אשר יגורתי (כב): גרוניס מקשקש בקומקום, זוכה לכותרות ו”מייתר” עתירות לבג”ץ

אשר יגורתי (כב): גרוניס מקשקש בקומקום, זוכה לכותרות ו”מייתר” עתירות לבג”ץ

שמחה ניר, עו”ד
29.11.2012 00:26
לא מתמסרים בקלות

לא מתמסרים בקלות


אשר גרוניס רוצה “להרוס אותם כשהם קטנים” *** יש להרוס את גרוניס עצמו, ועוד כמה רעות חולות *** וגם: חשבון ישן עם שושנה נתניהו – שמחה ניר לא שוכח ולא סולח



המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר *** לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין (תנו “לייק”!)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים

איך נפטרנו מאשר גרוניס

מבוא: גרוניס רוצה להרוס

תחת הכותרת נשיא העליון בנושא הריסת מסגד: “יש להרוס אותם כשהם קטנים”, וכותרת המשנה בדיון בעתירת רגבים להריסת מסגד לא חוקי בדרום הר חברון שנערך היום בבג”ץ, ציין הנשיא גרוניס כי “יש להרוס אותם כשהם קטנים”. לאור התחייבות המדינה להריסת המסגד בתוך שבועות ספורים, העתירה נמחקה ובמינהל האזרחי נערכים להריסת המבנה, מביאה לנו מערכת הקול היהודי את סיפורו של תיק הבג”ץ בו נעסוק בהמשך.

אבל לפני שנגיע לסיפור, הבה נקרא את פסק-הדין עצמו:

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג”ץ 7121/12

בג”ץ 7305/12

 

לפני:     

כבוד הנשיא א’ גרוניס

כבוד המשנָה לנשיא מ’ נאור

כבוד השופטת ע’ ארבל

 

העותרים בבג”ץ 7121/12:

1. תנועת רגבים

 

 

העותר בבג”ץ 7305/12:

2. עובדיה ארד

 

מחמוד חמאמדה

                                  

נ ג ד

                                                                                         

המשיבים בבג”ץ 7121/12:

1. שר הביטחון

2. מפקד פיקוד מרכז

3. ראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון

 

 

המשיבים בבג”ץ 7305/12:

4. תושבי הכפר הבלתי חוקי חמאמדה

 

1. המפקד הצבאי בגדה המערבית

2. ראש המינהל האזרחי

3. מועצת התכנון העליונה

4. ועדת המשנה לפיקוח

                                  

עתירות למתן צו על תנאי

                                  

תאריך הישיבה:

א’ בכסלו התשע”ג

(15.11.2012)

 

בשם העותרים בבג”ץ 7121/12:

 

בשם העותר בבג”ץ 7305/12:

 

בשם המשיבים 3-1

בבג”ץ 7121/12

והמשיבים בבג”ץ 7305/12:

עו”ד בועז ארזי; עו”ד בצלאל סמוטריץ”

עו”ד שעבאן א’ אנס; עו”ד צבי אבני;

 

עו”ד מנאן חזאן

 

 

עו”ד ראובן אידלמן; עו”ד יצחק ברט

 

 

פסק-דין

 

   במהלך הטיעונים הקצרים הצהיר בא כוחה של המדינה כי המינהל האזרחי מתכוון להרוס את המבנה נשוא שתי העתירות תוך שבועות ספורים לכל היותר, וזאת בכפוף לנסיבות חריגות.

 

   נוכח הצהרה זו הבענו בפני שני הצדדים את דעתנו כי אין עוד מקום לשתי העתירות. לעניין העתירה בבג”ץ 7305/12 סברנו, וכך הבהרנו לבאי כוחו של העותר, כי מאחר שהבנייה החדשה בוצעה על ידו לאחר שמבנה בלתי חוקי קודם שבנה באתר נהרס על ידי המינהל האזרחי, הרי עתירתו נגועה בחוסר ניקיון כפיים.

 

   על רקע כל אלה הודיעו פרקליטיהם של העותרים בשתי העתירות כי מסכימים הם למחיקת העתירות. מובהר, כי היה וההריסה לא תבוצע בהתאם להתחייבות שניתנה ונרשמה כאמור, שמורה הזכות לעותרים בבג”ץ 7121/12 לפנות בעתירה חדשה.

 

   שתי העתירות נמחקות אפוא. אין צו להוצאות.

 

   ניתן היום, א’ בכסלו התשע”ג (15.11.2012), בנוכחות באי כוח בעלי הדין.

 

ה נ ש י א

המשנָה לנשיא

ש ו פ ט ת

מה אנחנו למדים

מה אנחנו למדים מפסה”ד עצמו, ומה קוראים אנו מבין השיטין, בהכירנו את תרבות השפיטה הקלוקלת של שופטי ישראל?

מפסק הדין אנו למדים כי קיים מבנה בלתי חוקי שהעותרים דורשים להרוס אותו, בעל המבנה – העותר-שכנגד – מתנגד, כמובן, והמדינה מכירה בצדקתם של העותרים, ומצהירה כי “בכוונתה” להרוס את המבנה הזה “תוך שבועות ספורים לכל היותר”, אבל “בכפוף לנסיבות חריגות”.

עוד למדים אני מפסה”ד כי לנוכח ה”הצהרה” הזאת גרוניס ושות’ “הביעו” את דעתם כי “אין עוד מקום לשתי העתירות”, ובנוסף לכך הם “סברו, וכך הבהירו” לבאי כוחו של העותר-שכנגד, כי מאחר שהבנייה החדשה בוצעה על ידו לאחר שמבנה בלתי חוקי קודם שבנה באתר נהרס על ידי המינהל האזרחי, הרי עתירתו נגועה בחוסר ניקיון כפיים.

והסיכום: על רקע כל אלה התקפלו פרקליטיהם של העותרים בשתי העתירות, ו”הסכימו” למחיקתן, יחד עם “הבהרה” של בית המשפט כי “היה וההריסה לא תבוצע בהתאם להתחייבות שניתנה ונרשמה כאמור, שמורה הזכות לעותרים לפנות בעתירה חדשה.

והשורה התחתונה: שתי העתירות נמחקות, ללא צו להוצאות.

ה”תהיות”

שמתי את התהיות במרכאות כפולות, כי התופעות בהן נדון כאן אינן חדשות כלל ועיקר, אבל מן הראוי לחזור ולהזכירן, כדי שכל הגרוניסים יפנימו שהציבור ער לכל, מבין את הכל – וזוכר הכל.

וכמובן שתמיד ישנם קוראים חדשים אשר לא מכירים את הטריקים והשטיקים של שופטינו היקרים, ובמיוחד של שופטי ביהמ”ש העליון, בין בישבם כבימ”ש לערעורים, בין בישבם כבג”ץ.

תאר לעצמך שאתה מגיש תביעה לבית משפט “רגיל”, והנתבע בחובו ובחובותיו כמפורט בכתב התביעה, ובא-כוחו מוסיף “הצהרה” כי “בכוונתו” של הנתבע לקים את הנדרש בכתב התביעה “תוך שבועות ספורים לכל היותר”, אבל “בכפוף לנסיבות חריגות”.

היעלה על הדעת שבית המשפט “יבהיר” לתובע כי “לנוכח ההצהרה אין עוד מקום לתביעה”?

ממש לא. אפילו במערכת משפט מסואבת כשלנו הדבר לא יעלה על הדעת. מי שמגיש תביעה, ומתברר שהוא צדק, זכותו לקבל פסק-דין על פי התביעה, ובשיטת המשפט שלנו הוא זכאי גם לפסיקת הוצאות, לבל ייצא בחסרון-כיס.

הוא זכאי לפסק-דין כתוב וחתום גם אם הנתבע מתחייב למלא אחר הנדרש ממנו. בוודאי שהוא לא צריך להסתפק ב”הצהרת כוונות”, ולא כל שכן בהצהרת-כוונות מסוייגת, המשאירה לנתבע פתח לטעון ל”נסיבות חריגות”.

הוא זכאי לכך גם כדי שיהיה לו עם מה ללכת להוצאה לפועל, או להליכי בזיון בית המשפט, והוא זכאי לכך גם כדי שיהיה לו מה “לתלות על הקיר”.

הבאתם של העותרים ל”הסכמה” שעתירתם “התייתרה” אינה תופעה חדשה בבג”ץ, ונשאלת השאלה מאיפה יש להם החוצפה “להציע” לעותר הצודק “למשוך” את עתירתו, ועוד בעבור הבטחות אשר לרוב מתגלות כהבטחות-סרק, כמו, למשל, פרשת מגרון:

בספטמבר 2006 הגישו תנועת “שלום עכשיו” וחמישה פלסטינים עתירה לבג”ץ נגד מדינת ישראל והיישוב מגרון. בעתירה נטען כי המאחז הוקם על קרקעות פרטיות של פלסטינים ולכן יש לפנותו. בתשובתה לבג”ץ הודתה המדינה כי מדובר בקרקע פרטית והודיעה כי בכוונתה לפנות את המאחז עד לחודש אוגוסט 2008 ובינתיים היא מנסה להגיע לסיכום על פינוי בהסכמה (מתוך ויקיפדיה, ההדגשה לא במקור).

הנה, גם כאן המדינה הודיעה כי “בכוונתה” לפנות את מגרון עד לחודש אוגוסט, אבל היא גררה את הדבר עוד ארבע שנים, בכל מיני תירוצים לא-רלוואנטיים, עד שלבג”ץ נמאס לתת למדינה דחיות וארכות, וקבע כי המועד האחרון לפינוי יהיה חודש ספטמבר 2012 (לויקיפדיה זה עו”ד לא הגיע…).

והנה גם אני, סוס-קרבות ותיק ומשופשף אשר ראה כבר כמעט את הכל (לדעתו), למדתי כאן משהו חדש: המדינה לא “מתחייבת”, אלא רק “מודיעה על כוונות”. כך היה במגרון, כך גם כאן, ואצל הפרקליטות זה דבר-שבשיטה.

ושאלה נוספת היא מדוע שופטי הבג”ץ רואים בהצהרת-הכוונות משום “התחייבות”. האם באמת טחו עיניהם מראות את התרגילים של הפרקליטות? האם השכלתם המשפטית לא מגיעה כדי אבחנה בין השתיים?

מן הראוי לציין כי שתי השופטות אשר ישבו לצדו של אשר יגורתי בדיון הזה הן יוצאות הפרקליטות, וחזקה עליהן שהן מכירות את כל השטיקים והטריקים האלה עוד מביתן הקודם.

והמסקנה – אשר, למעשה, אין בה שום חידוש, היא ששופטי הבג”ץ משתפים פעולה עם הפרקליטות, מעוז תרבות-השקר, חלאות-האדם אשר, באופן שיטתי, מרמים את בתי המשפט בשם המדינה.

הסוכריה המרה

חלק מהטכניקה של השופטים בהבאתם של עותרים-צודקים למשוך את עתירתם היא בתוספת כגון זו האומרת כי “היה וההריסה לא תבוצע בהתאם להתחייבות שניתנה ונרשמה כאמור, שמורה הזכות לעותרים לפנות בעתירה חדשה”.

התוספת הזאת אינה תוספת כלל-ועיקר, משום שהזכות הזאת קיימת ממילא, אבל זה עו”ד לא הכל.

להגיש עתירה חדשה, במיוחד בעתירות ציבוריות כמו העתירה בה עסקינן, זה למצוא שוב עותרים שמוכנים לתת את שמם לעתירה, לשכור שוב עורך-דין, לשלם שוב את האגרה ושכר-הטירחה, להיכנס שוב להליכים אין-סופיים, אשר בסיומם אין שום ודאות שהריטואל הזה לא יחזור על עצמו שוב-ושוב.

על ההוצאות שלא נפסקו (א): לטובת העותרים

גם כאשר העותרים מוכנים לקבל את הצהרת ה”כוונות” של הפרקליטות, ומסכימים למחוק את עתירתם, עדיין, לפי שיטת המשפט הקיימת, מגיעות להם ההוצאות, אלא שהשופטים לא רוצים לעודד עותרים להציף אותם בעתירות צודקות, והם רוצים לעודד את המדינה להסכים ללא-קרב לתת לעותרים את מבוקשם.

על ההוצאות שלא נפסקו (ב): לרעת העותר-שכנגד

לפי פסק-הדין העותר-שכנגד בא בחוסר ניקיון-כפיים, משום עשה דין לעצמו, והמשיך לבנות גם לאחר שבוצע כנגדו צו-הריסה קודם. לפי המדיניות הקיימת בבג”ץ, עתירות כאלה נדחות אפילו אם הן נמצאות מוצדקות לגופן, והעותרים מחוייבים בהוצאות.

לא שאני אוהב את פסיקת ההוצאות (אשר קיבלה תנופה אדירה עם כניסתו של יגורתי ללשכת הנשיא), אבל משופטי ישראל, ובמיוחד מהגרוניסים שבהם, אני מצפה לעקביות, ונשאלת השאלה מדוע גרוניס לא החטיף הפעם לעותר-שכנגד הוצאות – כדרכו בגודש.

התשובה לשתי השאלות

שופטי ישראל, ובמיוחד שופטי הבג”ץ לא אוהבים לכתוב פסקי-דין.

הם לא אוהבים לתת צווים מוחלטים גם כאשר המדינה מודה שהעתירה צודקת, ואפילו אם היא מתחייבת לבצע את הנדרש בעתירה (ולא רק מצהירה על “כוונות”), ואפילו לפסוק הוצאות לטובת האזרח הם לא אוהבים. הם לא אוהבים לפסוק לטובת האזרח משום שהם לא רוצים להיחשב כ”מתמסרים בקלות”, דבר אשר יביא להצפתם בגלי עתירות גובהים והולכים.

הם לא אוהבים גם לדחות עתירות, כי גם זה עשוי להזמין עליהם ביקורת.

טלו, למשל, את המקרה הזה, ככל שהוא נוגע לעותר-שכנגד: בשלב הדיון שלפני מתן הצו-על-תנאי עדיין לא מתקיים שום בירור עובדתי, ולמעשה עדיין אי אפשר לדעת מהן טענותיו של העותר-שכנגד. יכול להיות שיש לו טענות מצויינות, עובדתיות ומשפטיות, אשר היו הופכות את הקערה על פיה ושמות ללעג את ההסכמות שבין המדינה לעותרים, ואז השופטים היו נאלצים לכתוב פסק-דין הפוך, או לעשות מלאכתם רמייה, כפי שהם רגילים לעשות.

אז הם כופפו לב”כ העותר-שכנגד את הידיים, בשיטת המקל-והגזר: אם לא תתקפלו נכניס לכם הוצאות באבי-אביכם, ואם תתקפלו – לא נחייב אתכם בהוצאות.

אז הם פטרו את הערבי מתשלום הוצאות, וכדי שלא יגידו שדופקים את הערבים – דפקו גם את היהודים.

ובחישוב הסופי:

היהודים נדפקו, כי לא קיבלו את המגיע להם, גם בהוצאות, גם בצו מוחלט, והם נדפקו בכך שאם המדינה תמשיך לגרור רגליים ו/או להיאחז ב”נסיבות חריגות”, הם יצטרכו לשלם לה, כ”פרס”, פעם נוספת את האגרה, אחרי שהם כבר שילמו לה את האגרה בפעם הנוכחית – והיא לא הוחזרה להם, וזאת מעבר לעלותו של הייצוג בעתירה החדשה, ושאר עינויי הדין הכרוכים בכל עתירה;

הערבי הרוויח בכך שלא חייבו אותו בהוצאות (מתוך הנחה שהוא אכן בא לביהמ”ש בידיים לא-נקיות), אבל נדפק בכך שלא נתנו לו להעלות את טענותיו;

המדינה יצאה נקייה מבחינת ההוצאות, אבל הרוויחה זמן בהצהרת כוונות מסוייגת, אשר איש לא מתייחס אליה ברצינות.

השופטים הרוויחו את הפטור מלשמוע את התיק ולתת פסק-דין.

ובא לציון גועל.

מדוע לא לקרוא לילד בשמו?

מהמקור החיצוני שכבר אוזכר לעיל אנחנו למדים כי ה”מבנה” נשוא הדיון בבג”ץ הוא בעצם מסגד.

נכון שזה לא רלוואנטי לעתירה ולפסק-הדין, אבל כאשר שופטינו מתהדרים באמירות-אגב התופסות, לפעמים, כמעט 100% מפסק הדין, וכשהם רוצים ליצור רושם של פסק-דין “מפורט ומנומק” הם יורדים לפרטי-פרטים, המגיעים עד “צבע שרוכי הנעליים” של השוטר אשר רשם את הדוח.

אז מה מנע מהם, לשיטתם, לומר שזה “מסגד” ולא “מבנה”?

התשובה שלי: הם לא רצו להופיע בכל העולם כמי שהורסים מסגדים ופוגעים בחופש-הדת של המוסלמים הנתונים לשלטון ישראלי. הם לא רצו למשוך אליהם את אש הביקורת, אשר יכולה גםפ למצוא פגמים בהתנהלותם של השופטים, לרבות בכיפופי-הידיים שלהם.

על הזיקפה של ב”כ העותרים: דופקים אותו בתחת, והוא עו”ד שר!

בכתבה הנ”ל של הקול היהודי נאמר, בין השאר:

בעקבות ההתחייבות של פרקליטות המדינה, כי תהרוס את המסגד בהקדם האפשרי והודעתה כי הריסתו נמצאת בסדר עדיפות גבוה, הביע עו”ד בועז ארזי, המייצג את תנועת רגבים, את שביעות רצונו. “לאור העבודה כי שופטי בג”צ קיבלו את העתירה של תנועת רגבים, ואף נתנו לנו את הסעד שביקשנו, ממילא העתירה התייתרה ואין מניעה למחוק את העתירה”, אומר עו”ד ארזי, בד בבד הוא הוסיף “כי במידה והמינהל לא יעשה את תפקידו ונראה שהמסגד לא יהרס, לא נחשוש ונגיש עתירה נוספת עד שהחוק יעשה והצדק יראה”.

אז לא, עו”ד בועז ארזי. גם אותי דפקו בתחת לא פעם עד שתפסתי מה השופטים עושים לי, בכמה מקרים זה לקח לי 30 שנים ויותר, אבל אני אף פעם לא שרתי כאשר דפקו אותי.

ואתה, בועז, שר “שביעות רצון”:

“ההתחייבות של פרקליטות המדינה” – איזו “התחייבות”? זה שגרוניס “מחליף קריצות” עם הפרקליטות, ומתרגם את הצהרת-ה”כוונות” המסוייגת ל”התחייבות” – זה הופך אותה להתחייבות?!

“הריסת המסגד נמצאת בסדר עדיפות גבוה” – איפה זה נאמר, ומה זה “סדר עדיפות גבוה”?

“לאור העבודה כי שופטי בג”צ קיבלו את העתירה של תנועת רגבים, ואף נתנו לנו את הסעד שביקשנו” – האם כיפוף-הידיים שעשו לך כדי שתמשוך את העתירה בבושת-פנים, ללא שום ודאות שלא תצטרך להתחיל עם כל הסיפור הזה מחדש – זה “קבלת העתירה ומתן הסעד המבוקש”? האם אתה באמת תמים עד-כדי-כך?!

“ממילא העתירה התייתרה ואין מניעה למחוק את העתירה” – ומדוע שלא ישאירו את התיק פתוח, וייתנו למדינה ארכה של כמה שבועות כדי לקיים את ה”התחייבות”? ומדוע, גם לאחר קיום ההתחייבות, שלא ייתנו צו מוחלט, ויחייבו את המדינה בהוצאותיהם של העותרים (הכוללות את האגרה ואת שכר-טירחתך)?!

כן, כן … המונח “התייתרות”, בהקשר הזה, הוא המצאה של שופטי הבג”ץ, אשר, ככל הנראה, הבינו שהיא מיצתה את עצמה והייתה למשל ולשנינה, ללעג וקלס, ועל כן הם כבר לא העזו להשתמש במילה הזאת, והסתפקו בכך ש”אין עוד מקום” לשתי העתירות (שהשנייה שבהן – זו של העותר-שכנגד – לא ממש “התייתרה”, כי הוא, בניגוד לכם, לא קיבל את מבוקשו).

והסוכרייה המרה: “במידה והמנהל לא יעשה את תפקידו ונראה שהמסגד לא ייהרס, לא נחשוש ונגיש עתירה נוספת עד שהחוק יעשה והצדק יראה” – ומה תעשו אם התרחיש הזה יחזור על עצמו שוב-ושוב?!

כן, כן, בועז, אני מביא בחשבון שגם אתה לא תמים עד כדי כך, ומבין היטב מה שאשר יגורתי וחברותיו בוגרות הפרקליטות עשו לך, אבל לא נעים לך להודות בכל לפני לקוחותיך. השאלה אם זה אמיץ והוגן כלפיהם. מדוע שלא תגיד להם את האמת? מדוע שלא תגלה להם כי מי שלא “קונה” את ה”רמזים” של השופטים “חוטף” קשות?

כן, כן, בועז, אני מבין שאתה חרד לפרנסתך, ולא מוכן לצאת כנגד השופטים, כאשר מובטח לך שה”איגוד המקצועי” שלך יעמוד לימין השופטים – ולשמאלך? אז מדוע שלא תגלה לקליינטים שלך את האמת, ותיתן להם לנהל את המערכה הזאת?

תנועת רגבים, כידוע לך, כבר גילתה כי יש לה ביצים לתקוף את מערכת המשפט, ומדוע שהיא לא תמשיך לעשות זאת?

אפשר גם אחרת

פעם עתרתי בשם לקוח כנגד רשות הרישוי במשרד התחבורה, והפרקליטות, מיד עם הגשת העתירה, הודיעה לביהמ”ש כי העותר צודק, והוא כבר קיבל את מבוקשו.

כיוון שכן הווה, הציעו לי השופטים להסתפק בפסיקת הוצאות, אבל אני התעקשתי: לא ייתכן שתיווצר נורמה לפיה השלטונות רשאים לנקוט את שיטת מצליח, בתקווה שהאזרח ירכין את ראשו, ואם, במקרים נדירים, האזרח יפנה לבג”ץ – אפשר יהיה “לסגור עניין” מתחת לשולחן ע”י פסיקת הוצאות שקטה.

על כן לא הסתפקתי בפסיקת ההוצאות, ודרשתי גם צו מוחלט, המחייב את הרשות לעשות את מה שהיא כבר עשתה. כדי שגם לאזרח הצודק יהיה מה “לתלות על הקיר”, וכדי שיהיה לשלטונות תמרור אזהרה לבל יתעללו באזרחים בתקווה שברוב המקרים הם לא ישיבו מלחמה שערה.

ואכן, השופטים נתנו לי גם הוצאות וגם צו מוחלט, אבל החגיגה הזאת לא האריכה ימים.

בפעם הבאה שהגעתי עם עתירה זהה (בשם לקוח אחר) חזרתי שוב, בפני הרכב כמעט זהה, על הדרישה הכפולה, אבל השופטת שושנה נתניהו (הדודה של), אשר לא הייתה בהרכב הראשון, איימה עלי שאם אעמוד על הצו המוחלט, לא רק שהם ידחו את העתירה, אלא שהם גם יחייבו את הלקוח בהוצאות.

לנוכח האיום הזה נאלצתי להסתפק בפסיקת ההוצאות, בלי צו מוחלט לתלותו על הקיר.

מדוע אני מזכיר את הלא-נשכחות האלה: כדי להבהיר לגבר הזקנה הזאת, על סף יום הולדתה ה-90, ובאמצעותה גם לכלל שופטי ישראל: עו”ד שמחה ניר לא שוכח ולא סולח, גם אחרי 30, 40 או 50 שנה, ואפילו מותו של שופט לא יציל אותו מהביקורת על הנבזויות שלו, אשר לעולם לא נרשמות בשום פרוטוקול.

ההמשך היה מרנין עוד פחות: בעתירות הבאות, כולן זהות לעתירות שהזכרתי, השופטים פסקו לי פחות ופחות הוצאות. בעתירה החמישית הם מצאו תירוץ שלא לתת לי גם את ההוצאות, ובעתירה הששית – זהה לקודמות – הם תרמו למדינה נימוק שהיא כלל לא העלתה, ודחו את העתירה בחייבם את העותר בתשלום הוצאות למדינה.

מדוע מחמירים שופטי ישראל עם עבריינים החוזרים ומפרים את החוק? כדי ללמד אותם את הלקח שהם לא למדו בענישה הפחות מחמירה.

ומדוע מחמירים אותם השופטים עם האזרחים הנמצאים צודקים שוב ושוב? כדי ללמד אותם שגם לעמוד על צדקתך עולה ביוקר, אפילו אם מתברר שצדקת שוב ושוב, כי את המדינה אי אפשר ללמד לקח, משום שלא הפקידים ולא הפרקליטים המשקרים בשמם – הם לעולם לא ישלמו מכיסם את מחיר הזלזול באזרח ובחובתם לשרתו על פי החוק.

והמסקנה: אין הגאולה נקנית אלא בייסורים, ועל כן מוכרחים לנגן, מוכרחים להמשיך לנגן!

ומוכרחים להמשיך לקשקש

כפי שראינו בפתח הדברים, לעיל, אשר גרוניס אמר לפרקליטות, בהקשר למסגד נשוא הדיון, ובכלל בהקשר לבנייה בלתי חוקית (רק בשטחים? רק של ערבים?): “יש להרוס אותם כשהם קטנים”.

יופי, גרוניס. אכן, יש “להרוס” כל הפרת-חוק לפני שהיא מכה שורשים והופכת למכת-מדינה, אבל השאלה היא מה היו עושים לשופט התעבורה בזרנוגה גימ”ל אם הוא היה אומר דברים כאלה, ומה היו עושים לעורך-דין האומר דברים כאלה על שופטים.

אבל לשופטים ה”עליונים” איש לא יעשה דבר, גם כאשר הם מקשקשים בקומקום, ולא רק שהם לא נענשים, אלא שהם גם זוכים לכותרות שמנות ועסיסיות בכלי התקשורת – דבר שלא היו זוכים לו אם הם היו מסתפקים רק במה שמתחייב ממילוי תפקידם.

להרוס את גרוניס, “יא, ברעכן!”

עם או בלי בלי קשר לנושא הנדון, היה צריך להרוס גם – ואולי אף במיוחד – קודם כל את אשר גרוניס, כשהוא עו”ד היה קטן.

להרוס את המנהג של “ייתור” עתירות תמורת הצהרת-כוונות של הפרקליטות אשר לרוב אין מאחוריה שום דבר זולת הרצון לזכות בעו”ד “ניצחון ליטיגאנטי”.

להרוס את פסיקת-ההוצאות כעונש למי שעומדים על צדקתם, ואת אי-פסיקתן – כשוחד למי שמוכנים להתקפל מול האיומים, הלחצים וה”רמזים” של השופטים למשוך את עתירותיהם.

להרוס את תרבות-השקר השיפוטית ואת תרבות השפיטה הקלוקלת, ולבנות הכל מחדש, בין במפץ גדול, בין בהדרגה, עם אפשרות ל”דור המדבר” לגווע בדרך הטבע.

לתפארת מדינת ישראל.

ושאלת-תם לאשר יגורתי

גרוניס, אתה אומר שצריך להרוס אותם “כשהם עוד קטנים”, והשאלה שלי היא מדוע אתה נותן למדינה ארכה לגרירת-רגליים? מדוע אתה לא מצווה על המדינה להרוס את המבנה תוך 24 שעות?!

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”  לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין  לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר   לדף הפייסבוק של האתר של קימקא 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר