כפר חסידים

כפר חסידים

חנה אייזנמן
01.03.2012 07:47
כפר חסידים


מדי ערב פורים אני נתקפת בנוסטלגיה, געגועים לימי ילדותי בכפר חסידים. עד עצם היום הזה חסר לי הפורים, המגיע היישר, בעקבות תענית אסתר. היום, בירושלים (עיר מוקפת), יש לנו אתנחתא בין תענית אסתר לפורים ד’מוקפין, וזה כמו שן חסרה בפה. את קריאת המגילה נהגנו לשמוע, במניין מצומצם, אצל שפירו, תלמיד חכם וייקה אמיתי…..



ב”ה

זה היה הבית של שפירו. הלול שלידו שופץ להיות בית מגורים, בו גרו בתו שרה, בעלה אריה וילדיהם. בהמשך, נבנה צריף מתאים יותר למגורים, ואחר-כך – בית. שרה ואריה, ז”ל, דמויות מיוחדות, הובילו אותנו לחופה. בעלי היה יתום מאב, ועל כן, ליוו אותנו שרה ואריה, חברים טובים של הורי (יש הרבה מאד לספר על המוסד הזה, שנקרא – אריה ושרה עניס…, יקצר המצע)

כפר חסידים

החורבה הזו, שלדעתי צריכה היתה להישמר כאתר הסטורי, על ידי פרנסי כפר-חסידים, היתה ביתו של שפירו. בבית זה שמענו מדי פורים, ערב ובקר, את קריאת המגילה. הקריאה של שפירו היתה מעולה, כשהוא מתאים לפסוקי השמחה מנגינות מיוחדות… מאז הקריאה של שפירו, לא שמעתי עוד קריאה כזו. חיפשתי ולא מצאתי. באזני, מאז, גם הקריאה המעולה ביותר, שאין בה הגיוון שהכניס בה שפירו(נוסח ייקים) נשמעת באזני מונוטונית. שלא לדבר על כל הקוראים, שקריאתם, באמת יבשה ומונוטונית.

אבל, הדבר הנפלא ביותר בחווית שמיעת הקריאה אצל שפירו, היה השקט; את המן, שמת מזמן, היכו בכל עת שהוזכר שמו, בטפיחת-יד על השולחן, ובזה זה נגמר. לא היה הטירוף המשתולל בבתי הכנסת בימינו אלה. ואם לא די במטרד, לכשעצמו, הרי, בגלל הצלילים האחרונים של המאחרים לסיים את הרעש, מחמיצים מלים, וכל הקריאה, כאילו לא היתה.

בחדר המרכזי בבית שפירו ישבו הגברים, סביב שולחן גדול אחד, אנו, נשים וילדות, ישבנו, עם בעלת הבית, בחדר הסמוך, דלת פתוחה, על מיטות השינה, המכוסות בשעות היום בשמיכות המיוחדות לכיסוי מטות.

עם סיום הקריאה, בליל פורים, לפני היציאה מן הבית, הגישה בעלת הבית, הגב’ שפירו (אחותו של אהרון בארט, מחבר הספר – דורנו מול שאלת הנצח), לכל אחד ואחת מן היוצאים, כוסית קטנה של יין ופרוסת עוגה קטנה, בהן שברנו את הצום.

ביום הפורים הגענו פעמיים לביתו של שפירו. בבקר לקריאת המגילה, ומעט מאוחר יותר, עם משלוח המנות. בחדר הגדול, על הריצפה, סביב, ליד הקירות, היו מסודרים משלוחי המנות של שפירו, כשלכל אחד מוצמד שמו של המיועד לקבל את המשלוח. מסרנו את שלנו, ועל פי השם, מסר לנו שפירו את משלוח המנות שהוכן למעננו.

ביתו של שפירו שכן בקרבת “המרכז”, ממנו הובילו מדרגות לגבעה, שעליה נמצאו – סניף בני-עקיבא, בית הספר, בית הכנסת, גן הילדים, סניף קופת חולים של ההסתדרות, כמובן. בקופת חולים טופלו כל תושבי הכפר וכל תושבי הכפר איבטן, הסמוך. כפר ערבי, שתושביו התפרנסו בעבודתם אצל איכרי כפר חסידים.

כפר חסידים

סניף בני עקיבא שכן במבנה מאסיבי, בעל אולם אחד גדול, בקצהו היתה במה, עליה הוצגו הצגות החגים ושאר אירועים, של בני עקיבא ושל בית הספר. היה זה בית ספר דתי, עד שהפילה עלינו “המדינה” את החינוך הממלכתי, שמטרתו העיקרית היתה, לנתק את ילדי ישראל ממורשת ישראל. הכתות שהיו קטנות, מלכתחילה, קטנו עוד, וכפר חסידים “עלה בדרגה” בן-גוריונית. עתה היו לנו שני בתי ספר, בית-ספר ממלכתי ובית-ספר ממלכתי דתי…. הללוי-ה!

מאז נפל, בפעולת כראמה, בן הכפר, חגי זמיר, ילד מקסים, בן זקונים, שומר-מצוות יחיד במשפחתו, נקרא הסניף על שמו.

                    כפר חסידים

                    כפר חסידים

כפר חסידים

בית הכנסת

כפר חסידים

ביקרנו באחד מימי חנוכה לפני שנה ורבע, ונתקבלנו בשמחה רבה על ידי החבר’ה. השתתפנו גם בהדלקת נרות חנוכה.
המדליק היה אריה שטיינמץ. כשאני הייתי ילדה קטנה, ובאתי עם כד, לקנות חלב, במה שנקרא – “המחלבה” – של “תנובה”. שלט שם שטיינמץ,  מסביר הפנים, ביד רמה. היה בעל ממדים, במגפי גומי ענקיים, בידו צינור, כשהוא שוטף, כל העת, את הריצפה מן החלב שנשפך עליה.

נכדתו של אריה שטיינמץ, שרון, הי”ד, נרצחה עם חברה, שי, ביער מגידו, על ידי ערבי “ישראלי”

בסיום לימודיו התיכוניים עבר יחיאל שי לישיבת ההסדר ‘אור עציון’ במרכז שפירא, במסגרת זו שירת שירות צבאי בחיל השריון וכשהשתחרר חזר לישיבה לשנתיים נוספות.
בשנת 1997 החל יחיאל שי בלימודי הנדסת חשמל בטכניון בחיפה.
ביום ראשון י”ז באלול תשנ”ט (29.08.1999) טיילו יחיאל שי וחברתו שרון שטיינמץ ביער מגידו. ליד הנחל ניגש אליהם אדם והחל לשוחח איתם בתמימות, כעבור דקות הוא הוציא סכין ודקר את שניהם למוות.

כפר חסידים

               תפילת מנחה בבית המדרש
            כפר חסידים

            כפר חסידים

        כפר חסידים

                           כפר חסידים

          כפר חסידים

       כפר חסידים

מבט מן החלון, שלצד המדרגות העולות לעזרת נשים.
כפר חסידים

זה היה בית הספר, היום הוא לא כלום. היו במבנה זה שלושה חדרי כתות. אחד מהם שימש כבית כנסת, שרוהט בספסלי בית כנסת שהוחלפו בחדשים. הספסלים, מחוברים לסטנדרים, היו שחורים. שם היינו מתפללים מדי בקר, שחרית. החדר הזה היה חדרה הקבוע של כתה ו’. עוד היה, במבנה זה, המשרד. שאר הכתות פעלו בצריפים.
 
שתי פסיעות מבית הספר, מול בית הכנסת, עומדת החורבה, העצובה מאד, של מה שהיה בית הרב. היום זו מאורת סמים. בפנים מפוזרים סמרטוטי בגדים, שנותרו במקום. לא ברור לי, למה מניח הכפר את האתרים האלה זנוחים ומצחינים. לא היה מה לצלם…. עצוב מדי…

אשת הרב היתה מורתנו, שושנה מישקובסקי, ז”ל, בתו של הרב קרול, מייסד ישיבת “כנסת חזקיהו”.

כפר חסידים

                    כפר חסידים

                          כפר חסידים

גן הילדים. אז, הוא נראה אחר לגמרי. דמה לבנין בית הספר, אך, מעקה המסדרון היה גבוה יותר, מקורה פנימה, תחתיו היו הווים, שעליהם תלינו את תיקי האוכל, סוודרים, מעילים וכו’
המבנה שופץ והוגדל, אך, עדיין, באותו מקום, עדיין סובבת אותו גדר ובה שער.

כפר חסידים

לרגלי הגבעה, לצד המדרגות, בתוך סבך עבה של צמחיה ועצה, שכן לו הסליק, אליו היו מגיעים כל ערב השומרים, כדי לקבל את הנשק, עם צאתם לעמדות השמירה. כל ילד בכפר ידע איפה הסליק, אבל, הבריטים לא ידעו…

באחד הערבים עמדו אבי והמורה אמיתי בעמדה, בין הכפר לקישון, לפתע ראו את אורותיו של ג’יפ של ה”כלניות”, על גשר הקישון, במרחק לא גדול מן העמדה. שני השומרים נשאו רגלים, ונסו לבנין הקרוב ביותר. היה זה הבית, בו גרנו בחדר שכור, ארבע נפשות, כלשמעלה גר בעל הבית (שעליו, ממש, לא כדאי להכביר מלים…) היה זה אחד מבתי הבטון הספורים בכפר.
אבי נכנס הביתה, זרק את הרובה מתחת למטות (ארבע, צמודות זו לזו) ולבש פיז’מה. המורה אמיתי רץ במעלה המדרגות, והסתתר. הבריטים הגיעו לביתנו, ניצבנו בפתח – אבי, בפיז’מה, כנ”ל, אחי ואני. החיילים שאלו את אבי, אם ראה שני אנשים רצים ליד הבית. אבי ענה אנגלית, במבטאו הייקי, שלא ראה איש, אולי רצו לשם… שם היו שדות חשוכים, והבריטים פנו לשם…

                                      כפר חסידים

                         היום הסליק משמש מזבלה, לעת מצוא… לפחות לפי הממצאים שלי, כאשר הצצתי לתוכו…


גדי אכר בנשמתו (מוצא ייקי עירוני לגמרי). הוא הגיע לכפר-חסידים, והיה מיד לאחד מעמודי התווך בחברתנו – הזוגות הצעירים – (למרות שאנו לא גרנו בכפר חסידים, אך אני הייתי חלק אינטגרלי בחברה, אתה ובה גדלתי). גדי וברי (ברניס) שכלו את בנם – אביהו – איש השייטת, הי”ד, במבצע חומת-מגן. הוא נהרג בשכם.

כאן, בחצרו של גדי, המאכיל את בעלי ושתי נכדותינו, בתפוז סיני, פרי עבודתו החקלאית (בנוסף, קבלנו שקית מלאה באגוזי פקאן – אותו מקור). גדי יעקב הקים גם את “יענקל’ס שטייטל”, מקום דמוי העיירה היהודית ברוסיה. וכבר הבאתי בעבר תמונות מן המקום, ובלי נדר, אביא עוד.

כפר חסידים

הבית של גדי נמצא בקצה רח’ “הפועל המזרחי”, סמוך לשער התחתון של כפר-הנוער-הדתי. מוסדות עליית-הנוער הדתיים, היו הראשונים לקלוט את הילדים, עולי אתיופיה. בראש השנה, כאשר צעדנו בהמונינו ל”תשליך” בקישון, ראינו את המוני הילדים האלה. איני זוכרת שהיתה איזו בעיה בקליטה. הבעיות התחילו עם יחס האוכלוסיה הרחבה, הלא דתית, לעולי אתיופיה…
                                              

      כפר חסידים

                                 השדה משתפל עד מימי הקישון. ברקע, הר הכרמל.


כפר חסידים
                                           גשר הקישון, בין קבוץ יגור לכפר-חסידים

כפר חסידים
           מרכוס רוכב על קל-נוע. מרכוס היה ממקימי כפר-דרום הראשון, שנמסר על ידי בן-גוריון, לידי המצרים.

                                    “המרכז” – הכביש מוביל אל הקישון, ברקע, הר הכרמל.
      כפר חסידים

ברפת של נחמן גלז

כפר חסידים

זה עתה, עמדה העגלה, לראשונה, על רגליה, טרם מלאה שעה להמלטה

כפר חסידים

      שטח שליד ביתו של גדי (מיועד לפיתוח). זהו עמק זבולון. ברקע, הקבוץ שער העמקים, מעליו, קרית טבעון
            כפר חסידים

מבט מגשר הקישון אל קיבוץ יגור, לרגלי הכרמל

כפר חסידים

במבנה הזה שכן בית הקולנוע של מוצאי-שבת

כפר חסידים

כפר חסידים
זה היה בית הקירור….


 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר