סמרטוט אדום, טור שבועי, 19 בדצמבר 2012: הגינוי האמריקאי – גינוי חסר שיניים

סמרטוט אדום, טור שבועי, 19 בדצמבר 2012: הגינוי האמריקאי – גינוי חסר שיניים

גדעון ספירו
19.12.2012 23:09
שילוב של ברלוסקוני ופוטין

שילוב של ברלוסקוני ופוטין


גינוי חסר שיניים *** המושחת *** בזכות הפחד והבריחה *** גיבורה חדשה *** נס לא היה פה *** ביקור ברמאללה



המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר *** לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין
(תנו “לייק”!)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים

איך נפטרנו מאשר גרוניס

גינוי
חסר שיניים

דוברת משרד החוץ של ארה”ב גינתה את החלטות ממשלת ישראל
לבנות אלפי בתים מעבר לקו הירוק בהתנחלויות ובמזרח ירושלים. הדוברת אמרה
שארה”ב מאוכזבת מהדפוס הפרובוקטיבי החוזר על עצמו בתחום הבנייה בשטחים
הכבושים.

גינוי זה, גם אם יש בו החרפה מילולית כלשהי, שווה כקליפת
השום, אם אינו מלווה במעשים. ממשלת ישראל משתינה מהמקפצה על ארה”ב ועל הקהילה
האירופית, ביודעה כי הגינויים הם מס שפתיים משום שארה”ב ממשיכה לספק לישראל
נשק, ממשיכה להעניק לה מיליארדי דולרים, ממשיכה להטיל ויטו במועצת הביטחון על כל
החלטה המבקרת את מדיניות ההתנחלויות והמלחמות של ישראל.

אנחנו, שוחרי זכויות האדם ומתנגדי הכיבוש אומרים לנשיא
אובמה, בכהונתו השנייה: אין ערך לגינוי מילולי, אם אינו מלווה בסנקציות כלכליות
וצבאיות. להפסיק לספק לישראל מטוסים וטילים, להפסיק את הזרמת הכספים המסייעים
לישראל להמשיך בכיבוש ובמשטר האפרטהייד, בשוד הקרקעות ובירי על אוכלוסיה אזרחית.

אותה קריאה מופנית לקנצלרית אנגלה מרקל: נתניהו מחייך לעצמו
כשבמסיבת עיתונאים הוא שומע ממך גינוי רפה, כמעט ידידותי, כמו “הסכמנו שלא
להסכים”. אולם אם אי ההסכמה עם מדיניות ישראל בשטחים הכבושים תהיה מלווה למשל
בהפסקת בניית צוללות עבור ישראל, צוללות הנושאות חימוש גרעיני, הוא יפסיק לחייך
ויבין שאת רצינית.

קריאה זו מופנית לכל המדינות שרואות עצמן ידידות ישראל: יש
להטיל סנקציות על ישראל כל עוד הכיבוש נמשך. תפסיקו לספק לשודד את כלי הפריצה שלו.
רק כך יבינו ממשלת ישראל ואזרחי המדינה שיש מחיר כואב לכיבוש.

המושחת

שר החוץ המתפטר אביגדור ליברמן, הוא שילוב של ברלוסקוני
ופוטין. מברלוסקוני לקח את הנהנתנות וההתעשרות בדרכים עקלקלות ומפוטין לקח את
העריצות.

ליברמן נחשד בקבלת מיליונים (דולר ויורו) באמצעות חברות קש
שהוא ואנשיו הקימו במקומות שונים בעולם, בין על שמו או מי ממשפחתו ובין על שמם של
הסרים למרותו. כספים אלה אסור היה לו לקבל כאיש ציבור. הוא ניהל עסקים מפוקפקים עם
עבריינים. חלק מחברות הקש נרשמו במקלטי מס למיניהם, דרך מוכרת לחסוך במיסים.

אין לי בעיה עם מי שאינם ששים לשלם מיסים, כל עוד מיליארדים
מבוזבזים למימון פשעי מלחמה, כמו הכיבוש וההתנחלויות, למימון צבא, שב”כ ומוסד
מנופחים, למימון הכור בדימונה ופצצות האטום הישראליות, ומחפשים כל דרך להקטין עד
למינימום את נטל המס. אנשים אלה אינם מעמידים פנים של פטריוטיות, שהרי לדידם אי
אפשר להיות פטריוט של מדינה קולוניאלית המקיימת משטר כיבוש ואפרטהייד. נלסון מנדלה
לא היה פטריוט של דרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד, להיפך, היה אויבה המוצהר, וכך
גם מתנגדי האפרטהייד הישראלי, לפחות את אלה שאני מכיר.

אבל ליברמן הוא הרי פטריוט של ישראל הכובשת, המדכאת, הרומסת
זכויות אדם, הוא מתנחל בהתנחלות נידחת העולה מיליוני שקלים. הוא הממציא של הסיסמה
אין אזרחות ללא נאמנות, אילו לפחות היה משקיע את המיליונים שלו במימון ההרפתקנות
הישראלית, אבל לך תמצא פשיסט הגון. הפטריוט הזה עולה למדינה הון עתק שראוי היה
להפנותו ליעדים אחרים, כמו המאבק בעוני, וגם משתמט מתשלום מיסים כאחרון הצבועים.
כשמדובר בכספו, אין לו נאמנות למדינה. לשיטתו יש לשלול את אזרחותו.

לאור העובדה שחברותיו וכספיו היו מפוזרים ברחבי העולם,
הייתה המשטרה אנוסה לשלוח חוקרים לקצווי כדור הארץ במטרה לאתר מסמכים ועדויות
לאישוש החשדות נגדו. על בסיס המסמכים שנתפשו סברה המשטרה כי יש תשתית להעמיד לדין את
ליברמן בסעיפי עבירות שיכניסו אותו לכלא לשנים ארוכות. היועץ המשפטי לממשלה יהודה
ויינשטיין, הצהיר לפני שנה וחצי כי הוא שוקל להעמיד לדין את ליברמן על שורת
העבירות הכלכליות בהן נחשד.

עברה שנה וחצי והיועץ שינה כיוון וסגר את התיק בנימוק שיש
קושי בזימון עדים. מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, כמו גם פרקליט המדינה
וחוקרי המשטרה, סברו וסבורים שדי במסמכים שנאספו המצדיקים הגשת כתב אישום חריף עם
סיכויי הרשעה טובים. מה גרם לשינוי עמדתו של היועץ? העילה הפורמלית של קושי בזימון
עדים, היא לא יותר מפתח מילוט.

אני מצטרף לאלה הטוענים כי היו מי שהזכירו לויינשטיין, שטרם
מינויו ליועץ משפטי לממשלה שימש כסנגורם של שועי הארץ בפוליטיקה ובכלכלה, כי נבחר
לתפקיד במטרה לחלץ את אנשי השררה והממון מציפורני העמדה לדין. כך נסגר התיק הגדול
נגד ליברמן, והוא חוגג עם המיליונים שנותרו בכיסו.

פטור בלא כלום אי אפשר. אל מול הביקורת הציבורית על ההחלטה
לסגור את התיק הכלכלי הגדול, החליט היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את ליברמן על
עבירה פעוטה יחסית הקשורה למינוי פסול במשרד החוץ.

על רקע אישום זוטר זה התפטר ליברמן, תוך שהוא מצהיר כי
מדובר בעבירה שאינה עבירה, הוא מקווה שעד הבחירות כל ההליך המשפטי יסתיים והוא
יחזור להיות ח”כ ושר מרכזי. אלא שכאן מסתבך מעט העניין. וינשטיין הואשם על
ידי מומחים בתחום המשפט, בעיקר מהאקדמיה, אבל גם בתקשורת, כי בסגירת התיק הגדול של
ליברמן נהג כמשרתם של אדונים ולא כבעל משרה ציבורית בכירה החייב בשיקול דעת עצמאי
המנותק מעטיני הממשלה.

נראה שהביקורת פגעה באיזה מיתר רגיש, והתוצאה, וינשטיין
נעמד על רגליו האחוריות, להוכיח באמצעות סעיף האישום הזוטר, כי לא איבד את
עצמאותו. בשעת כתיבת שורות אלו עומד וינשטיין על כך כי ליברמן יורשע עם קלון, דבר
שימנע ממנו לכהן בכנסת הבאה ואולי גם בממשלה. מאבקו של ליברמן מתמצה בהגעה מהירה
לעסקת טיעון ללא קלון. האם היועץ יתקפל שוב? האם ליברמן יורחק מהחיים הפוליטיים או
שמא יחזור לשררה כמנצח הגדול? יהיה מעניין.

בזכות
הפחד והבריחה

מבוכה ומהומה במחנה הימין. מהדורות החדשות בטלוויזיה הקרינו
אירוע בשטחים הכבושים בהם נראית קבוצה של חיילים חמושים נסים כתוצאה מזריקת אבנים
של ילדים ונערים פלסטינים. בושה וחרפה, זעקו מתנחלים. צבא יהודי נסוג בעימות עם
ילדים, הנשמע כדבר הזה? מול תמונות כאלו תאבד ישראל את כוח הרתעתה, הוסיפו בזעם
קדוש. לדעתם על החיילים היה להשתמש בנשקם ולירות בילדים. ערפדים אלה רוצים לראות
דם של ילדים פלסטינים. הפיקוד הצבאי ניסה לרכך מעט את האירוע על ידי שימוש
בטרמינולוגיה יותר נוחה לאוזן הישראלית הקולוניאלית. לא בריחה, אומרים
הרמטכ”ל דוברו ושמשי הצבא בעיתונות, אלא בסך הכול “נסיגה לצורך היערכות
מחדש”.

מי שראה את התמונות לא יקנה את שיפוצי לשון. אכן, הייתה
בריחה של החיילים, עמוסים בכובעי פלדה, נשק, תחמושת וציוד קשר. אינני נוהג לדבר
בזכות צבא הכיבוש, שהרי תפקידו סותר את כל הערכים הדמוקרטיים שמנחים את שוחרי
זכויות האדם. אולם הפעם אני רוצה לברך את החיילים שברחו. טוב עשו שלא ירו בילדים.
הבריחה הייתה ביטוי לאינסטינקט בריא לא להסתבך בפשע מלחמה של ירי על ילדים. הבריחה
הרחיקה אותם מהאבנים הקטנות (ילדים לא זורקים סלעים) שהטווח שלהם מאד מוגבל,
והתוצאה של האירוע, שאיש לא נפגע.

אודה ולא אבוש. ליבי היה עם הילדים הפלסטינים. קודם כל משום
שככלל אני תומך במי שנאבקים לשחרור משלטון זר, במדוכא מול המדכא, במנוצל מול
המנצל, במוכה מול המכה, בקורבן מול התוקף, אבל גם משום שהם הזכירו לי את ימי
ילדותי תחת השלטון הבריטי. כילדים היינו לא אחת מתגרים בכובש הבריטי, לעתים גם
זריקת אבנים, אבל ידענו כי הם לא יירו בנו.

לא כך עם הילדים הפלסטינים. הם יודעים כי חיילי ושוטרי צבא
הכיבוש הישראלי יורים גם בילדים. ב-45 שנות כיבוש נהרגו על ידי הכובש הישראלי,
צבא, משטרה, שב”כ ומתנחלים מאות רבות של ילדים, דומני שהמספר עובר את האלף.
בניגוד אלינו בזמן הכיבוש הבריטי, הילדים הפלסטינים מסכנים את חייהם במחאתם נגד
הכובש והכיבוש. הילדים הפלסטינים הם, בתוך הרשע וזוהמת הכיבוש, האוכלוסייה הפגיעה
ביותר. יש טוהר במחאת הילדים הפלסטינים, הם לא פת”ח ולא חמאס, הם מחאה
מזוקקת, הם שמים נפשם בכפם, יש בכך גבורה היולית, מעשה דוד הפלסטיני עם הקלע מול
גוליית הישראלי השמן, המכוער, החמוש מכף רגל עד ראש, והילד הפלסטיני עם האבן מולם.

אם הייתי צעיר יותר ובכושר גופני מתאים הייתי מצטרף אליהם,
לאו דווקא כזורק אבנים, אבל נוכח בשטח כביטוי לסולידריות עם מאבקם ומחאה על מה
שמדינתי מעוללת להם: יורים בהם, הורגים ופוצעים אותם, באור יום פולשים לבתי ספר,
שולפים ילדים המובלים למעצר, ובלילות פורצים בברוטליות לבתים, מעירים ילדים משנתם,
וגוררים אותם למחנות מעצר. יש אמנות בינלאומית על זכויות הילד, אולם הן אינן
מוכרות בשטחים הכבושים, גם לא בירושלים המזרחית שלכאורה סופחה לישראל, אולם למעשה
השלטון הישראלי מתייחס לפלסטינים במזרח העיר כאל אוכלוסיית שטח כבוש.

אני פעיל נגד הכיבוש כמעט מימיו הראשונים בכל מיני מסגרות.
נמניתי עם מקימי הוועד נגד היד הקשה, עליה הכריז רבין כשר הביטחון בממשלת
הליכוד-עבודה בשנות ה-80 של המאה ה-20, ועד ישראלי פלסטיני ראשון מסוגו מאז תחילת
הכיבוש ביוני 1967. פייסל חוסייני המנוח ואנוכי שימשנו כדוברי הוועד. השתתפתי בלא
מעט פעולות נגד הכיבוש יחד עם בני ברית פלסטינים. לקחתי חלק במחנה עבודה במחנה
הפליטים דהיישה (בשנות ה-80 של המאה הקודמת) שארגן הוועד הישראלי לסולידריות עם
אוניברסיטת ביר זית. בעיצומה של העבודה בא המושל הצבאי עם לבלריו וקטע את העבודה.
אין דבר מפחיד יותר את הממסד הישראלי מאשר שיתוף פעולה ישראלי פלסטיני. ועל אף כל זאת,
כל אימת שאני פוגש ילדים פלסטינים אני חש רגשות בושה מהסוג שגרמנים בעלי מצפון
חשים כלפי יהודים.

גיבורה
חדשה

הרושם העגום שהותירו החיילים הבורחים על העם בישראל התחלף
כעבור ימים ספורים בתחושת התעלות: שוטרת המוצבת במערת המכפלה בחברון , הרגה בשלוש
יריות את מוחמד א-סלאימה, נער פלסטיני בן 17.

הגרסה הרשמית אומרת שהצעיר התנפל על שוטר, הוציא אקדח
מהכיס, ובעקבות זאת ירתה השוטרת והרגה אותו. אחר כך התברר שזה היה אקדח צעצוע. היא
הפכה לגיבורה ישראלית, כינו אותה בתואר “לוחמת” שבישראל הוא בעל מעמד
מאד מכובד ואת השוטר שהותקף “לוחם”. היא רואיינה בטלוויזיה ובעיתונות,
זכתה לקבלת פנים אצל המפקח הכללי של המשטרה, ולשאלות העיתונאים שלא הסתירו את
אהדתם, השיבה לכולם בפשטות, “לכך הוכשרתי ואת זאת ציפו ממני”.

ואכן, זו האמת העצובה – קודם הורגים נער ערבי ואחר כך מתברר
שהוא לא סיכן איש. נניח לרגע שהשוטרת חשבה שיש סכנה, אפשר היה גם לירות ברגלו וכך
להוציא אותו מכלל פעולה, אבל אז היה לנו עוד ערבי חי, ואת זה צריך למנוע. כפי
שאמרה: הכשירו אותה להרוג. בשיחה טלפונית עם אמה, שגם היא הוקרנה בטלוויזיה, הביעה
האם את גאוותה על בתה. כך חושב הרוב. כמה נשים יכולות להתגאות בהריגת נער פלסטיני?
זכות גדולה נפלה בחלקה, ו”הסמולנים”, אומר הישראלי ברחוב, שיתפוצצו, הם
לא יקלקלו את החגיגה. עוד יעשו עליה סרט תעמולה מטעם שירות הסרטים של ממשלת ישראל.

נס לא
היה פה

זה עתה סיימו היהודים לחגוג את חג החנוכה. על פי המסורת
חנוכה הוא חג של ניסים. נס פח השמן, שעל פי המסופר לנו, כאשר ביקשו החשמונאים לחדש
את פעילות בית המקדש, ולהדליק את המנורה, מצאו רק פח שמן אחד של שמן זית טהור,
שאמור היה להספיק ליום אחד ובדרך ניסית הדליקו ממנו את נרות המנורה במשך שמונה
ימים. והיה כמובן נס ניצחון החשמונאים על היוונים, כל זה לא היה קורה אלמלא התגייס
הקב”ה לטובת היהודים.

אירועים רבים ומופלאים התרחשו לפני אלפי שנים ולא חזרו על
עצמם. למשל, קריעת ים סוף: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם
בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד, כב). משה
רבנו הוא האחד והיחיד שדיבר עם אלוהים פנים אל פנים.

כל שנה, עם פרוס חג החנוכה אני נכנס למתח, אולי יתרחש איזה
נס, ושום דבר לא קורה. אין קריעת ים, אין אפשרות לדבר עם אלוהים, איש לא יודע איך
מתקשרים אליו, מעולם לא קרה לי שכמות שמן זית אשר הספיקה לצלחת סלט אחת הספיקה
לפתע לשמונה צלחות.

גם בפוליטיקה לא קרו ניסים. נתניהו לא נעלם, ליברמן לא
נעלם, המתנחלים לא נעלמו והשלום נשאר תקוע. כמאמר השיר “נס לא קרה לנו, פח
שמן לא מצאנו” (מלים אהרון זאב, לחן מרדכי זעירא). מה שברור בשלב זה שאלוהים
לא איתנו, כוונתי לשוחרי השלום ואחוות העמים. או אז עלתה במוחי המחשבה, שמא יש
יותר מאלוהים אחד? אלוהי הצדיקים ואלוהי הרשעים, אלוהי המלחמה ואלוהי השלום, אלוהי
השוויון ואלוהי הפערים, אלוהי העניים ואלוהי העשירים, אלוהי הקפיטליזם החזירי
ואלוהי הסוציאליזם הדמוקרטי, אלוהי רבנים לזכויות אדם ואלוהי רבני המתנחלים. ויש
עוד.

בין כל האלוהים האלה מתנהל מאבק בלי סנטימנטים, קשה ואכזרי.
בשעה זו אלוהי הרשעים ידם על העליונה. אבל איני מתייאש. אולי בשנה הבאה יתהפך גלגל
הניסים לטובת הטובים.

ביקור
ברמאללה

ביום שבת האחרון עברתי על תקנות צבא הכיבוש הישראלי וביקרתי
ידיד בבנטוסטן רמאללה. ידידי הוא דמות בכירה בהנהגה הפלסטינית. תענוג לשוחח עימו
ולשמוע את הערכותיו. הנוסע לרמאללה אנוס לנסוע דרך כביש האפרטהייד 443. לאורך
הכביש רואה הנוסע משני צידיו גדרות תיל וחומות המונעים מהכפרים הסמוכים לכביש את
הגישה אליו. לא רק עזה היא בית סוהר גדול גם הגדה היא כבר למעשה מחנה מאסר עוד
יותר גדול.

בדרך אל ידידי שוטטתי ברחובות רמאללה, רחובותיה המרכזיים
הומים אדם, חנויות לרוב, אבל זהו מצב משקר.

העיר נמצאת תחת כיבוש. אין לרשות הפלסטינית סמכות של ממש
להוציא ענייני ביוב וכדומה. ידידי מספר לי כי היותה של רמאללה באזור
A האמור להיות
לפי ההסכמים בשליטה פלסטינית, אין משמעות מעשית כי צבא הכיבוש הישראלי נכנס
לרמאללה לביצוע אקציות (מבצעים בגרמנית) כל אימת שהוא חפץ לבצע מעצרים או להחרים
רכוש. רק לאחרונה נכנסו בלילה חיילי צבא הכיבוש בשיירת רכב לעיר, פרצו למשרדי
עמותות שונות, החרימו מחשבים, גנבו אלפי שקלים והשאירו אחריהם הרס וחורבן. סמכות
הרשות במקרים כאלה דומה לסמכות שהייתה ליודנראט כאשר הצבא הגרמני החליט להיכנס
לגטו. צריך להדגיש כי האקציות הישראליות לא כוללות שליחה למחנות השמדה, ברוך השם,
בשלב זה מסתפקים במחנות מעצר ומרתפי עינויים, אבל בכל הקשור ביחס הכובש לנכבש,
השפלתו, ראייתו כתת אדם ועוד – יש לא מעט דמיון בין שני הכובשים.

לכל אלה שיחזרו שוב על המנטרה “אי אפשר להשוות”,
אני ממשיך להתעקש שאפשר וגם צריך, בהקשר נכון. הנה מה שכתב ד”ר עמוס גולדברג
מהאוניברסיטה העברית לרגל הופעת ספרו של ראול הילברג “חורבן יהודי
אירופה”:

“נדמה
כי מכל היבול המחקרי העצום, באיזה תהליך של סלקציה טבעית, נמנעים מקוראי העברית
מרבית החיבורים שעלולים למתן את ייחודיות השואה מצד אחד, ומצד שני, לקשור אותה גם
לתופעות של גזענות לאומנית, תשוקת הטיהור של הלאומיות המודרנית, אלימות
קולוניאלית, גירושים וטיהורים אתניים, התפשטות טריטוריאלית ומנגנונים בירוקראטיים
של כיבוש – תופעות שאינן כה זרות במקומותינו ואשר היו הופכות את העיסוק בשואה גם
לדיון פנימי של צדקת דרכנו אנו. במילים אחרות, נדמה שהציבור בארץ מעוניין לזכור את
השואה באופן שיחזק את תודעת הקורבן האולטימטיבי שלו, אך פחות מעוניין להבין אותה
כתופעה היסטורית מורכבת ומסמנת את הסכנות של הגזענות ושל הלאומיות המודרנית, בעיקר
בהקשריהן הקולוניאליים. אולי פרסום ספרו של ראול הילברג, גם אם באיחור של יותר
מחצי מאה, ישנה מגמה זו” (מוסף הספרים של “הארץ” 21 בנובמבר 2012).

מה שקרוי תהליך השלום, אינו אלא שם קוד להנצחת הכיבוש.
שאלתי את ידידי, מדוע אבו מאזן לא מוסר את המפתחות לממשלת ישראל, ואומר לה, נמאס
לנו לחיות תחת כיבוש ואפרטהייד, שכנעתם אותנו כי אחרי שהעברתם חצי מיליון יהודים
לשטחים הכבושים הפך חזון המדינה הפלסטינית לבלתי ריאלי, אנו מוותרים על מדינה
פלסטינית עצמאית, ספחו את כל השטחים, נקבל זכויות אזרח ויחד נקים כאן מדינה
דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה. אם ישראל תסכים, מה טוב, אם לאו, תיחשף בכל ערוותה
הגזענית.

על כך ענה לי ידידי, זה נמצא על סדר היום, שוחחתי על כך עם
אבו מאזן, זה עוד יגיע, בהפתעה ברגע הכי פחות נוח לישראלים. העולם יכיר את ישראל
האמיתית, שכבר מזמן אינה יהודית, כי בשטח שיפוטה חמישה מיליון פלסטינים, ולא
דמוקרטית, לאור שלילת זכויות אדם ממיליוני פלסטינים. המלחמה עם הפלסטינים הפכה
למעשה למלחמת אזרחים בין אדונים לעבדים. מחכים לספרטקוס שינהיג את מרד העבדים.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע” לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר