“אויב בשער” אינטרס “ציוני”

“אויב בשער” אינטרס “ציוני”

חנה אייזנמן
16.08.2012 13:08
"אויב בשער" אינטרס "ציוני"


לבן-גוריוניזם הנחילו בגין ויורשיו שתי תובנות מכריעות – האחת, שאם הוא, השמאל, חפץ בשלטון נצח במדינה שלו, הוא חייב לדאוג לכך, שכל העת יהיה אויב בשער, אויב שיצור על המדינה, שבדרך זו תהיה תמיד מדינה-במצור-גבולות-אושוויץ, כי כה היו דברי בגין: לא תהיה “מלחמת אחים” בעוד האויב בשער…



ב”ה

 

 

 

“אויב בשער” אינטרס “ציוני”

 

 

אחדות ישראל?

 

עם ישראל מתאחד בעת צרה; מתייצב כאיש אחד מאחורי המנהיגות, המופקדת על בטחוננו ועל המלחמה באויב בשער. בשעתו הצהיר בגין, כי “לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער”. היה זה בימי ה”סזון”, אנשי אצ”ל נחטפו ועונו על ידי ה”הגנה”, צבא ה”סוכנות היהודית”, בראשות בן גוריון. אנשי אצ”ל נמסרו לידי הבולשת הבריטית, אנשי אצ”ל התמרמרו, אנשי אצ”ל דרשו ממנהיגם, בגין, לפעול נגד ה”סזון”. תגובת בגין היתה, ככתוב לעיל. בגין ראה במימסד הבן-גוריוני אחים למלחמה באויב בשער. מה שהיה לגמרי לא נכון, ובגין, וודאי, גם ידע זאת.

 

דברי בגין, שיושמו בדבקות, הנחילו ל”הגמוניה הצודקת של תנועת הפועלים” כמה תובנות.

 

 1.  ה”ימין” יקפיד תמיד על שמירת ה”אחריות הלאומית”, ולא ישיב למוסרים כגמולם, כל

      עוד האויב בשער. מכאן –

2.  חשוב מאד לקבע מצב, בו האויב כל הזמן בשער. יש לדאוג לכך, ש”המדינה” תהיה

     תמיד “מדינה במצור”, וכך תוכל התנועה להבטיח את שלטון הקבע שלה לנצח – כל עוד

     תאכל חרב…

3. האקסיומה, שנבלעה על קרבה ועל כרעיה על ידי עלובי ה”ימין” היא, של”הגמוניה

    הצודקת” יש הזכות להכות בעם ישראל, עד זוב דם רב, וזו לא תיחשב להם כניהול

    מלחמת אחים, חד צדדית, אבל, התמרדות של היהודים נגד גזירות השמד וההשמדה,

    תשליך לפתחם את האחריות לפריצת “מלחמת אחים”.

 

האקסיומה המעוותת הזו התקבעה חזק כל כך בתודעת העם היושב בציון, עד כי לשמאל אין שום בעיה להטיף לקרבנותיהם ללמוד מחכמתו של בגין, שהפגין “אחריות לאומית” ומנע מלחמת אחים. כי זאת לדעת, מניעת מלחמת אחים זה תפקידו של ה”ימין”. בכל מחיר! לשמאל מותר הכל. איש אינו חש עוד עד כמה גדולה חוצפת השמאל, כאשר הוא מציג כסמל התקינות את הכניעה לו, הרודף, המביאה חורבן על העם ועל הארץ. ואכן, כל ה”חכמים”, ה”ממלכתיים”, ה”דמוקרטים” מגישים את צווארם לשחיטה “לגיטימית” ו”דמוקרטית”. כל דבר אחר, יהיה מלחמת אחים. אמנם, מלחמה כזו תציל את עם ישראל מאבדון, אבל, הגנה עצמית, אליבא, עוכרי ישראל, היא “שנאת חינם”. כך תרם הנמושה בגין למצב בו יד השמאל חסר העכבות תמיד על העליונה, והאידיוטים, ממשיכי מורשת בגין, ממשיכים ללכת כצאן לטבח, בהנהגת אשפת האדם ה”ציונית” והשמאלנית-רדיקאלית.

 

 

צודק הערב רב – מלחמת אזרחים לא מלחמת אחים

 

  לבן-גוריוניזם הנחילו בגין ויורשיו שתי תובנות מכריעות – האחת, שאם הוא, השמאל, חפץ בשלטון נצח במדינה שלו, הוא חייב לדאוג לכך, שכל העת יהיה אויב בשער, אויב שיצור על המדינה, שבדרך זו תהיה תמיד מדינה-במצור-גבולות-אושוויץ, כי כה היו דברי בגין: לא תהיה “מלחמת אחים” בעוד האויב בשער…. והתובנה השניה – כל עוד המלחמה היא חד-צדדית, זכות המוקנית ל”הגמוניה הצודקת”, זו איננה מלחמה, זה ביטוי מובהק לשלטון החוק ולהגנה על הדמוקרטיה. אבל, ברגע שהנרדפים יבינו שזה איננו שלטון החוק, ובוודאי לא דמוקרטיה, אלא, שלטון עריצות, פושע, עובר על כל חוקי אנוש, וישיבו מלחמה שערה, כאשר יתפתח מאבק שוויוני, כאשר הנרדפים, בשם “שלטון החוק”, יפנו פנים ולא עורף, או, אז, זו תהיה מלחמת אחים, שלפריצתה אחראי הצד ה”לא לגיטימי”.

 

רק כאשר עם ישראל יבין, שזו איננה מלחמת אחים, אלא, מלחמת אזרחים, בדיוק כפי שהיא מוגדרת על ידי הרודפים, תהיה זו שעת פקיחת העינים וההתפכחות. לעולם לא תהיה פה מלחמת אחים. גם עם הדמיון המפותח ביותר וכל הרצון הטוב בעולם, אי אפשר לראות ברודפינו אחים! הם רוצים בשפך דם יהודים, הם תאבים לעשות זאת במו ידיהם, ולא רק על ידי שכירי החרב הג’יהאדיסטים שלהם, הם אומרים זאת מעל כל במה, באמצעות כל מקלדת, ודרך כל מיקרופון, ועם ישראל מסרב לשמוע. כמצויין לעיל, עם ישראל מתאחד בעת צרה, הבעיה היא, שהוא רואה בערב-רב שותפים לצרה, כאשר, באמת, הערב רב הוא הצרה!

 

 

ל”מדינת ישראל” אין שום דבר להציע לעם היהודי, ממש, לא כלום. לימוד התורה, לא די שאינו נחשב בעיני ה”ציונים” והעם, חסר הזהות, שהם יצרו, אלא, הוא מתועב בעיניהם.

כן גם ישוב הארץ, כי ישוב הארץ עושה שתי רעות –

 

1. הוא מרחיב את גבולות “המדינה”, וכך לא תוכל עוד להתבכיין על מסכנותה, כ”מדינה

    במצור”.

2. זו חזרה לשרשים, ואם יש משהו שלמענו נוסדה ה”ציונות”, הרי זה – לניתוק עם ישראל

    משורשיו.

 

על כן הם מבתרים וחוזרים ומבתרים את הארץ, ומוותרים עליה לטובת שודדים ורוצחים, על כן הם מדקלמים “שוויון בנטל”, ועוקרים תלמידי חכמים מספסלי לימוד התורה – עקירה לשם עקירה. כל מעשי “המדינה” רחוקים מן היהדות, כרחוק מזרח ממערב.

 

מורשתו של עם, היא הדבק המאחד אותו. והדבק הזה אינו נמצא ב”ציונות”, ולא נותר לה, ל”ציונות”, אלא, להזכיר תמיד שאנו “מדינה במצור”, כדבק המאחד, וגם לדאוג, שאמנם, כך יהיה. אבל יש גם “תהילה”, יש שירות ב”צבא הטוב ביותר במזרח התיכון”, שלא לדבר על היותו “קדוש”. והכל שב וחוזר חלילה. יש אתגרים צבאיים – אויב שהוא לנצח בשער, יש תעשיה צבאית, שתמיד יימצא לה בשר תותחים ומלחמות-עבר, הווה ועתיד, תעשיה צבאית, שאפשר להתגאות בה, כיאה לעם הספר, ואפשר לרדוף את מחזיקי התורה, בתירוץ אי השירות בצה”ל, ו… כאמור, חוזר חלילה; אויב בשער, אויב נורא בתוך השער… וכל השאר.

 

בסולם הערכים של המדינה ה”ציונית” יש רק שנים – המדינה מעל לכל, ומכאן נלמד הערך השני – צבאה של “המדינה” קדוש. וכל השאר, ובראש ובראשונה, העם, התורה והארץ כפופים לסולם הזה, מוטלים לרגליו, גוססים, לאחר שנפלו ממנו…. אבל, עוד יקומו, יתעלו וינצחו את השטן.

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר