כולל מה שלא נגלה “על פני הפסק” – גם אין לו הכלים לעשות כן, אבל אם הגב’ ביניש – אשר מעולם, ככל הנראה, לא נפגעה מפסק-דין – מוכנה ליטול על עצמה את תפקיד מבקר-האיכות של שופטי ישראל, ולהקדיש מאות שעות – לפעמים גם אלפי שעות – לניתוחו של כל פסק-דין, זה יכול להיות מרתק מאוד, ובהחלט יתקבל בברכה.

 

אני סומך עליכם שתבדקו את הדברים כאן, ובנספחים לפנייתי אליכם, לגופם, ולא לגופו של אומרם.

 

עיקר הרקע העובדתי-ערכי

 

הנספחים למכתבי זה מבוססים על פסק דינו של מר עדיאל בתיק על”ע 4743/02 – פסק-הדין הארוך ביותר שהוא נתן בכהונתו כשופט-בפועל בבית המשפט העליון, בו אני הייתי המערער.

 

המאמרים האלה בנויים על חלק בלבד מפסה”ד כולו – להערכתי רק שליש או חצי ממנו – כי יש לי גם דברים נוספים לעשות בזמני החופשי, ואם החומר המצורף מכסה רק חלק מפסק-הדין – צאו וחשבו כמה חומר אפשר למצוא בפסה”ד כולו – פסק-דין אחד ויחיד.

 

במכתבי זה די לי אם אתייחס רק לחלק מהנספחים, כי כל הנספחים, מדברים בעד עצמם.

 

כדי להראות שכל מה שעולל מר עדיאל בתיק הזה לא היה בגדר “טעות” – וגם לשופטים מותר לטעות עד לרמה מסויימת – אני מפנה  אתכם היישר אל הפרק “וכעת לגופה של תלונתי” ואל הפרק הבא מייד אחריו, “האינטרס של מר עדיאל”, אשר בתלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל: גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג (http://tinyurl.com/q8670), היא המצורפת הראשונה למכתבי זה.

 

בפרקים האלה אני מראה כיצד, בשני פסקי-דין שהוא כתב במקביל, הוא הגיע בנקודה מסויימת לשתי תוצאות הפוכות. כיצד מגיע שופט, בשני פסקי-דין הנכתבים יחד, לשתי תוצאות הפוכות? כי יש לו אינטרס. איזה אינטרס יש לו? האינטרס לדפוק את עו”ד שמחה ניר, הנחשב ל”עוכר מערכת המשפט” בגלל הביקורת שהוא מותח על השופטים – בתקווה לזכות ב”פוזיציה” טובה יותר בוועדה לבחירת שופטים.

 

שופט אשר מטה את הדין כדי לזכות בקידום הוא שופט מושחת. אולי שחיתות זו אינה שחיתות “קשה”, אלא רק, כהגדרתו של הפרופ’ יצחק זמיר, אותה שחיתות “רכה”, אשר “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל”.

 

ובינינו? לדעתי כאשר שופט מטה את הדין בציפייה לקידום, זה השוחד – אבי-אבות-הטומאה – החמור ביותר האפשרי, והשחיתות הקשה ביותר, המתועבת ביותר שניתן להעלות על הדעת.

 

וכאשר השחיתות הזאת אמורה לקבוע את צביונה של הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר – זה כבר הרבה יותר מסתם “סוף העולם”.

 

וכפי שעולה מהמאמרים המצטרפים, הוא לא רק מושחת, אלא גם קשקשן מופלג.

 

והוא גם נלעג.

 

ואם לא די בכך – הוא גם אידיוט. לא אידיוט במובן המדעי (קרי: IQ 60), אלא, כמובן, במטאפורה המקובלת, כלשונם של המדברים בדם-ליבם. משהו מהז’אנר של אני אגדע את ידו.

 

עד כמה הוא אידיוט, נראה בנספח יהונתן הקשקשן (4) – מה זה “מצדיק תחושה”?! (http://tinyurl.com/aq8276).

 

שופט קובע את הדיון בעיכוב-הביצוע של הפסילה עד לאחר תום הפסילה. התרחשות הדברים הייתה בערך כך:

 

השופט דחה לי את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע של הפסילה, וקבע אותו למועד שהוא “אחרי התלייה”.

 

אם הוא היה דן בבקשה ודוחה אותה, לא היה לי פתחון-פה, אפילו אם ההחלטה הייתה שגוייה, לטעמי, ואני מכבד החלטות שיפוטיות גם אם הן אינן לרוחי, אבל דחיית הדיון עד “לאחר התלייה” אינה “טעות שיפוטית” אלא צחוק מהעבודה.

 

הרי ברור לאן חתר השופט: אם הייתי בא לדיון במועד שהוא קבע, הוא היה אומר מר ניר, מרשו כברהוצא להורג,כך שהבקשה נתייתרה, ואם לא הייתי בא, הוא היה מתלונן עלי על “הפסקת ייצוג ללא רשות בית המשפט”…

 

בנסיבות האמורות נותרו לי רק שתי ברירות: האחת – לשלוף אקדח, לירות שלוש יריות בתקרה, ולומר לשופט: אם כבודו לא ידון בבקשה כעת, רעה ומרה תהא אחריתו. כמובן שהברירה הזאת לא באה בחשבון, כי זו אינה דרכי (וגם אילו הייתה, לא היה בידי אקדח, לא אז ולא בכלל).

 

נותרה הברירה השנייה, האולטימטיבית – לומר לשופט אדוני עושה צחוק מהעבודה, בתקווה שאולי זה ישפיע עליו, אבל הוא, השופט, במקום לבדוק את עצמו, גם הוא התלונן עלי.

 

הדבר היה בשנת 1994, ומייד נראה מה חשיבותה של “שנת הייצור”.

 

נניח שנהגתי שלא כהלכה, ועברתי עבירת משמעת, אבל לא על כך אני מדבר כאן, אלא על משהו אחר: על כך שמר עדיאל, בשנת 2005, קבע שהייתי צריך, בשנת 1994, לפנות אל … נציבות תלונות הציבור על השופטים – כמעט 10 שנים לפני שהמוסד הזה קם!

 

ודוגמה נוספת:

 

נאשם לא-מיוצג מוזמן לשלב ההוכחות, לשלב הטיעון-לעונש, או לכל שלב אחר של המשפט, שהוא שלב מאוחר מאשר “פתיחת המשפט”.

 

הנאשם פונה לעורך-דין על מנת שייצגו מאותו שלב ואילך, ומצייד את עורך הדין בייפוי-כוח אשר תחילת תוקפו היא באותו השלב אליו הוא הוזמן.

 

עורך הדין מתייצב למשפט ומייצג את הנאשם – מרשו – נאמנה, מאותו השלב ועד לסוף המשפט (ואפילו מביא לזיכויו).

 

האם עורך-הדין נהג בהתאם למצוות האתיקה בכך שנטל על עצמו את הייצוג על פי ייפוי-כח אשר תחילתו ברגע בו הוא נטל על עצמו את הייצוג, ולא “רטרואקטיבית” לתחילת המשפט, קרי לאותו החלק מהמשפט בו הוא בכלל לא היה “בתמונה”? אולי כן, ואולי לא (לדעתי לא) אבל לא זאת השאלה.

 

השאלה היא איך יכול מר עדיאל להגדיר את הייצוג-ללא-הפסקה הזה כ“הפסקת הייצוג ללא רשות בית המשפט”, ומי לידינו יתקע שמחר הוא לא ירשיע ב“הפסקת הריון שלא כדין” רופא אשר קיבל את הטיפול באישה בחודש השני להריונה וטיפל בה במסירות עד הלידה המוצלחת?

 

ואני שואל: אם הוא לא אידיוט – מי כן?!

 

אידיוט – ומושחת

 

קראו את זה:

 

12.    הטענה הדיונית של בא כוח המשיבה אינה יכולה לעמוד אף היא. הנאשם אינו חייב להציג גרסה, הוא אינו חייב להודות או לכפור בעובדות כתב האישום וגם עובדות בהן לא כפר טעונות הוכחה, כל עוד לא הודה בהן במפורש (סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי). על כן, העדר כפירה מצד הנאשם בעובדה כלשהי או אי העלאת טענה (במקרה שלפנינו – כי הדרך אינה דרך עירונית) אינה פוטרת את התביעה מהוכחת אותו יסוד של העבירה  (המאמרים המוסגרים במקור, ההדגשות שלי – ש’ נ’).

 

ואת זה:

 

7.     אין בידי לקבל את … טענת המערער כי לא נטען ולא הוכח כי הוא היה עורך דין בעת ביצוע המעשים (ההדגשה שלי – ש’ נ’) … אם רצה לטעון כי יסוד מיסודותיהן של  העבירות – היותו עורך דין (בעת ביצוע המעשים – ש’ נ’) – לא נטען ולא הוכח, היה עליו … להעלות טענה זו כטענה מקדמית בבית הדין המחוזי.

 

(באשר להשמטות שלי, כאן, אתייחס בהמשך).

 

אכן, גם כאן דבר והיפוכו, ושניהם יצאו מתחת ידו של מר יהונתן עדיאל, אבל כאן הפואנטה אחרת.

 

המובאה הראשונה יצאה מתחת ידו בפסק-דינו בע”פ (י-ם) 6541/02, ראובן אלי נ’ מ”י, והיא מהמקובלות על הכל, כי הנאשם, כידוע, אינו עובד בתביעה הכללית, ואינו חייב לתת לה רעיונות, ולהדריכה כיצד לנהל טוב יותר את התיק נגד עצמו, וכל סניגור פלילי יודע שלא תמיד נכון לקפוץ עם ה”כבודו, כתב-האישום אינו מגלה עבירה” כבר בשלב ה”הקראה”.

 

המובאה השנייה היא מפסק-דינו בעל”ע 4743/02, בו אנחנו מדברים כאן, אבל לפני שאומר את דעתי עליה, ועל הסתירה בינה לבין קודמתה, אביא הערה אישית.

 

לפחות בשלושה מקרים ניסיתי להשתמש ב”הלכה” הזאת לטובתי, כאילו זאת “המצאה” שלי, וכמובן בלי לציין את מקורה, אבל כל השופטים שבפניהם טענתי כך הסתכלו עלי כעל אידיוט (ולדעתי – בצדק).

 

המרתק הוא בכך שגם כאשר גיליתי את המקור, וגם כאשר אמרתי לשופטים אולי זה נראה בעיניכם אידיוטי, אבל זו הלכה פסוקה ומחייבת שיצאה מלפני ביהמ”ש העליון, ואנחנו חייבים לכבד אותה גם אם היא נראית לנו אידיוטית – גם אז השופטים לא שינו את תגובתם.

 

מה זה אומר?

 

זה אומר שאם שופטים – אפילו אחד, ואני מדבר על שבעה לפחות – רואים ב”הלכה” הזאת משהו אידיוטי, סימן שהיא באמת אידיוטית.

 

וזה אומר שיהונתן עדיאל נתן כאן יד ל”הלכה בקריצה” לפיה אנחנו נשתמש בהלכה הזאת כנגד שמחה ניר, אבל כשהוא יבקש להיבנות ממנה – אנחנו נתעלם ממנה.

 

“נתן יד …” כיצד. כאן אני חוזר אל ההשמטות שלי מפסק-דינו בענייני: כתמיכה לדברי הוא מביא פסק-דין קודם בענייני (על”ע 3954/03), עליו הוא מסתמך, אבל אם הוא היה מתייחס להשגה שלי על ההלכה האידיוטית הזאת, ומצרף אותה אל משנתו-הוא (כפי שבאה לידי ביטוי בע”פ י-ם 6541/02 הנ”ל) – הוא לא יכול היה להגיע אל מה שהגיע, בלי לומר “שיניתי את דעתי”, ובלי לנמק מדוע ההשגות שלי אינן נכונות.

 

והלכה אידיוטית כיצד. לעניין הצורך להעלות כטענה “מקדמית” שעובדה מיסודות העבירה לא נטענה בכתב-האישום אין לנו אלא לקרוא שוב את דבריו הנכונים של מר עדיאל בע”פ י-ם 6541/02 הנ”ל, ואילו לעניין הצורך לטעון כטענה “מקדמית” כי עובדה כאמור “לא הוכחה” אין לי אלא להביא את מה שאומרים לי שופטים, כשאני טוען זאת בפניהם, אפילו עם הפנייה להלכה ה”פסוקה” הזאת: איך אפשר לדבר על “לא הוכח” לפני שלב ההוכחות?!

 

העובדה ששופטים בערכאה הנמוכה מצפצפים מהמקפצה על ה”הלכה” הזאת (תופעה שאינה קיימת במקומותינו) היא הנותנת שלא רק אני רואה בה משהו אידיוטי.

 

ולא רק אידיוט – אלא גם שקרן

 

מר עדיאל כותב בפסק-הדין שאני כיניתי שופט פלוני כ”אוטיסט”.

 

שיתכבד, במחילה, השקרן הזה ויראה איפה אמרתי את זה. בחיים לא אמרתי דבר כזה על שופט.

 

הוא גם אומר שאני טענתי כי “חובתי כלפי הלקוח מצדיקה יחס של חוסר כבוד כלפי בית המשפט”: אני לא טענתי כדבר הזה, וגם לא יכולתי לטעון כדבר הזה, כי, לשיטתי, שני הפרמטרים האלה הם על מישורים שונים לחלוטין.

 

אז שיתכבד השקרן הזה, במחילה מכבודו, ויראה גם איפה אמרתי את זה.

 

מה זה “בוטה”?

 

לפני שאתם ממשיכים הלאה קראו את המאמר מה זה “בוטה”? על כבודה האבוד של המילה “בוטה”, ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך (http://tinyurl.com/aq8280).

 

כעת סיפרו 19 (תשעה עשר!) מופעים של המילה הזאת בפסק דינו של מר עדיאל, בהטיות שונות ובהקשרים שונים, ואמרו אתם למה מתכוון הקשקשן הזה בכל אחד מהמופעים של המילה הזאת.

 

ואם אתם רוצים “תרגיל שכנוע” אמיתי, קחו כל אחד מכם בנפרד תדפיס של פסק-הדין, רישמו ליד כל מופע של המילה הזאת “למה התכוון המשורר”, לדעתכם, והשוו את התוצאות.

 

כפי שאתם רואים ממכתבי זה, משאר הנספחים לו ומהמאמר הנ”ל, שליטתי בשפה העברית היא ממש לא רעה – ובכל זאת אני מתקשה לרדת לכוונתו של מר עדיאל.

 

כך, למשל, אם במקום מסויים הוא התכוון “בוטה” במובן “חריף ונוקב” – דברים חריפים ונוקבים אינם – ולא יכולים להיות – עבירת משמעת, ואם הוא התכוון במובן “גס” – אין שם שום דבר גס.

 

וכעת חזרו אל המאמר “מה זה בוטה …”, וקראו אותו שוב יחד עם המופעים של המילה הזאת בפסק-הדין, ואמרו אתם אם אין השימוש במילה הזאת בבחינת “קשקוש מקושקש”.

 

והוא גם חסר כבוד לשופטי ביהמ”ש לדורותיהם, ובמיוחד לנשיא המכהן, ולחברו לכהונה

 

ומעל לכל – אין לו טיפת כבוד כלפי שופטי ביהמ”ש העליון בכל הדורות: אם הוא מוצא פסול “סגנוני” בלשונם הד”ר יואל זוסמן ז”ל, יעקב מלץ ז”ל ואחרים – אנה אנו באים.

 

וגם לא הייתה לו טיפת כבוד לנשיא המכהן באותה העת (אהרן ברק), בעניינים שבתחום תפקידו של הנשיא, ולשופט אחר אשר העביר נושא מסויים “להחלטת ההרכב” – הכל כעולה מהנספח תלונה מס’ 1:        התנהגות לא-ראוייה של השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: התעלמות מבקשות תלויות-ועומדות ומהחלטת כב’ הנשיא ושופט נוסף (http://tinyurl.com/aq8857).

 

הארה נוספת

 

אני רוצה להוסיף כאן הארה בקשר לפיסקה האחרונה שבפרק הקודם.

 

בסעיפים 2 ו-3 לתצהיר שהגשתי לבית המשפט בתמיכה לבקשתי בעניין הפרוטוקול (והוא מצורף לכמה מהנספחים כאן) אמרתי:

 

2.              עם פתיחת הדיון הודיעה אם בית הדין כי לכל אחד מהצדדים יש חצי שעה לטעון.

 

3.               אני ביקשתי לדון קודם בבקשות הטרומיות והאחרות אשר הגשתי לבית המשפט, אולם אם בית הדין הורתה לי לטעון לכל הבקשות יחד עם הטיעון לגופו של עניין, והוסיפה כי בפסק-הדין יתייחס בית המשפט גם לבקשות עצמן.

 

בתלונה מס’ 1 הנ”ל לנתל”ש קבלתי על כך שההרכב ציפצף לא רק על כב’ הנשיא (ברק), אשר הורה, לגבי אחת מהבקשות, כי היא תידון על ידי ההרכב, אלא גם על עצמו, בכך שהוא לא קיים את הבטחתה של אם-בית-הדין (פרוקצ’יה).

 

והנה, כאשר נדרשה השופטת פרוקצ’יה ע”י הנציבה להסביר את פשר הדבר, היא השיבה שהיא “לא זוכרת” שהיא אמרה כדבר הזה …

 

האפשרות הנוחה ביותר מבחינתה של הגב’ פרוקצ’יה היא שבגלל חלוף הזמן – למעלה משנה מאז ההוראה-הבטחה האמורה – היא באמת “לא זכרה”, אבל מר עדיאל לקח על עצמו לכתוב את פסה”ד מיד בתום הדיון, ואיך יכול היה “לשכוח” את הבקשות התלויות ועומדות – בין משום שאי אפשר “לסגור” תיק כאשר נמצאות בו בקשות “פתוחות”, בין משום מילת-הכבוד (או, אם תרצו, מילת-ה”כבוד”) של אם-בית-הדין?

 

הצפצוף של מר עדיאל על כב’ הנשיא היה, איפוא, לא רק צפצוף פסיבי, אלא גם צפצוף אקטיבי, של מי שקיבל הוראה מכב’ הנשיא והוראה נוספת מכב’ האב”ד, וכתב פסק-דין בלי להתייחס אליהן כלל-ועיקר.

 

אמון הציבור

 

סקר של ארגון בינלאומי אשר פורסם ממש בימים האלה מראה כי כשליש מאזרחי ישראל מאמינים שיש שחיתות במערכת המשפט בישראל. הנשיאה דורית ביניש אומרת שהיא “לא יודעת מהן המהימנות והתקפות” של הסקר הזה, אבל אפילו נניח שהוא מגזים ורק 10% (ולא שליש) מהעם בציון סבור כך – האם זה מה שיציף אותה באושר?!

 

ממה שפורסם על אותו הסקר עולה שמדובר בו על השחיתות ה”קשה”, ומהסקרים המתפרסמים בשנים האחרונות כאן אנחנו למדים כי משבר-האמון שבין מערכת המשפט לבין הציבור בכללותו – החובק בתוכו גם את נושא השחיתות ה”רכה” – זו אשר, לפי זמיר, “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל” – מתעצם והולך בממדים מדאיגים.

 

הנשיאה ביניש, עם כניסתה לתפקיד, הכריזה כי אין פחיתה באמון הציבור במערכת המשפט, אבל משנוכחה כי זה לא רציני היא “החליפה דיסקט”: אמון הציבור פוחת “בכל המערכות”… זה נכון, אבל ההידרדרות באמונו של הציבור במערכת המשפט היא תלולה יותר. תבדקו.

 

מפעם לפעם אנחנו שומעים את ה”הוכחה” לכך שלציבור “עדיין” יש אמון במערכת המשפט: הוא ממשיך להיזקק לבתי המשפט! אבל האם יש לו ברירה? יש לו בג”ץ חלופי, ערכאות ערעור חלופיות, ובתימ”ש חלופיים לתביעות אזרחיות?! אין לו, ולכן בעצם העובדה שהוא נזקק למערכת המשפט אין שום הוכחה למידת האמון שיש לו במערכת הזאת.

 

ואפשר לומר, על דרך האיפכא-מסתברא, שאם היה לציבור אמון במערכת, הוא היה נזקק לשירותיה כפל-כפליים.

 

אבל השאלה הקשה יותר היא מדוע מערכת המשפט צריכה “להתיישר” לפי ה”ממוצע”, במקום ליטול את המנהיגות במערכה על אמון הציבור, כפי שצריכה לנהוג מערכת אשר מצהירה כי “אין לה לא ארנק ולא חרב, אלא רק אמון הציבור”.

 

אכן, אפשר להחליף את הציבור, אבל ספק רב אם ניתן לעשות זאת עד ה-24.6.2007, מועד כינוסה של הוולב”ש, וגם אם תצליחו בכך – ממש לא בטוח שתקבלו ציבור נוח יותר, מבחינתכם.

 

סיכום

 

מערכת המשפט אינה מערכת “מונוליתית”, בה כל השופטים הם שיבוטים (clones) גנטיים זהים, וכמו כל מערכת אחרת חלים עליה עקרונות ההתפלגות הגאוסיאנית: מעט שופטים בקצה העליון, מעט שופטים בקצה התחתון, והרבה-הרבה בינוניים.

 

ובקצה התחתון של מערכת המשפט ישנם יותר מדי שהם חלאות-אדם. אפשר להתווכח על מספרם, אפשר לחלוק על מידת החלאה שבכל אחד מהם, אבל חלאה-היא-חלאה-היא-חלאה, וכפי שתוכלו להתרשם מהחומר המצורף (עדיף לאתר אותו באינטרנט, כדי שתוכלו לגלוש ממנו אל כל הקישורים שבכל מאמר) המועמד בו עסקינן עונה היטב-היטב על ההגדרה הזאת, והשאלה היא אם מוכרחים לקדם אותו לביהמ”ש העליון כאשר ישנם עוד מועמדים.

 

אל תתנפלו על ה”סגנון” שלי

 

למקרא הפרק האחרון, כאן, אני רואה אתכם בעיני רוחי קופצים על רגליכם האחוריות: באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

 

אז לפני שאתם קופצים ויוצאים מעורכם, אני מזמינכם לקרוא את שני המאמרים האלה (שאינם מצורפים):

 

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך” – סיכום: על הלגיטימיות של הביטוי “חלאת-אדם” בשיח הציבורי (http://tinyurl.com/aq8871).

 

יחד עם הקישורים שבו אל שבעת המאמרים המשמשים תשתית ל”סיכום” הזה.

 

על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה”סגנון (http://tinyurl.com/aq8681).

 

ואמרו אתם מה הפסול ב”סגנון” שלי.

 

וחוץ מזה – כרגע לא הסגנון שלי עומד על הפרק, אלא אישיותו של מר יהונתן עדיאל, המועמד לכהונת שופט בית המשפט העליון.

 

“כתב ההגנה” הצפוי של מר עדיאל

 

סביר להניח כי מר עדיאל יתגונן בטענה שהנציבה “זיכתה” אותו מכל התלונות, אבל, לבד מהסלחנות הכללית של הנציבה הנוכחית, ה”זיכוי” הזה לוקה בכמה פגמים, ובהם:

 

·           הנציבה החליטה מזמן כי ענייני היושר האינטלקטואלי “אינם בתחום טיפולה”;

 

·           עוד החליטה הנציבה, בקשר לכוונות-הזדון המיוחסות לשופטים, כי היא “אינה בוחנת כליות ולב”;

 

·           כאשר השופט הנילון אומר שהוא “לא זוכר”, ה”שיכחה” שלו גוברת אצלה על ראיות פוזיטיביות;

 

·           כאשר התלונה היא כנגד כמה שופטים (קרי: הרכב), הנציבה נותנת לנילונים לתאם-גירסאות ביניהם – איוולת אשר אחרון החוקרים במשטרת זרנוגה גימ”ל לא היה נכשל בה.

 

ייתכן מאוד שהוא גם יתגונן בטענה כגון “נכון, טעיתי, אבל טעויות פה-ושם הן מנת-חלקו של כל שופט …”.

 

אבל טענה כזאת לא יכולה להיות אמיתית: כשם שאפשר להירדם על ההגה ולהתעורר בתעלה, אבל אי אפשר להירדם על ההגה ולהתחיל לנסוע, כך גם אפשר לפספס דברים מסויימים בהיסח-הדעת, אבל לא להמציא בהיסח-הדעת המצאות כל כך מתוחכמות ומונחות-מטרה.

 

אני עומד על זכותי – זכותו של מתנגד לבחירת שופט הוכרה לאחרונה על ידי הוועדה לבחירת שופטים – לקבל את תגובתו של מר עדיאל, ולהשיב עליה.

 

תמונה אחת שווה אלף מלים

 

התבוננו נא היטב על התמונה הזאת של מר עדיאל:

 

. פרסום חוזר: ההתנגדות לקידומו של יהונתן עדיאל לבית המשפט העליון.

 

ככל שהבנתי מגעת – ובענייני עיבוד-מחשב של תמונות הבנתי מגעת גם מגעת – תמונה זו אינה “אינטרפרטציה” של קריקטוריסט, אלא עיבוד ממוחשב של צילום, אשר, לכל היותר, מבליט את היש אשר בתצלום המקורי, ולא מוסיף לו דבר אשר אין בו.

 

הסתכלו בחיוך השחצני הזה, החיוך הציני, החיוך מלא זחיחות-הדעת, החיוך האומר אני-ואפסי-עוד, ואמרו אתם: האם הייתם קונים ממנו רכב משומש?

 

אני לא הייתי קונה ממנו אפילו רכב חדש!

 

לאור האמור לעיל אני מביע התנגדות נחרצת לקידומו של מר עדיאל לבית המשפט העליון.

 

אני מזמין את שר המשפטים לנקוט נגד מר עדיאל צעדים משמעתיים, ובמקביל לכך גם הליכי-הדחה לפי סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, ובהקשר הזה אני מזכיר לו, לשר פרידמן, את מאמרו-הוא, משפח רמון, המתייחס לשופטים אשר – לשיטתו – עיוותו את הדין בתקווה לזכות בקידום, או ביתרונות אחרים.

 

כמוכן אני מזמין את השר, כאמור לעיל, לנקוט צעדים כאמור גם נגד שתי השופטות אשר היו שותפות לפסה”ד הזה, ובמיוחד השופטת איילה פרוקצ’יה, אשר, כאם-בית-הדין, הייתה זו אשר ניווטה את ההליך ההזוי הזה.

 

ואני מזמין גם את היועץ המשפטי לממשלה להורות על חקירה פלילית נגד מר עדיאל, בחשד של הפרת אמונים והטיית משפט משיקולים אינטרסנטיים.

 

 

בכבוד רב,

 

 

 

שמחה ניר, עו”ד

 

 

ואלה הנספחים, כסדרם:

 

תלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל: גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג  (http://tinyurl.com/q8670).

 

יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט? (http://tinyurl.com/aq8684).

 

יהונתן הקשקשן (2) – איפה ההגיון? על איזו “הפסקה” אדוני מדבר?! (http://tinyurl.com/aq8712).

 

יהונתן הקשקשן (3) – האם השופט יהונתן עדיאל באמת לא מבין את ההבדל בין “קוזי פאן טוטה” לבין “הגנה מן הצדק”, או שהוא רק מיתמם? (http://tinyurl.com/aq8748).

 

יהונתן הקשקשן (4) – מה זה “מצדיק תחושה”?! (http://tinyurl.com/aq8276).

 

יהונתן הקשקשן (5): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? http://tinyurl.com/aq8794).

 

יהונתן הקשקשן (6): על ה”לוגיקה” של המועמד-לעליון יהונתן עדיאל (http://tinyurl.com/aq8833).

 

יהונתן הקשקשן (7): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (2): על הוצאת דברים מהקשרם (http://tinyurl.com/aqq8835).

 

יהונתן הקשקשן (8): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (3): על הוצאת דברים מהקשרם (2) – הוצאה מהקשר-בתוך-הקשר  (http://tinyurl.com/aqq8870).

 

יהונתן הקשקשן (9) – מר עדיאל, מה הפסול ה”לשוני” ב”עשה מלאכתו רמייה”, או ב”משקר במצח נחושה”? (http://tinyurl.com/aqq8872).

 

יהונתן הקשקשן (10): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (4): על הוצאת דברים מהקשרם (3) – ועל הוצאת ההקשר מהדברים (http://tinyurl.com/aqq8882).

 

יהונתן הקשקשן (11) – מר עדיאל, מה הפסול ה”לשוני” ב”המדינה לא מגלה לנו …”, וגו’? (http://tinyurl.com/aqq8865).

 

יהונתן הקשקשן (12) – כמה אפשר לדבר, ולדבר, ולדבר – בלי להגיד שום דבר? (http://tinyurl.com/aqq8956).

 

יהונתן הקשקשן (13) – האם באמת אין לו מקש Backspace? (http://tinyurl.com/aqq8967).

 

יהונתן הקשקשן (14): מה “בוטה” בתיבה “מעידים כאלף עדים”?! (http://tinyurl.com/aqq9050).

 

תלונה לנציבה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל לא נותנים החלטות (http://tinyurl.com/aqq8658).

 

הגיע הזמן לטפל בשלושתם יחד – איילה פרוקצ’יה מרים נאור ויהונתן עדיאל: סדרת תלונות לטובה-למי שטרסברג-כהן על אופן ניהולו של המשפט, על צפצופם מהמקפצה על הנשיא אהרן ברק, ועוד (http://tinyurl.com/aqq8856).

 

תלונה מס’ 1:       התנהגות לא-ראוייה של השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: התעלמות מבקשות תלויות-ועומדות ומהחלטת כב’ הנשיא ושופט נוסף (http://tinyurl.com/aqq8857);

 

תלונה מס’ 2:       השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: הגבלה בלתי סבירה של זמן הטיעון – חצי שעה לערעורים על שמונה תיקים, אשר כללו עשרה פרטי-אישום: שלוש דקות טיעון לכל פרט-אישום (http://tinyurl.com/aq8858);

 

תלונה מס’ 3:       השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל מנהלים משפט ללא פרוטוקול (http://tinyurl.com/aqq8859);

 

תלונה מס’ 4:       השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: כתיבת פסק-דין בלי לקרוא את התיק כראוי (http://tinyurl.com/aqq8860);

 

תלונה מס’ 5:       השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל, והתרגיל על שם השופט אפרים דורון (http://tinyurl.com/aqq8861);

 

תלונה מס’ 6:       השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: התנהגות לא מנומסת, משפילה, מבזה ופוגעת (http://tinyurl.com/aqq8862).

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר