לשופט סלים ג’ובראן: על שירת “התקווה”, ועל הכבוד הערבי והקלון היהודי

לשופט סלים ג’ובראן: על שירת “התקווה”, ועל הכבוד הערבי והקלון היהודי

שמחה ניר, עו”ד
29.11.2013 16:41
לרוב המצולמים אין קשר לכתבה

לרוב המצולמים אין קשר לכתבה


מכתב גלוי (וגם באופן אישי) לשופט אשר נפגע ע”י אחרים – ולא בצדק, וגם פגע באחרים – ובהרבה פחות צדק



“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

שמחה ניר, עו”ד

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

חנוכה, התשע”ד

לכבוד

השופט סלים ג’ובראן

בית המשפט העליון

ירושלים

נכבדי,

ברצוני להחליף אתך מלים מספר על שירת “התקווה”, ועל
הכבוד הערבי והקלון היהודי.

אני מקווה שיהיה לך האומץ להשיב לי, כי מכתבי זה אליך
מתפרסם ברבים, במקביל, ובהעדר תגובה יישאר בלב הקורא “פסק דין בהעדר
הגנה”.

אני מקווה שלא תיזקק ל”שירותי” הדוברות של הנהלת
בתי המשפט, כי בעיני הציבור אמינותם של אלה היא לכל היותר אפס – וכן היא גם
בעיני.

ומעל לכל אני מקווה שלא אתה ולא הדוברות תיזקקו לקלישאות
השדופות הנובעות מהמגבלות שאתם, השופטים, קיבלתם על עצמכם מרצונכם, אבל הציבור לא
מקבל אותן, כי הוא לא “צד” להן (למשל: הקשקוש המקושקש שהשופטים אומרים את
מה שיש להם לומר רק בפסקי הדין ובהחלטות, כאשר ברוב המקרים הם דווקא מסתירים שם את
מה שיש להם לומר).

ועכשיו לגופם של דברים.

א. על שירת
“התקווה”, ועל הכבוד הערבי

עקבתי אחרי הסערה שהתעוררה בעקבות הימנעותך מלשיר את מילות
“התקווה”, ואין לי אלא להזדהות אתך, כי אני נמצא היום במצב דומה.

אני נמצא היום בארה”ב, ומזמן לזמן אני נוכח באירועים
הנפתחים בשבועת-אמונים לדגל ארה”ב, כאשר כל הנוכחים קמים, נושאים עיניהם אל
הדגל, שמים יד על הלב, וממלמלים את השבועה.

אני עצמי גם כן קם על רגלי, מתוך כבוד למעמד ולדגל, אבל לא
מניח יד על הלב, ולא מניע את שפתי, כי אני לא אזרח ארה”ב. כיוון שהנוכחים
יודעים זאת, אף אחד לא מעיר לי על כך.

אתה לא יהודי, ולכן אתה לא צריך לשיר “נפש יהודי
הומיה”.

אני בטוח כי כל התוקפים אותך על כך שאתה לא שר את התקווה
היו תוקפים אותך שבעתיים, אם כן היית עושה זאת. היו מכנים אותך צבוע, מתרפס, “ערבי-מטעם”,
“ערבי-מחמד” ומה לא.

ב. על
הכבוד היהודי ועל הכבוד הערבי

באתר של מערכת המשפט מתפרסמות שתי רשימות של שופטים – אלה
שמכהנים, ואלה שכיהנו בעבר.

ברשימת השופטים
שכיהנו בבתי המשפט
בעבר מופיע גם השופט
גד פרומקין ז”ל
, המוצג שם כ”שופט של בית משפט עליון”, אבל
פרומקין מעולם לא כיהן בבית המשפט העליון בישראל,
והגדרתו כ”שופט של בית
משפט עליון”, אשר מבחינה לשונית משמעותה “שופט של בית משפט עליון כלשהו,
בארץ, בעולם, או אפילו בחלל החיצון”, לא מתפרשת כך ע”י הקורא המצוי,
אשר, במקרים רבים, הבנתו את כללי הדקדוק העברית לא מגיע לכדי אבחנה.

לא למותר לציין כי גם התוספת “בדימוס” החסרה כאן,
יחד עם התוספת “ז”ל”, שאותה לא שכחו להוסיף, יוצרת את הרושם כי
מדובר בשופט של ביהמ”ש העליון בישראל, שנפטר בעת כהונתו.

כן, פרומקין כיהן בבית המשפט העליון בתקופה המנדט הבריטי
על פלשתינה (א”י)
, עד סופה, אבל משקמה המדינה הוא לא זכה ל”רציפות
הכהונה”, ולא מונה כשופט בית המשפט העליון בישראל.

בביהמ”ש העליון המנדטורי כיהנו שופטים ערביים, שופטים
בריטיים, ושופט יהודי אחד – פרומקין.

האם מן הראוי להכליל את שופטי תקופת המנדט ברשימת
“השופטים שכיהנו בבתי המשפט”? אפשר שכן, ואפשר שלא, ואין לי שום
כוונה להביע דיעה בנושא הזה,
אבל אם כבר מכלילים אותם, אין מקום לאפרטהייד:
או שכולם – יהודים ולא-יהודים – יכללו ברשימה, או שאף אחד לא.

והנה, רק השופטים היהודיים של ביהמ”ש העליון המנדטורי
נכללו ברשימה הזאת כולם, ואילו מהשופטים הלא-יהודיים – לא נכלל בה, אף
לא אחד.

כפפה לרגליך, השופט סלים ג’ובראן. טפל בזה.

ג. על
הכבוד הערבי, ועל הקלון היהודי

כאן אני נוגע לעניין אישי שלי (על”ע
1341+1898/08
), בו אתה ישבת בדין יחד עם אליקים רובינשטיין, ה”יהודי”
חובש-הכיפה, ועם יורם דנציגר, שאני לא יודע מה הוא חובש, אם בכלל.

להזכירך: באותו המקרה נטלתי סיכון מחושב, וצמצמתי את
ערעורי לנקודה אחת בלבד, אשר הסתמכה על החלטה אחת, בת שורות ספורות, אשר נרשמה
בעמ’ 18 של פרוטוקול הדיון בבית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה.

ההחלטה הזאת אמרה שלבית הדין אין סמכות לבדוק אם יש לו
סמכות, ולכן יש לו סמכות … האם שמעת אי-פעם דבר כזה, שופט נכבד?

אני, לעומת זאת, דרשתי להחזיר את התיק לאותה הערכאה, על מנת
שזו תגבה ראיות ותשמע טענות – ותחליט בהתאם.

אפשר היה לקבל את טענתי בעניין הזה, ואפשר היה שלא לקבל.

אם טענתי הייתה מתקבלת, לא הייתי מזוכה, כי לא ביקשתי
לזכות באור מן ההפקר,
והדבר היחיד שביקשתי היה, כאמור, להחזיר את הדיון לערכאה
הראשונה, על מנת שזו תבחן את שאלת סמכותה-היא. האם הגזמתי בדרישתי זו?!

אבל, מאידך, אם טענתי לא הייתה מתקבלת, עונש ההשעייה שלי
לעשר שנים היה נשאר בעינו, ואם ערעורו הנגדי של הקובל היה מתקבל – הייתי מוצא
לצמיתות מהלשכה.

אתה יודע היטב מדוע לקחתי את הסיכון הזה, אבל כיוון שגם
לא-משפטנים יקראו את המכתב הזה, אני אסביר זאת בקצרה:  כאשר אתה מעלה את כל הטיעונים האפשריים
והדרושים לעניינך, לפעמים השופטים “שוכחים”
(במרכאות או בלעדיהן) את
הטענות החזקות ביותר שלך – טענות אשר מחייבות את זכייתך במשפט – ו”דוחים”

(במרכאות או בלעדיהן) את הטענות החלשות יותר, אגב ניתוח “מפורט
ומנומק” שאין בו אלא “מים” – הרבה מים.

אפשר להבין (בוודאי שלא להצדיק!) את התופעה הזאת כאשר השופט
עושה לעצמו חיים קלים ומגיע לתוצאה לא-צודקת. אפשר אפילו לתרץ את זה בעומס העבודה,
אשר מביא חלק מהשופטים להתאבדות, ואת חלקם האחר לכדי עשיית עוול במשפט.

קשה יותר להבין את התופעה הזאת כאשר השופט עושה לעצמו חיים
קשים, ומגיע לתוצאה לא-צודקת. כאן יכול להיות לזה רק הסבר אחד: כוונה-מראש, של
שופט מושחת, להגיע לתוצאה הלא-צודקת.
ראינו את זה, בין השאר, אצל שופטת-התעבורה
רלי גליקליס
, וראינו את זה גם בתיק בו עסקינן, אצל חברך, אליקים
רובינשטיין,
שאתה ודנציגר נתתם לו את חתימת ה”אני מסכים”.

איזה אסון יכול לקרות אם ערכאת-הערעור מחזירה תיק לערכאה
שמתחתיה, על מנת שזו תברר שאלה עובדתית שהיא נמנעה מלבררה, למרות שהייתה צריכה –
וחייבת! – לבררה, ולאחר הבירור תיתן פסק-דין חדש, על פי מה שתברר?

לא, שום אסון לא יכול לקרות, ואלה הם דברים של יום ביומו,
כאשר ערכאת הערעור אפילו לא יודעת מה תהא התוצאה הסופית לאחר הבירור המחודש, אם
היא תהיה שונה מהתוצאה הקודמת, אם לאו, ואם היא לא תהיה שונה – האם השינוי יהיה
לטובה או לרעה מבחינתו של המבקש את הבירור המחודש.

והשאלה היא איזה אינטרס יש לערכאת הערעור למנוע בירור מחודש
של שאלה אשר לא נתבררה בערכאה דלמטה, כאשר ברור כי תוצאה שונה של הבירור העובדתי
תטה את המשפט כולו לכיוון שונה.

התשובה ברורה: אם ערכאת הערעור מתוזמרת עם הערכאה דלמטה,
ו/או עם הצד-שכנגד, אזי מעצם התיזמור עולה גם האינטרס למנוע את בירורה של שאלה
מסויימת.

רובינשטיין הבין היטב – הבין מצויין! – כי התמקדות בשאלה
היחידה אותה העמדתי למבחן (וכאמור – תוך סיכון מחושב להפסיד את כל הקופה) עשוייה לחשוף
את הגדולה
בפרשיות השחיתות שידעה לשכת עורכי-הדין מאז היווסדה
, וגם להוריד מעץ-התלייה את
עו”ד שמחה ניר, אשר מבקר אותנו, השופטים, ואת תרבות השפיטה שלנו.

איך הוא הבין? ללא ספק מישהו לחש לו משהו, כי אחרת מה הפריע
לו לעשות את מה שהוא – שופט-צדק במדינת ישראל – עושה בכל מקרה דומה אחר, דהיינו להחזיר
את התיק לערכאה דלמטה, דבר שהוא, כאמור, עניין של יום ביומו? ומה הניע אותו לשקר
ולהמציא דברים “מן ההפטרה”?

ומה היה השקר שלו?

השקר שלו היה בכך שהוא אמר שההחלטה אשר בעמ’ 18 “אינה
בפנינו”. אז בוא נאמר שאליקים רובינשטיין הוא עיוור … אבל עיוור בעל יושר
ויושרה היה אומר אני לא רואה בעמ’ 18 שום החלטה. על איזו החלטה אדוני מדבר?!

אם כך היה רובינשטיין מגיב, בא-כוחי היה מוציא זכוכית
מגדלת, ומראה לו את ההחלטה, ואם הוא היה אומר כהו עיני מזוקן, ואיני רואה דבר
גם עם זכוכית מגדלת,
אזי בא-כוחי היה מבקש ממך ומדנציגר לקרוא באזני העיוור
הזה את ההחלטה, מילה-במילה.

אבל רובינשטיין אינו עיוור, הוא שקרן
נתעב, שקרן נאלח, חלאת-אדם
, אשר חושב את כל העולם – חוץ ממנו, כמובן –
לאידיוטים גמורים ומושלמים.
הוא
שקרן נאלח וטיפש, אשר מסוגל לומר נסעתי בשעת בוקר מאוחרת ממזרח למערב, והשמש
סינוורה אותי, מתוך הנחה שאף אחד לא יודע איכן נמצאת השמש בשעת-בוקר מאוחרת.

וכפי שרואים אנו בפסה”ד בו עסקינן הוא מוכן לעשות
לעצמו חיים קשים על מנת לתת פסק-דין מושחת, במקום לעשות לעצמו חיים קלים, ולתת
פסק-דין נכון וצודק.

מה אני מזמין אותך לעשות, היום?

לתקן את אשר הקדחת – אתה לא מוסמך, גם אם רצית בכך בכל נפשך
ומאודך.

אבל להכות על חטא – אתה יכול גם יכול, ובפומבי (כולל בתשובה
למייל הזה שלי, אותה אפרסם בהאתר של קימקא).

אתה יכול להגיד אכן, הייתי שותף-מדעת לכל מילה ומילה של
רובינשטיין, ואני מצר על כך,
ואתה יכול להגיד חתמתי “אני מסכים”
באמונה עיוורת לרובינשטיין, ועכשיו אני רואה שטעיתי, והייתי צריך לבדוק עם זכוכית
מגדלת על מה אני חותם.

אני לא יודע במה הייתי בוחר, לו הייתי במקומך, אבל ברור
שהאפשרות השנייה היא בבחינת הרע-במיעוטו, מבחינתך.

ומה הקשר בין הדברים האלה לבין הכבוד הערבי והקלון היהודי?

אומר לך בגלוי: מהכבוד היהודי כבר התייאשתי מזמן –
במיוחד אצל השופטים חובשי-הכיפה, המתיימרים להיות יהודים, אבל הם משתינים מהמקפצה
אפילו על מצוות אלמנטריות של היהדות, כגון “לא תענה ברעך עד שקר”.

על אליקים רובינשטיין כבר עמדתי לעיל.

על ארי אבן-ארי עמדתי במקום
אחר
, ועל אדמונד לוי גם כן (דגימת
אקראי
).

עמדתי גם על צבי וייצמן, אשר מסלק
אנשים מבתיהם, על סמך פסקי דין שאינם קיימים
, על מנחם אלון,
כבוד הרב המלבין פני חברו ברבים – ולא מכה על-חטא, על מנחם מריו קליין, הטובל
ושרץ בידו
, ועל גרשון גרמן, שמקומו אצל
עמוד הקלון
, אבל הוא לא התבייש לבקש
קידום לביהמ”ש המחוזי
.

ואחרון ברשימת-אקראי חלקית זו – הרשם הגנב עמיעד רט, אשר גם
הוא לא מתבייש לבקש קידום – לכהונת שופט
.

כן, גן … כולם חובשי-כיפה, או, לפחות, יוצאי מוסדות חינוך
תורניים, ואם נעלמו מעיני כמה “צדיקים” נוספים – איתם הסליחה, ואשתדל
להכניסם לעדכונים הבאים.

אז מהכבוד היהודי, כאמור, כבר התייאשתי מזמן. התייאשתי עד
כדי כך שלפעמים אני מתבייש ביהדותי (מעבר לסיבות אחרות שיש לי להתבייש בה, כגון
האפרטהייד בו דיברתי לעיל), ואילו מהכבוד הערבי – שאני. אני לא זוכר ספציפית אם
נתקלתי בו, בכבוד הערבי, אבל אני יודע שהוא קיים.

עכשיו בוא ותראה לנו שהוא קיים, והוא גם ראוי לשמו. בוא ותגן
על הכבוד הערבי.

איך תעשה זאת? ע”י הבעת חרטה, כפי שהצעתי לך, לעיל.
בכך גם תראה דוגמה לחבריך היהודים, הדורשים כבוד וגינוני-כבוד, ולהם אין שום טיפה
של כבוד – לא רק כבוד לזולת, אלא גם כבוד עצמי.

באותו הכבוד שאתה רוחש לי,

שמחה
ניר, עו”ד

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
 
לדף הפייסבוק לסגור את
לשכת עורכי הדין
 
לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר   לדף
הפייסבוק של האתר של קימקא
 

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר