אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

מערכת
הבחירות לנשיאות ארה”ב נכנסת לשלבים הסופיים. במפתיע מדיניות החוץ, נושא
שבדרך כלל לא מעניין את האמריקאי הממוצע, הפכה להיות נושא מרכזי במערכת הבחירות. התקשורת
המגוייסת יוצאת מגדרה במאמציה להבטיח לאובאמה תקופת כהונה שניה. אם רומני בכל זאת
להפתיע ויצליח להיבחר, התקשורת תוכל לאמר זאת הייתה שעתנו הגרועה.

החודש הוא בהרבה מובנים
“החודש של אובאמה”. בתחילת החודש התקיימה וועידת המפלגה הדמוקרטית בה
הוא נבחר באופן רשמי להיות מועמד המפלגה לנשיאות. נאום קבלת המועמדות של אובאמה
היה אמור להיות השיא של הוועידה, אבל זה היה רחוק מאוד ממה שהתרחש לפני ארבע שנים.
זה לא היה אותו אובאמה. למעשה “כוכב” הוועידה היה קלינטון. ההשוואה עם
הנאום של קלינטון לא החמיאה לאובאמה. למרות הופעתו שהייתה חיוורת למדי, אובאמה
נשאר המועמד המוביל במרוץ.

תנאי הכרחי להבטחת בחירה
חוזרת של אובאמה הוא הסחת דעתו של הציבור מהרקורד העגום שלו כנשיא. התקשורת
הממוסדת התגייסה כמעט ללא יוצא מן הכלל לסייע להשגת המטרה הזאת. תרומת התקשורת לניצחונו
של אובאמה ב 2008 הייתה מעל ומעבר, והם משקיעים את מירב המאמצים לחזור שנית על
ההישג הזה. התמונה אותה התקשורת מציגה לציבור היא של “מציאות” בה אובאמה
הוא מועמד שפניו לעתיד הקורא תגר על מתחרה המנסה להגן ללא הצלחה על רקורד של
כישלונות. בכל פעם שאובאמה עולה לדיון יש תשובות מוכנות לכל שאלה. מה עם הרקורד של
אובאמה? שאלה לא רלוונטית. לא כל הצפיות התמלאו? הבחירות הן
על העתיד ולא על העבר. אובאמה מבטיח שבעתיד יהיה טוב. הכלכלה צולעת
והאבטלה תופחת? תראה כמה טוב היה בתקופת קלינטון. חלה הרעה במצב
בארבע השנים האחרונות? אלמלא אובאמה המצב היה הרבה יותר גרוע.

עברו כמה חודשים מאז
שאובאמה קיים מסיבת עיתונאים. מגעיו של אובאמה עם התקשורת מתמצים בהופעות בתוכניות
בידור בטלוויזיה, ובראיונות עם קומץ עיתונאים שנבחרו בקפידה. הראיונות האלה
מתנהלים יותר כמונולוגים מאשר כראיונות של ממש. אין צורך לומר ששאלות מביכות אינן
עולות במהלכם של הראיונות האלה. התקשורת עוברת בשתיקה על ההתעלמות הזאת. זה פן
נוסף של התמיכה הבלתי מסוייגת של התקשורת באובאמה זוכה.

זה היה יכול להיות נושא
לפרודיה משעשעת, אבל זה בכלל לא מצחיק כי זה עובד. עד כמה שזה נראה אבסורדי, אנשים
קונים את זה. ההתפכחות, אם תבוא אחרי ה 6 בנובמבר, כבר לא תשפיע על תוצאות
הבחירות.

בסקירת
החודש הקודם הקדשתי קטע לעלויות הכרוכות במערכת הבחירות הנוכחית. עד היום לא
נעשה ניסיון להעריך את השווי הכספי של הכיסוי התקשורתי האוהד שאובאמה מקבל ושל
ההתקפות שלוחות הרסן שהן מנת חלקו של רומני. מדי יום מתפרסמים בכל אחד מהעיתונים
המובילים למעלה מחצי תריסר מאמרי מערכת הקושרים כתרים לראשו של אובאמה ובמקביל
שניים או שלושה מאמרי התקפה על רומני. מאמרים אלה הם למעשה חלק ממערכת שיווק
לקידום ה”מוצר” – מוצר שהוא מועמד לנשיאות. אם אובאמה היה צריך לשלם
עבור השטח המוקדש לפרסומים האלה לפי התעריפים המקובלים של מודעות פרסומת, כל
התרומות שגויסו ע”י ה Super
pacs לא היו מכסות
את ההוצאה. סוג אחר של תמיכה באובאמה היא העובדה שהתשלום שהתקשורת גובה עבור
מודעות הבחירות של אובאמה כולל הנחה משמעותית. אם זה לא נקרא “תרומה”
למערכת הבחירות אז כנראה שאני לא מבין מה זה תרומה.

למעט מקרים של משברים
חמורים במיוחד, נושאי חוץ וביטחון אינם תופסים מקום משמעותי במערכות הבחירות
לנשיאות בארה”ב. תוחלת החיים של הצלחות היא קצרה – מכסימום שבועיים שלושה בכותרות
(ראה בוש האב במלחמת המפרץ או במערכה להדחת נורייגה בפנאמה). במערכת הבחירות
הנוכחית, הנסיונות החוזרים של צוות אובאמה להחיות את בין לאדן אינם מביאים לתוצאות
מרשימות (למעט, אולי, ג’ו ביידן …). כישלונות, ובמיוחד כישלונות מתמשכים, זה כבר
סיפור אחר. פרשת בני הערובה באיראן סתמה את הגולל על סיכוייו של קארטר להיבחר
לתקופת כהונה שניה. ההסתבכות בעיראק פגעה קשות בבוש הבן, אם כי מי ששלם את המחיר
היה מקקיין.

אבל פטור בלא כלום אי
אפשר. וכך, “חוסר הניסיון ואי ההבנה בנושאי מדיניות חוץ” של הצוות
רומני-ריאן, מוזכר מדי פעם במאמרי ההתקפה על רומני. מצטיין בזה ה”גורו”
של התקשורת בנושאים בינלאומיים, תום פרידמן מהניו יורק טיימס. לא כאן המקום לדון
במידת התמצאותו של תום פרידמן בנושאי מדיניות חוץ, אבל לא זכורה לי התייחסות אחת
של פרידמן, או של איזה שהוא פובליציסט אחר, לנסיונו ומידת הבנתו בנושאים האלה של
המועמד אובאמה לפני ארבע שנים. אובאמה עצמו לא היסס להצביע בזלזול על “חוסר
הכישורים” של רומני-ריאן לעסוק בנושאי מדיניות חוץ, ובתקשורת אימצו את
ה”ביקורת” הזאת על רומני בשתי ידיים. דא עקא מה שהיה נשאר בתחום של
וויכוח תיאורטי בתקופה של רגיעה בזירה הבינלאומית, מקבל מימד שונה לחלוטין כאשר
שגרירויות אמריקאיות עולות באש ברחבי המזרח התיכון.

לפתע פתאום מתגלה שנשיא
מכהן עם נסיון של ארבע שנים בניהול מדיניות החוץ של ארה”ב, איננו יודע
שמצריים, ע”פ הדרוג של מחלקת המדינה, היא בעלת ברית ממדרגה ראשונה
שאיננה חברה בנאטו (a major
non NATO ally). זה מעמיד
באור חדש פרטים “קטנים” אחרים מהעבר הלא רחוק כמו העובדה שאובאמה חושב
שבאוסטריה מדברים אוסטרית, או שהסכסוך בין ארגנטינה ובריטניה הוא על האיים
המלדיביים, או שמחנה ההשמדה באושוויץ היה “מחנה פולני”. כמות המעידות (gaffs) ופליטות הפה
של אובאמה עולה בכמה סדרי גודל על אלו של רומני, אבל רוב הציבור האמריקאי לא יודע
עליהן כי התקשורת לא מדווחת עליהן, בעוד שכל מעידה של רומני גוררת אחריה פסטיבל
תקשורתי.

את כל העולם, לא רק
בארצות האיסלאם, שוטף גל של הפגנות אלימות נגד ארה”ב. מעמדת ה”מנהיגות
מאחור” שלו בבית הלבן, במעט הזמן שנותר לו אחרי מסעות גיוס הכספים, אובאמה
“מציע” ל Google ול YouTube להסיר
מהאינטרנט את הסרט שהיה כביכול העילה לכל המהומה, על מנת “להרגיע את
הרוחות”. במקביל חוקרי ה FBI מופיעים בביתו של מפיק הסרט על מנת
“לבדוק” אם אפשר להאשים אותו במה שהוא.

אובאמה היה בר מזל. הטרוריסטים
שהתקיפו את הקונסוליה האמריקאית בלוב “הסתפקו” ברצח הדיפלומטים
האמריקאים. עם רצח קל להתמודד. כל מה שנדרש זה גינוי, עדיף גינוי בלשון חריפה, וכן
התחייבות למצוא את “האשמים” ולהעמידם לדין – מי בדיוק? מתי? איפה? לא
שואלים שאלות כאלו את מי שחיסל את בין לאדן. מנקודת מבטו של אובאמה העיקר הוא שרצח
זה אירוע נקודתי. מכסימום שבוע בכותרות והנושא יורד מסדר היום. אם, לחילופין,
הדיפלומטים לא היו נרצחים אלא נחטפים ונלקחים כבני ערובה, זה היה מחזיר את השעון
32 שנה אחורה, לפרשת בני הערובה באיראן – הדבר האחרון שאובאמה “זקוק” לו
בשעה זו.

בהעדר רקורד עם הישגים
משלו, המערכה לבחירה חוזרת של אובאמה מתבססת על הרקורד של תקופת קלינטון. העלאת
נשכחות מתקופת קארטר בשלב זה של מערכת הבחירות הייתה פוגעת קשה בסיכוייו של אובאמה
לתקופת כהונה שניה. אפילו התקשורת הכי אוהדת הייתה מתקשה להציל אותו. בעומק לבו,
אובאמה נאנח אנחת הקלה כאשר נודע לו שתקיפת הקונסוליה הסתיימה “רק”
ברצח, ולא בחטיפה של בני ערובה.

את כניסתו לבית הלבן
אובאמה פתח בהצהרה על שינוי כיוון במדיניות החוץ של ארה”ב. הוא יהיה
נשיא מסוג חדש (a different kind of
president). מדיניות
קודמו, שהייתה מדיניות של עימות, תוחלף במדיניות של הושטת יד (outreach), מדיניות
שבאמצעותה הוא יכפר על העוולות שהמערב, וארה”ב בראשו, גרמו לעולם האיסלאם
במהלך ההיסטוריה. זאת הבשורה שיצאה מפיו של אובאמה בשנת 2009, באירוע שזכה לכינוי
“נאום קהיר”.

האהדה והאמפטיה של אובאמה
כלפי עולם האיסלאם מקורן בחינוך שהוא קיבל בילדותו באינדונזיה. עברו מאז הרבה
שנים, אבל כנאמר במקורות – גירסא דינקותא אינה משתכחא. השקפת עולמו
ודעותיו של אובאמה על מעמדה של ארה”ב בזירה הבינלאומית עוצבו סופית במהלך
לימודיו באוניברסיטת קולומביה, שם הוא נחשף לאסכולת האוריינטאליזם
של אדוארד סעיד. סעיד פיתח תיאוריה לפיה שורש הרע בעולם הוא הקולוניאליזם.
הקולוניאליזם הוא החטא הקדמון, הגורם לפיגור ולנחשלות של ארצות העולם השלישי,
ובמיוחד של עולם הערבי. האנטי אמריקאיות, כך מסביר סעיד לחסידיו, עם או בלי
אלימות, היא תגובה טבעית על “פשעי העבר” של ארה”ב כלפי העולם
הערבי. ארה”ב, כך גורס סעיד, צריכה לכפר על ה”עבר הקולוניאלי” שלה.
זאת אפליה מתקנת ברמה גלובאלית.

השפעתו של אדוארד סעיד על
אובאמה ניכרת בברור בנאום קהיר, והיא הרקע לכל היוזמות המדיניות בהן אובאמה נקט
מאז כניסתו לבית הלבן. את מדינת ישראל סעיד רואה כנטע זר באזור, שריד אנאכרוניסטי
של הקולוניאליזם. אפשר להבין את הרקע ליחסו של אובאמה למדינת ישראל.

הביסוס ההיסטורי לגישתו
של סעיד הוא, לומר זאת בעדינות, קצת מופרך, כי לארה”ב אין עבר קולוניאלי. לפחות
לא במובן ההיסטורי של המושג. הקולוניאליזם היה נחלתן הבלעדית של מדינות אירופה ללא
כל מעורבות אמריקאית. האימפריאליזם ששלט בעולם הערבי ביד רמה במשך מאות שנים היה
של הטורקים, עם מידה מסויימת של מעורבות אירופית לקראת סוף המאה ה 19 – גם כן ללא
כל “סיוע” אמריקאי. ארה”ב “נכנסה לתמונה” רק אחרי מלחמת
העולם השניה. חוסר הקונסיסטנטיות ההיסטורית לא מונע מהמימסד האקדמי העוסק בהוראת
וחקר תרבות האיסלאם (Middle East Studies
Association – MESA) לאמץ את תיאורית
האוריינטאליזם של סעיד. מספר קטן של חוקרים המעזים לכפור בתורתו של סעיד מנודים. בעידן
הפוסט מודרני יש היסטוריה פוסט כרונולוגית¹.
זאת היסטוריה בה סדר הדברים ומתי הם התרחשו אינם רלוונטיים. ואם הם בכלל לא התרחשו
אז ממציאים אותם, זאת הקרקע עליה צומחות אסכולות “מדעיות” מהסוג של
תיאורית סעיד, אבל זה נושא לדיון אחר.

¹           זכות
היוצרים למושג היסטוריה פוסט כרונולוגית שמורה לתוכנית הסטירה לאטמה.

מדיניות הושטת היד של אובאמה
לא זכתה לתגובה הולמת. היא לא הביאה לשיפור במעמדה של ארה”ב בעולם
הערבי/מוסלמי. אדרבא, ההתרפסות עוד הגבירה את העוינות שמעכשיו נוסף לה גם יחס של
זלזול הנובע מהבוז לחלש. זה לא צריך להפתיע. בעוד שברומא העתיקה היה נהוג לאמר אבוי
למנוצחים, בעולם הערבי שולט הביטוי אבוי לחלשים. את זה לא
לומדים באוניברסיטת קולומביה. לחוקרים של MESA, יש נושא אחד
בראש – פלשתיניזציה של תולדות המזרח התיכון, ואין להם כל עניין לעסוק במה שלא ניתן
לקשור לסיכסוך הזה.

אובאמה טוען שבזכות הרקע
שלו הוא מבין את העולם המוסלמי, אבל המציאות היא בדיוק ההיפך. כמעט ללא יוצא מן
הכלל, בכל הנושאים בהם הוא ניסה לטפל חלה הרעה במצב – חיסולו של בין לאדין הוא
היוצא מן הכלל, אבל גם כאן זאת שאלה טובה כמה מהקרדיט מגיע לקודמו. הבולט ביותר
הוא הסכסוך הישראלי ערבי בו הוא הצליח להכניס את הדיון למבוי סתום ולהחזיר את המצב
שלושים שנה אחורה. בהשאלה מתחום הרפואה זה נקרא אפקט יאטרוגני (Iatrogenic effect), תופעה בה מצבו של החולה מחמיר כתוצאה מהטיפול אותו הוא קבל.

אדם צריך להתאמץ כדי
לראות את מה שנמצא לו מול האף (To see what is in front of one’s nose needs a constant
struggle — George Orwell). אובאמה לא
מתאמץ. הוא רואה רק מהמורות (bumps) בדרכו. הוא לא
רואה לאן הדרך הזאת מובילה.. בנאומו בפני עצרת האו”ם אובאמה הרים על נס את
מחוייבות ארה”ב לחופש הדיבור, אבל בד בבד, על מנת שלא ל”פגוע” באלה
שאינם רוצים לשמוע, הוא הוסיף את המשפט אסור למסור את העתיד לידי משמיציו של
נביא האיסלאם (The future must not
belong to those who slander the prophet of Islam).

למרות שלבית הלבן היה
מידע מהימן שמדובר בפיגוע טרור כבר 24 שעות אחרי הארוע, במשך יותר משבוע ימים אחרי
רצח הדיפלומטים בלוב, דובר הבית הלבן, מחלקת המדינה, ושגרירת ארה”ב
באו”ם המשיכו להונות את הציבור וטענו שזו הייתה תגובה “ספונטנית”
של האספסוף על סרט טפשי שבודדים ראו אותו באינטרנט. בסופו של דבר, אובאמה נשבר
והסכים לפלוט מפיו את המילה “טרור”, אבל כשזה כבר נעשה, זה בא עם
הסתייגות של דובר הבית הלבן “כן, זה היה פיגוע טרוריסטי, אבל זה לא היה
מתוכנן מראש”. הם באמת חושבים שהציבור מטוטמטם – לפי מצבו של אובאמה במשאלים,
הם כנראה צודקים.

לאובאמה יש כאן בעיה
אמיתית. הוא החליט שהמלחמה בטרור הסתיימה עם חיסולו של בין לאדן, ובכלל שהטרור –
אין ולא הייתה מעולם חיה כזאת. שזאת הייתה סתם המצאה זדונית של קודמו בתפקיד. לכן
המושג טרור נמחק מהלכסיקון, ואת מקומו ממלאת שורה של מושגי תחליף – “אלימות
במקום העבודה”, “אסון מעשה ידי אדם” הן שתי דוגמאות. כל עוד הייתה
רגיעה, זה עוד עבר איך שהוא. אבל כל פיגוע טרור שמתרחש ממוטט את הקונספציה הזאת. כל
פיגוע טרור שמתרחש משול לילד הקטן שצועק “המלך ערום”. אובאמה לא יכול
להרשות לעצמו שזה יקרה כי זה חושף את העובדה שלמרות שירי ההלל בתקשורת, מסכת כישלונותיו
מתפרסת אל מעבר לכלכלה ולמדיניות הפנים. לכן יש להסתיר מהציבור את העובדה שהטרור
לא מת..

ואף על פי כן, ולמרות
הכל, אובאמה ממשיך להוביל. מדברים הרבה על כך שהעימותים הפומביים בין המועמדים
יכולים לשנות. קשה לי להאמין שבן אדם נורמלי ישנה את דעתו על סמך וויכוח
בטלוויזיה, מה גם שזה לא וויכוח. יש מנחה המציג למועמדים שאלות שהוא בוחר אותן. המנחה
נבחר מהתקשורת. אפשר להניח בוודאות שאף אחד מהמנחים לא יהיה מרשת הטלוויזיה פוקס
או מהוול סטריט ג’ורנל. אני חושש מאוד שבהשאלה מרומא העתיקה, אפשר לומר בבטחה כבר
היום לעם האמריקאי, לעולם החופשי ולישראל בפרט, אבוי למנוצחים.

______________

אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר
גרוניס

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)