מודה ועוזב ירוחם

מודה ועוזב ירוחם

הרב מ. ברלין (“הצופה”, עריוהכ”פ, תש”ז, 4.10.45)
05.03.2012 00:53
מודה ועוזב ירוחם


ולא מחרטה על המעשה בלבד אשר גם המציעים אולי מצטרפים או יצטרפו, וגם לא בקבלה של המנהיגים שלהבא לא יעשו מבלי להימלך, כי אם בעזיבת ה חטא ובהסרת המחשבה מכל אפשרות של חלוקה על פי דעתנו וברצוננו ובהסכמתנו – יכופר לנו העוון הזה.
לא נתייאש ולא נתרפה, ה’ אתנו והארץ היא שלנו, לשנה הבאה בירושלים הבנויה ובציון העצמאית.



ב”ה

 

 

תגובת “המזרחי” להחלטות פריס

 

 

כתבו וחתמו שטר ויתור על החלק הגדול ביותר של ארץ ישראל

 

…. קרה ענין בישראל, אשר לא היה עולה על הדעת, אילו היו חיינו הרוחניים כתיקונם. נתאספו שלוחי עם בית ישראל ועמדו על מצבנו בעמים ועל סיכויינו בארץ, ונמנו וגמרו, כי באו מים עד נפש ומגיעים הדמים עד הברכיים, וכל לב חולה וכל קבוץ בגולה וכל ישוב בארץ עומד בחזקת סכנה, על כן החליטו… לאבד את העם ואת הארץ גם יחד, לדעתם ולרצונם. פשוטם של הדברים, במקום להמשיך את המאבק ולהיות מוכנים לסבל ולמועקה, עד אשר יחונן ה’ את עמו ואת נחלתו, כתבו וחתמו שטר ויתור על החלק הגדול ביותר של ארץ ישראל, זה המקום היחידי, שיש לנו תקווה – מלבד כל הקדושה וכל הסגולה שבו – ובלבד כי בחלק קטן יינתן לנו שם של מדינה ודגל של מלוכה.

איך החליטו האנשים האלה, לו גם ישרים וטובים, להציע דבר כזה, טרם נדרשו מן הצד השני, וטרם נמלכו בדעת שולחיהם – אין זה עומד עכשיו לבירור. הפעם אנחנו עסוקים בעצם הדבר. האם מותר לשלוחי העם, אפילו אם הם ממנים אותם לשם כך, להעביר נחלת אבות ולעבור על פקודת שמים, ולמסור ברצון לעם אחר את אשר לא להם כי אם לנו? ואם גם מותר וכשר, האם יש תועלת בויתור הזה, ואם יש מראה מקום, כי בזה יוטב גורלנו וישתפר מצבנו, לו גם לדור אחד או שנים? על השאלה האחרונה התשובה באה מאליה, אם מציעים משהו לפני ממשלה עויינת ולעיני אויבים ושונאים, השומרים כל צעד וכל פסיעה, פן תהא לטובתנו – ברי הוא, שאת זה לא נשיג; עדיין לא נשמע בשום סכסוך, כי שני אנשים או מוסדות וממשלות, בכלל, נצים, ימלא האחד את כל מה שהשני דורש. ומכיוון שאלה, אשר ישבו במקום שישבו, החליטו, כי הצעתם היא אחרונה שבאחרונות וממנה אין לגרוע, איך הציעו הם את הגבול האחרון? לא רק המתעסקים בפוליטיקה, אלא, אפילו פשוטי בני אדם יודעים את האמת הגלויה הזאת. ואם, לפנים, היה עוד אחד או שנים בתוכנו אשר חשבו, בתומם, כי הגיע זמן לדבר גלויות למען יבינו אותנו, ולמען יאמינו בנו, הלוא, בימים האלה ובזמן הזה, הוכח לכל, כי “הדיפלומטיה הגלויה” פשטה את הרגל, אפילו בין גדולים, מכל שכן, בין זבוב לפיל. אכן, יש לפעמים אימת מפגיע על ארי, אך, זה אפשר בזמן שהמפגיע מטריד, מרגיז ומצער את הארי, אבל, לא כשהוא מכניס את ראשו ללוע הארי ואומר לו: כרות, והוא מקבל את הדין מראש….

 

ואם תועלת אין כאן, אפילו מן הספק שבספק, הפסד ברי וודאי יש כאן, ולא לדורות בלבד, מנקודה של העתיד ותביעותיו וסיכוייו, אך גם לימים האלה ולמצב המדיני שאנחנו נמצאים בו. בתוך הספירות העליונות של העמים, כולם, סודרו מדורים מדורים לכל ענין לבד. שאלות מדיניות, לחוד, שאלות הגבולים, לחוד, ענייני כלכלה, לחוד, ופעולות של עזרה, לחוד וכדומה, אם יש בזה הגיון ואם לא, לא אנחנו הקובעים ועלינו רק להסתכל בעובדה, כמו שהיא. מתעוררת, איפא, שאלה יסודית, לאן, לאיזה מדור, עלינו לפנות בדרישתנו הציונית? מן הדין הוא, כי הפעם לא נקרא לעזרה, אף על פי שאנחנו ופליטינו צריכים לזה יותר מעמים אחרים, לא נשווע להיטיב את מצבנו הכלכלי, כי, הלוא, אין עוד מקום לכלכל בו, בהיקף גדול, את משקנו הלאומי, כי אם, אך ורק לשאלה המדינית נשים עינינו ונעורר לבותיהם של אחרים.

שאלה אחת צריכה להיות בפינו כלפי כל העמים, הגדולים שבגדולים והקטנים שבקטנים: תנו לנו מדינה, תנו לנו נחלה, תנו לנו ארץ שלנו, חיים שלנו ועצמאות, ורק אם התביעה הזאת תמצא הד ויהא עם מי לדבר ולדון על המדינה, רק אז תתעוררנה שאלות הגבולות וגם שאלת העזרה הקונסטרוקטיבית, לכונן את בית-משקנו והעזרה הדחופה לעולים ולנמלטים וכל כיוצא בזה; מה נעשה בתוכנו? ההיפך מזה. התחלנו בבקשת עזרה ורק אחרי כל זאת התחלנו לטפל בענייני המדינה, אבל, גם בזה, סימנו את גבולי המדינה, טרם זכינו לקבל תשובה כל-שהיא על רעיון המדינה עצמו.

 

ובמה ביססנו את הדרישה לגבולות, כלומר – הצעת החלוקה, עוד לפני הסכם כל-שהוא על המדינה עצמה? מבוארים הדברים בשפת יתר של הד”ר ויצמאן, במכתבו הרשמי לממשלת אנגליה, בו נדרשת “מדינה יהודית עצמאית בשטחים מוכשרים בארץ”.

 

וכל הקורא את המכתב ומעיין בהצעה ישאל את עצמו ואת זולתו: “מוכשר” למה? במצבים אחרים יש הכשרה טכסיסית למלחמה, או הכשרה לחוף פתוח אל הים, וכל כעין זה. אצלינו אין לחלום על כך; הווה אומר, זה שאומרים ומדגישים כל הדוברים והנציגים שלנו, ההכשרה היא של קליטה. לא חשוב הפעם לאיזו קליטה מכוונים, אם למאה-אלף או למיליון, ואפילו ליותר, אך, אם נקודת הכובד היא קליטה, הרי זה לא מדינה מתוך זכות העם לארצו, כי אם מדינה מתוך צורך של עזרה לנידחים, שאין להם אפשרות של קליטה במקום אחר. המסקנה היוצאת מזה, כי יש מקום להשיב ממין הטענה, כי אם כן הדבר – תרחמנה  ארצות אחרות על העקורים והמלטים, אם כן, הדבר — יש לעמוד על המקח על מידת השטח ועל מספר העומדים להיקלט. והדין הזה והמחשבה הזו פוסלות מראש את התביעה המלאה למדינה עצמאית, אפילו אם מבקשים אותה, זה הכלל: כל הדורש את ארץ ישראל כמדינה יהודית בזכות, ככל העמים, כמשתתפים בנצחון עמי הברית, אין הוא מעלה על דעתו ועל שפתיו את החלוקה בתור הצעה, וכל המציע מראש חלוקה וצמצום מתוך הצורך, יסוד מדיני ולאומי אין בתביעתו.

 

…. והחטא הזה של הצעת החלוקה, חטא הרבים הוא, אשם הציבור – אם אותם הרבים ואותו הציבור לא  קבעו את עמדתם הברורה נגד ההצעה. מן החובה ומן ההכרח להעמיד את שאלת החלוקה לפני הציבור. אסור לאנשי המפלגות וכל המפלגות, בכלל, והמזרחי, בפרט, לטשטש את הדבר ולהניח את הבעיה החמורה והיסודית הזאת פתוחה. יש צדק בדרישה, כי לא חברי ההנהלה בלבד על-פי דעתם הם יכריעו בענין זה, ועל כן, יהא הוועד הפועל כולו דן ומחליט. אבל, יותר צודק ויותר הגיוני, כי גם לא הוועד הפועל הציוני, לא המצומצם ולא הגדול, ואף לא הוועדים המרכזיים של המפלגות יקבלו עליהם את האחריות לשמים ולארץ. כל הקהל כולו צריך לקבוע: האם הם מסכימים למה שהוחלט ונכתב והוצע בשמו, לחלק את הארץ, ולדרוש את המדינה היהודית רק בשטחים מסויימים, “מוכשרים” – או, מתנגד הוא לזה. זהו קוטב הציונות כיום וזוהי בעיית הבעיות ברגע זה. בין אם יצא משהו מן השיחות ובין אם תהיינה הפגישות והשיחות דברים בטלים.

ולא מחרטה על המעשה בלבד אשר גם המציעים אולי מצטרפים או יצטרפו, וגם לא בקבלה של המנהיגים שלהבא לא יעשו מבלי להימלך, כי אם בעזיבת ה חטא ובהסרת המחשבה מכל אפשרות של חלוקה על פי דעתנו וברצוננו ובהסכמתנו – יכופר לנו העוון הזה.

 

לא נתייאש ולא נתרפה, ה’ אתנו והארץ היא שלנו, לשנה הבאה בירושלים הבנויה ובציון העצמאית.

 

(“הצופה”, עריוהכ”פ, תש”ז, 4.10.45)

 

(ועם כל דבריו הנכוחים, לא הבין הרב ברלין מהי ה”ציונות”. כמה עצוב! הרב ראה, במו עיניו, שה”ציונות” היא שקר וכזב, אך המשיך לראות משמעות, שאיננה, ב”ציונות”)

 

 

נספח:

 

“לאחר שקמה מדינת ישראל התפתחה כעין תחרות מי מהשנים ראה ראשון בפתרון החלוקה פתח-הצלה לציונות המדינית וכביש מהיר למדינה, וייצמן או בן גוריון…. עמל חייו של ויצמן עד כה לא היה כלל מוקדש לפתרון ממין החלוקה. לו יוחסו הדברים האלה לבן גוריון היה להם בסיס איתן יותר. שכן, רעיון החלוקה היה גלום בתפיסתו הציונית מראשיתה וחזר והופיע בכל אחד ואחד מגלגוליה….” (שבתי טבת, הדרך לאייר).

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר