“סגירה” של תיק הוצל”פ – מה פירושה?

“סגירה” של תיק הוצל”פ – מה פירושה?

שמחה ניר, עו”ד
30.04.2013 22:37
התיק סגור, הבקשה נדחית

התיק סגור, הבקשה נדחית


בתיק הוצל”פ נגנבים כספים אותם היה לשלם לחייב כ”עודפי גבייה” *** לאחר מכן מבקש ב”כ הזוכה לסגור את התיק *** האם סגירת התיק מונעת מהחייב לדרוש את המגיע לו? *** איך מנצלים תקנה לטובת החייב כדי לדפוק אותו עד העצם



המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים

איך נפטרנו מאשר גרוניס

“סגירה” של תיק הוצל”פ – מה פירושה?

מבוא

אתחיל בדוגמה אותה אנחנו
כבר מכירים היטב
:

בא כוחו (להלן – ב”כ) של זוכה פתח נגד חייב תיק
הוצל”פ על חוב של מיליון שקל.

ב”כ השיג לעצמו מינוי של כונס-נכסים על רכושו של
החייב, ומכר את הרכוש ב-5 מיליון שקל.

סע’ 1 לצו ההוצאה לפועל (הליכים שיינקטו על ידי הלשכה לבקשה הזוכה בלבד), התשס”א-2001, ככל הנוגע לענייננו, זה לשונו:

  1. בקשות
    כמפורט להלן תבצע הלשכה לבקשת הזוכה בלבד:

– –

(6)
סגירת תיק …;

(7)
הקטנת חוב;

– –

על סמך ההוראות האלה הגיש ב”כ ללשכת ההוצל”פ שלוש
בקשות:

האחת – ל”הקטנת חוב” בסך 1 מיליון ש”ח;

השנייה – ל”הקטנת חוב ללא יתרה מתאימה” בסך 4
מיליון ש”ח;

והשלישית – לסגירת התיק.

כיוון שברישא לסע’ 1 נאמר “תבצע הלשכה לבקשת
הזוכה”, פשיטא שהלשכה חייבת לעשות זאת, ואין לה כל שיקול-דעת, וכיוון שנאמר
“לבקשת הזוכה בלבד”, פשיטא שאין צורך לקבל את תגובת החייב.

ההיגיון אשר ביסודן של ההוראות האלה הוא מימוש הכלל הידוע זכין
לו לאדם גם שלא בפניו,
וכיוון שהזוכה רשאי לוותר לחייב על החוב, “כולו או
מקצתו”, הוא יעשה זאת בדרך של “הקטנת” החוב, או אפילו סגירתו של
התיק.

על סמך שתי הבקשות הראשונות רשמה לשכת ההוצל”פ את
המיליון הראשון בסימן “מינוס”, כך שיתרת החוב (מיליון ש”ח) ירדה
לאפס, ואילו לגבי ארבעת המיליונים ה”עודפים” הלשכה “לא ידעה”
מה לעשות בהם, אזי במקום המיועד לסימון “פלוס” (הגדלת החוב) או
“מינוס” (הקטנת החוב) היא סימנה “סולמית” (#), כאילו עשתה
לעצמה קשר בממחטה, כדי שבכל פעם שהיא תרצה למחוט את חוטמה הקשר הזה יזכיר לה שיש
צורך לעשות משהו.

על סמך הבקשה השלישית סגרה הלשכה את התיק, והשליכה את
המפתחות לביוב.

בא החייב ללשכת ההוצל”פ, מתנשם ומתנשף, ואומר רגע-רגע:
איפה העודף – 4 מיליון ש”ח – אשר מגיעים לי כ”גביית יתר” לפי סע’
20 לחוק ההוצל”פ?

סע’ 20, זה לשונו:

20. (א)        כל סכום שנגבה מהחייב מעל לחוב הפסוק
ישולם לחייב, ואם נמסר לזוכה, רשאי רשם ההוצאה לפועל לצוות על החזרתו; הצו ניתן
להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה.

      
(ב)       שולם סכום כסף בטעות, תוך
כדי הליכי הוצאה לפועל, רשאי רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשת צד מעונין, לתת כל צו
לתיקון הטעות; צו כאמור ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין.

עונה לו לשכת ההוצל”פ להחייב: תגיש “בקשה
מסודרת”, ואנחנו נעלה אותה לרשם.

מגיש החייב “בקשה מסודרת”, והבקשה עולה אל כבוד
הרשם, אשר, אחר כבוד, נותן החלטה לאקונית: התיק סגור, הבקשה נדחית.

בצר לו מגיש החייב לבית המשפט תביעה נגד הזוכה ו/או
ב”כ, להשבת הכסף.

עונים הנתבעים, בכתב-ההגנה: רשם ההוצל”פ כבר דחה את
הבקשה הזאת, וזה יצר “מעשה-בית-דין” המונע מהחייב לחזור ולתבוע את אותו
הדבר בפני ערכאה שיפוטית אחרת.

בית המשפט, איך לא, מקבל את הטענה, דוחה את התביעה ואף
מחייב את החייב-התובע בהוצאות המשפט.

שאלת ה-64,000 דולר היא איפה הכסף?!

ושאלת-הלוואי היא כמה שותפים היו לגניבה הזאת, שהרי אף
אחד לא יסתכן במתן יד לגניבת 4 מיליון ש”ח ונתינתם במתנה לזולתו, בלי להשתתף
בחלוקת השלל.

מה
פירוש “סגירת תיק” בהוצל”פ (א): האם היא “קוברת” זכויות
שהיו קיימות עובר לסגירה?

הקונטרה-פונקט לכלל הידוע זכין לו לאדם גם שלא בפניו,
אותו הזכרנו לעיל, הוא הכלל אין חבין לו לאדם אלא בפניו, ובהקשר המשפטי –
אין פוגעים בזכותו של אדם בלי לתת לו את הזכות להתגונן, את “יומו בבית
המשפט”.  על המגרש המשפטי זהו חלק ממה
שנקרא “כללי הצדק הטבעי”.

סגירת תיק הוצל”פ באופן השולל את זכויותיו של החייב
לקבל את עודפי הגבייה כמוה, במקרה הזה, כאילו החליט מאן דהוא החלטה מעין זו:

תיק
ההוצל”פ ייסגר, והזוכה, או ב”כ רשאים לעשות בעודפי הגבייה כבתוך שלהם.

אמרנו “מאן דהוא”, משום שעל פי הצו הנ”ל אין
צורך בהחלטת הרשם, ופקיד הקבלה של לשכת ההוצל”פ הוא הדרג המחליט והמבצע. הוא
אפילו לא צריך ליידע את החייב על הסגירה, שלא לדבר על אזהרתו מראש מפני התוצאות
הקשות העלולות לנבוע מהסגירה הזאת.

החלטה כזאת עומדת בניגוד לכלל האמור, שאין חבין לו לאדם אלא
בפניו, והיא אינה בסמכותה של הלשכה, אינה בסמכותו של רשם ההוצל”פ, אינה
בסמכותו של בית המשפט ואינה בסמכותו של שר המשפטים.

והיא אינה אפילו בסמכותה של הכנסת, שהרי אם זו תחוקק חוק המתיר לפגוע חד-צדדית ברכושו של אדם
בלי ליתן לו את הזכות להתגונן, בתי המשפט יקבעו שהחוק הזה אינו מתיישב עם פיסקת
ההגבלה אשר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן הוא בטל כלא-היה.

על כרחנו אנו אומרים שבהתקינו את הצו האמור לא התכוון שר
המשפטים להעניק ללשכת ההוצל”פ – גוף מנהלי שאין לו שום סמכות שיפוטית – את
הזכות לקבור תיק, על כל עודפי-הגבייה שבו, “לבקשת הזוכה בלבד”.

ואם השר אכן התכוון לכך – הוא חרג מסמכותו, וכל הוראה כאמור
בטלה כלא-הייתה.

מה
פירוש “סגירת תיק” בהוצל”פ (ב): האם זו פעולה שיפוטית או מנהלית?

ראינו לא פעם החלטת רשם האומרת “המזכירות תסגור את
התיק”. לא “אני מחליט לסגור את התיק”, אלא “המזכירות
תסגור”. ומה קורה אם המזכירות לא תסגור?

אם המזכירות לא תסגור את התיק, זה אולי לא יפה, וזה אולי
בלתי נמנע, לנוכח מצוקת כוח-האדם הכרונית בה שרוייה המזכירות, ואם כבוד הרשם
תשוקתו בוערת לראות את התיק נסגר, שילבש בגדי עבודה ויירד למזכירות לעזור בעבודה.
אנחנו נשמח מאוד לראותו עוזר לנו. הקפה והביסקוויטים עלינו.

אבל, כדאמרינן, כל עוד זה לא סגור – זה לא סגור.

לרשם ההוצל”פ ישנן סמכויות מנהליות וסמכויות שיפוטיות.

הסמכויות השיפוטיות עניינן – ככל הנוגע ליחסי הזוכה והחייב –
הכרעה בזכויותיהם של הזוכה והחייב. החשובות שבהן נמצאות בסע’ 19 לחוק ההוצל”פ
(“טענת פרעתי”) וסע’ 20 (“גביית יתר”).

כל הסמכויות האחרות הן סמכויות מנהליות. כך, למשל, אם הרשם
מטיל עיקול על נכס מנכסי החייב, הוא לא קובע בכך שום זכויות, ואם, לאחר מכירת הנכס
יתברר שהחייב לא היה חייב דבר לזוכה, העיקול ומימושו לא ישפיעו על זכויותיו של
החייב. במקרה כזה עשוייה להיות בעייה כיצד החייב ימצא את תרופתו, כאשר הקונה מוגן
לפי סע’ 34א’ לחוק המכר, תשכ”ח-1968 (“נמכר נכס על ידי בית משפט, לשכת
הוצאה לפועל או רשות אחרת על פי דין, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול
וזכות אחרת בנכס …”), אבל זה נושא לדיון אחר.

אין מחלוקת על כך שסגירת תיק הוצל”פ ע”י הלשכה על
פי הצו הנ”ל היא פעולה מנהלית, וכיוון שסגירת תיק היא סגירת תיק היא סגירת
תיק – אין נפקא מינה אם היא נעשית ע”י הלשכה “לבקשת הזוכה בלבד”,
או על פי החלטת הרשם – בין אם הוא עצמו מחליט “לסגור את התיק”, או שרק
“מורה למזכירות” לסגור את התיק.

ואם לא הובנתי עדיין: סגירת תיק היא פעולה מנהלית – יהא מי
שיהא זה אשר מבצע אותה.

“סגירת
התיק” על פי חוק ההוצל”פ

סגירת תיק מופיעה בחוק ההוצל”פ פעמיים בלבד.

הפעם הראשונה היא בהטלת החובה על הזוכה אשר בא על סיפוקו,
ואין להתיר לו להחזיק את התיק פתוח לעולמים:

עדכון על קבלת תקבולים

19א.  (א)    זוכה
ידווח ללשכת ההוצאה לפועל על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב שלא באמצעות הלשכה,
בתוך שבעה ימים מיום קבלת התקבול.

(ב)     על
אף האמור בסעיף קטן (א), זוכה שהודיע ללשכת ההוצאה לפועל על הסדר בינו ובין החייב
כאמור בסעיף 19ב, רשאי לדווח על כל התקבולים שקיבל על חשבון החוב שלא באמצעות
הלשכה, בציון סכום התקבול ותאריך קבלתו, אחת לשלושה חודשים; ואולם פרע החייב את
מלוא החוב, ידווח הזוכה על פירעון מלוא החוב בתוך שבעה ימים מהפירעון כאמור ויגיש
בקשה לסגירת התיק.

הפעם השנייה היא בהוצאה לפועל של משכנתה או משכון לגבי דירת
מגורים, עליה חל סע’
81ב1
לחוק.

ס”ק 81ב1(ג)
לחוק, זה לשונו:

חלפה שנה מיום שנפרעו החוב שבפיגור והתוספות
כאמור בפסקת משנה (א) – ייסגר התיק; רשם ההוצאה לפועל רשאי, לפי בקשת החייב,
להורות על סגירת התיק לאחר שחלפו שלושה חודשים מיום שנפרעו החוב שבפיגור והתוספות.

במקרה הזה הסגירה היא אוטומטית שנה לאחר הפירעון המלא של
החוב שבפיגור, והתוספות עליו (“סכומים שנוספו בשל אגרות, שכר טרחה, הוצאות,
ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל”), אבל אם התיק הפתוח מעיק על נפשו של
החייב (שכבר לא חייב שום דבר), הוא יכול לבקש יפה את סגירת התיק גם לאחר חלוף ג’
ירחים, והרשם יכול להיעתר לו.

המשותף לשתי הסגירות, והתנאי בלעדיו-אין, הוא שהחייב פרע את
מלוא החוב, ואין בהוראות הנ”ל דבר וחצי דבר באשר למקרה בו נגבה מהחייב יותר
ממה שהוא חייב וקמה לו הזכות לקבל את עודפי-הגבייה לפי סע’ 20 לחוק.

הנפקויות
של “סגירת התיק”

תקנה 126 לתקנות ההוצל”פ קובעת באילו נסיבות ותנאים
ייסגר התיק (בקשת הזוכה, פירעון החוב, חוסר-מעש של הזוכה, וכו’), ותקנת משנה
126(ה) – זה לשונה:

(ה)       נסגר
תיק יופסקו ויבוטלו כל ההליכים שהוחל בהם, יוסרו העיקולים שנשארו ויבוטל כל רישום
או מינוי בשל החוב.

הנה כי כן, סגירת התיק פועלת רק לטובת החייב, שמכאן ואילך
הוא יכול “לישון בשקט”.

ישנן פה-ושם גם הוראות נוספות, כגון זכותו של זוכה לפתוח
תיק שנסגר, או לפתוח תיק הוצל”פ חדש במקום תיק שנסגר ובוער, אם החוב לא שולם
במלואו, אבל, לטעמי, הזכות הזאת קיימת גם בלי ההוראות האלה, ואם החייב טוען כי
בסגרו את התיק ויתר הזוכה על יתרת החוב, הרי זו טענת “איני חייב עוד” – תאומתה
הסיאמית של טענת “פרעתי” אשר בסע’ 19 לחוק: אפשר שבנסיבות מסויימות היא
תתקבל, ובנסיבות אחרות היא תידחה, אבל זה יכול להיעשות רק אחרי פתיחתו-מחדש של
התיק המקורי, או פתיחתו ע”י הזוכה של תיק חדש, על יתרה החוב הנטענת.

על
זכותו של החייב לעודפי הגבייה, לאחר סגירת התיק

סע’ 20 לחוק ההוצל”פ, אותו כבר הזכרנו, זה לשונו:

20.  (א)  כל
סכום
שנגבה מהחייב מעל לחוב הפסוק ישולם לחייב, ואם נמסר
לזוכה, רשאי רשם ההוצאה לפועל לצוות על החזרתו; הצו ניתן להוצאה לפועל כאילו היה
פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה.

(ב)   שולם
סכום כסף בטעות, תוך כדי הליכי הוצאה לפועל, רשאי
רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשת צד מעונין, לתת כל צו לתיקון הטעות; צו כאמור ניתן
להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין.

ונשאלת השאלה במה שוללת סגירת התיק את הזכות לקבל את עודפי
הגבייה (ס”ק (א)) או את סמכותו של הרשם לתקן טעויות (ס”ק (ב)), ואיך
הוראה שבחקיקת-משנה (תקנה או צו) יכולה לעמוד בסתירה להוראה שבחקיקה הראשית (חוק
של הכנסת).

התשובה: אין חיה כזאת, והיא הנותנת שדווקא סגירת התיק היא
ההזדמנות לתקן כל פגם, טעות, או עיוות-דין אחר. חיזוק לכך נמצא בתקנה 126א’, אשר
זה לשונה:

126א.
רשם ההוצאה לפועל רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק,
וכן רשאי הוא ליתן הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק שנסגר או שנגנז בטעות ובדבר כל
ענין אחר, ככל שייראה לו צודק.

בואו נקרא יחד את ההתקנה הזאת:

“בכל עת” – כפשוטו: גם אחרי ה”סגירה”;

לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק
– כפשוטו: בכל הליך;

וכן רשאי הוא ליתן
הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק שנסגר
” – פשיטא
שה”סגירה” אינה שוללת אפשרות להמשיך ולנהל את התיק;

או שנגנז בטעות“:
אפשר לומר שה”בטעות” מתייחס גם ל”נסגר”, ולא רק
ל”נגנז”, אבל אז היה נאמר “שנסגר או נגנז” (בטעות), ולא
“שנסגר או שנגנז”.

ובדבר כל ענין אחר, ככל
שייראה לו צודק
” – גם אם טעיתי בפרשנותי עד כאן, באה “הוראת
הסל” הזאת, ומאפשרת לרשם ההוצל”פ לתת הוראה בעניין עודפי הגבייה.

איפכא
מסתברא

נניח שבחוק ההוצל”פ ובתקנות ובצווים שהותקנו על פיו
אין כל הוראה מה מותר ומה אסור לעשות בתיק שנסגר.

ונניח שבתיק דוגמת זה שבו פתחנו, לעיל, נתן הרשם, עובר
לסגירת התיק, החלטה (חלום באספמיה, אבל נניח …) לפיה יש להעביר לחייב את
עודפי-הגבייה (ארבעה מיליון ש”ח, למי ששכח) ולסגור את התיק,
אבל משנודע
לב”כ הזוכה כי התיק נסגר עפ”י החלטת הרשם, בטרם הועברו העודפים לידי
החייב (או אולי אפילו אחרי שהם הועברו לידיו) נזעק הוא: רגע-רגע, כבוד הרשם לא
הביא בחשבון את המסים החלים על המכירה!

כעת קיימות כמה אפשרויות:

האחת – שרשויות המס ירוצו אחרי החייב, אבל זה יגיד מה
אתם רוצים ממני – הנכס נלקח ממני, והוקנה לכונס-הנכסים
(אפשרות משנה, אחת מני
רבות: החייב קיבל את הכסף והשקיע אותו באופן כושל, הפסיד את כולו, והוכרז
כפושט-רגל, כך שגם אם הכיר בחובתו לשלם את המסים – אין כל אפשרות לגבותם ממנו);

השנייה – שהזוכה יחוייב בתשלום המס, אבל גם הוא יגיד מה
אתם רוצים ממני, לי לא הייתה יד בכל הסיפור הזה, הנכס לא הוקנה לי ולא אני מכרתיו;

השלישית – שב”כ, בתור כונס-הנכסים, יחוייב בתשלום המס,
אבל גם הוא יגיד מה אתם רוצים ממני, לכו לרשם ההוצל”פ, שהורה לשלם לחייב
את כל הכספים, ולא הביא בחשבון את חבות-המס;

הרביעית – שלשכת ההוצל”פ תשלם את המס, אבל כיוון שגם לשכת
ההוצל”פ היא “המדינה”, פשיטא שהמדינה תשלם את המס לעצמה, או, במלים
אחרות, במקום שהמס ישולם לטמיון (אוצר המדינה, (ב
יוונית: ταμεῖον)) הוא יירד לטמיון.

אפשרות נוספת, פשוטה יותר (ולא היחידה): תיק ההוצל”פ
נסגר אוטומטית עפ”י ס”ק
81ב1(ג)
לחוק, “
משחלפה שנה מיום שנפרעו החוב שבפיגור והתוספות“,
 ואז מופיע ב”כ, בשם הזוכה, ו/או בשם עצמו, ו/או בשם עצמו ככונס הנכסים (לפי
העניין), ואומר רגע-רגע, החייב לא פרע את “החוב שבפיגור והתוספות”,
וכמצוות ב”כים מלומדה הוא מגיש לרשם, במקרה הראשון, “בקשה מסודרת”
לחייב את החייב בתשלום המס
(אם הכסף כבר הועבר לידיו) או לנכות את המס
מעודפי הגבייה
(אם הכסף עדיין לא הועבר לידיו). לא למותר לציין כי היועץ
המשפטי לממשלה מצטרף לבקשה, ותומך בה (בשם המדינה ובשם האינטרס הציבורי), ובמקרה
השני הוא מגיש “בקשה מסודרת” להמשיך בהליכי הגבייה.

אבל החייב מתנגד, ונימוקיו עימו, ובראשם נימוק-המחץ: התיק
נסגר, כבודו, ואחרי הסגירה אין ולא כלום!

עכשיו נחשו אם רשם ההוצל”פ יקבל את הטענה הזאת … ברור
שלא, ועיקר ההנמקה תהיה ברוח הדברים בהם פתחנו: הסגירה היא פעולה טכנית-מנהלית,
אשר אין בה כדי להשפיע על שום זכות או חבות.

נשאלת השאלה אם קיימת אפשרות שסגירת התיק תפעל רק לכיוון
אחד – לרעת החייב, ולא לכיוון האחר – לטובתו.

התשובה: אין חיה כזאת. או שהתיק סגור הרמטית, ומי שנפגע
ילקק את פצעיו בשקט, או שהסגירה היא עניין טכני-מנהלי אשר אין בו כדי למנוע פעולות
אשר ניתן וצריך היה לעשותן אלמלא הסגירה.

אני מעדיף את האפשרות השנייה, ומי שמעדיף את האפשרות
הראשונה – שלא יתפלא את הוא יקום בוקר אחד ומיטתו מלאה פשפשים.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר