על ההבדל בין אשר גרוניס לבתולה

על ההבדל בין אשר גרוניס לבתולה

שמחה ניר, עו”ד
01.01.2012 00:00
על ההבדל בין אשר גרוניס לבתולה - אשר גרוניס - עיסקת שליט - בג"ץ - אמון הציבור - דורית ביניש - אליקים רובינשטיין - אלמגור - שורת הדין - כיפת ברזל - נאוטילוס - סקייגארד - סקאיגארד - משה זילברג - בג"ץ יומן סומייל - מרים נאור - שמחה ניר


מי שמצפה מגרוניס לנסים ונפלאות – שיתכונן לאכזבת-חייו



לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

.על ההבדל בין אשר גרוניס לבתולה - אשר גרוניס.

מה זה “לא מגלה עילה”?

ביום ה’, 15.12.2011 הגישה עמותת שורת הדין, יחד עם שני עותרים נוספים, עתירה לבג”ץ כנגד ביצוע “החצי השני” של עיסקת גלעד שליט, שחרור 550 אסירים נוספים מעבר ל-477 אשר שוחררו במקביל לשחרורו של גלעד.

כנגד העיסקאות האלה הוגשו במשך השנים עשרות עתירות, וכולן נדחו. טעמיה הדחיה ידועים, וכבר קשה למצוא נקודה שלא עלתה ונידונה בבג”ץ, בסוגייה הזאת.

בתקנות סדרי הדין בבג”ץ ישנה תקנה המתירה לבג”ץ לדחות עתירה על הסף, בלי להזמין את העותרים לדיון, אם העתירה “אינה מגלה עילה”. אני, לא פעם, התרעתי על השימוש הפסול ששופטי הבג”ץ עושים בתקנה הזאת, ולדעתי היא גם אינה חוקית, כי היא לא נותנת לעותר הזדמנות לטעון שעתירתו דווקא כן מגלה עילה, אבל לצורך הדיון כאן אני מוכן לצאת מתוך הנחה “טנטאטיבית” שהתקנה חוקית, ויש מקום להשתמש בה, במקרים המתאימים.

מתי אומרים על תובענה כלשהי שהיא “אינה מגלה עילה”? כאשר העובדות המובאות בה, אפילו נכונות הן, אינן מקנות לעותר את הסעד המבוקש בה, ואם אכן כך הוא, אין טעם להזמין תשובה מהצד-שכנגד, ולהתדיין במחלוקת עובדתית אשר אינה רלוואנטית לתוצאת ההליך המשפטי.

כך, למשל, העתירות כנגד חילופי האסירים: הציר המשותף לכל פסיקות הבג”ץ בסוגיה הזאת הוא שהנושא הזה הוא נושא מדיני, אשר בסמכות הממשלה, וכיוון שהבג”ץ לא מכניס את עצמו לנעליה של הממשלה, ולא מחליף את שיקול דעתה של הממשלה בשיקול דעתו הוא, לכן יש לדחות את העתירות מחמת “חוסר עילה” – גם אם האמור בהן הוא נכון לחלוטין.

ואם כך הוא לגבי עתירות “רגילות” כנגד שחרור האסירים, לגבי עתירתה של שורת הדין – מקל-וחומר הוא.

מקל-וחומר – משום שבנוסף לשיקולים ה”רגילים” עומדת כאן למבחן גם אמינותה של מדינת ישראל, אשר במסגרת עיסקת שליט התחייבה כפי שהתחייבה. תארו לעצמכם שאנחנו אומרים רגע-רגע, יש לנו בג”ץ, והוא אוסר עלינו לקיים את חלקנו בעיסקה.

אני כבר לא מעלה על הדעת אפשרות שהחמאס יגיד או-קיי, בואו נבטל את העיסקה, קחו בחזרה את 477 האסירים שנתתם לנו, ותנו לנו בחזרה את גלעד שליט. מה שכן ניתן להעלות על הדעת הוא שאחרי “תרגיל” כזה, אף אחד כבר לא יאמין להתחייבויותיה של מדינת ישראל.

ומקל-וחומר, משום שמדינת ישראל התחייבה לשחרר 550 אסירים נוספים, לפי בחירתה, ואם העותרים יצליחו למנוע שחרורם של אסירים מסויימים, אשר פגעו ביקיריהם של העותרים – זו אכן הייתה מטרתה של העתירה – יהיה צורך לשחרר במקומם אסירים אחרים, ואז יבואו, כמובן, עותרים חדשים אשר יתנגדו לשחרור האסירים “שלהם” – ולדבר לא יהיה סוף.

אמור מעתה: אם בכלל יש הצדקה לדחות עתירות “מחוסר עילה”, ללא דיון במעמד העותרים, עתירות כנגד שחרור אסירים במסגרת הסדרים מדיניים הם אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך, והעתירה האחרונה היא הדוגמה המובהקת-שבמובהקות לכך.

והנה, למרות שהעתירות האלה הן דוגמה מובהקת ל”זריקה מכל המדרגות, עד למרתף”, ללא כל דיון, בפועל ספק אם הייתה אפילו עתירה אחת אשר נדחתה כך. העתירות האלה הן נושא רגיש ושנוי-במחלוקת – בעיקר פוליטית – בקרב הציבור, והשופטים לא יכולים להרשות לעצמם ביקורת על כך שהם מתייחסים לעתירות האלה כלאחר-יד, אז הם עושים “הצגה”: מזמינים את “תגובת המדינה”, אחר-כך הם קובעים דיון בעל-פה ברוב עם והדר, ונותנים לעותרים לדבר אל הקיר כמה שהם רוצים, לפני שהם זורקים אותם, את העותרים, מכל המדרגות – ב”פסק-דין מגירה”, אשר מהווה תשובה ל”עתירות המגירה” המוגשות כל אימת שמתוכננת עיסקה לשחרור אסירים.

או קיי, אפשר להבין זאת, אבל קשה להבין זאת לגבי העתירה האחרונה בה עסקינן, אשר, כאמור, הוגשה ביום ה’, 15.12.2011. ביום ההגשה ניתנה החלטה: “המשיב יגיב לעתירה ולבקשה לצו ביניים עד ליום א’, 18.12.2011, שעה 13:00”.

מי נתן את ההחלטה? אשר גרוניס.

פרקליטות המדינה לא ניצלה את שלושת הימים שניתנו לה, והגישה את תשובתה כבר ביום המחרת, ה-16.12.2011, וגם השופטים גמרו מהר, עוד באותו היום, כדי לרוץ ולספר לחבר’ה.

ומי כתב את פסק-הדין בן 667 המלים, לו נתנו את חתימת ה”אני מסכים” גם דורית W ביניש, וגם אליקים רובינשטיין השקרן?

נכון, צדקתם: אשר גרוניס.

אולי השופטים מחמירים עם עצמם …

אפשר להבין שלא זורקים עותרים מכל המדרגות, ונותנים להם הזדמנות בעל-פה לשכנע את בית המשפט, אפילו אם זה, לכאורה, משחק אבוד, משחק מכור. אולי השופטים מחמירים עם עצמם לטובת העותרים, ואומרים ניתן להם הזדמנות, אולי הם ישכנעו אותנו.

אבל כאשר השופטים מזמינים את תגובתם של המשיבים, ואחרי זה הם זורקים את העותרים מכל המדרגות, זה בדיוק ההיפך: הם שוללים מהעותרים את זכות המילה האחרונה, המוקנית להם בתקנות, ותגובתם של המשיבים משמשת להם בסיס לדקלום פסק-הדין שהיה מסומן מראש.

יומיים לאחר פסק הדין בעתירתה של שורת הדין, ביום א’, 18.12.2011, בו עתיד היה להתבצע החלק המשלים של עסקת שליט, הגיש אלמגור, ארגון נפגעי הטרור, עתירה נוספת באותו הנושא בדיוק, וזו, להבדיל מקודמתה, נדחתה על הסף בלא לבקש תגובה של המשיבים, בפסק דין המונה 380 מלים בלבד, אשר זה נוסחו המלא:

1. היום, 18.12.11, אמורה המדינה לשחרר מבתי הכלא 550 אסירים ועצירים בטחוניים. פעולה זו מהווה את השלב השני של ההסכם לשחרורו של החייל החטוף, רס”ל גלעד שליט. בעתירה דנא, שהוגשה היום, מבקשת העותרת למנוע כליל את השחרור ולחלופין, כי בין המשוחררים לא ייכללו כאלה שטרם השלימו שני שלישים מתקופת מאסרם או שנמנעו מלחתום על התחייבות שלא לשוב לפעילות טרור. עוד נטען באופן חלופי כי עדיף לשחרר אסירים חברי ארגון החמאס שתקופת מאסרם קצרה על פני שחרור של אנשי פתח, המרצים עונשי מאסר ארוכים.

2. החלטנו לדחות את העתירה על הסף, בלא לבקש תגובה של המשיבים.

3. בחודש אוקטובר האחרון דן בית משפט זה במספר עתירות בהן הועלו השגות על החלטת הממשלה לאשר את ההסכם שהביא לשחרורו של החייל גלעד שליט. ארבע מן העתירות נידחו ביום 17.10.11 (בג”ץ 7523/11, 7540/11, 7547/11 ו-7554/11). העותרת דכאן הייתה אחת מן העותרים באותן עתירות. ביום שלשום, 16.12.11, דחה בית משפט זה עתירה שהוגשה על ידי אחרים, שמטרתה הייתה למנוע את שחרורם של אלה הצפויים להשתחרר היום (בג”ץ 9295/11).

4. בעתירה הנוכחית טוענת העותרת כי “ההתעקשות לקיים בג’נטלמניות פולנית את חלקה השני של העסקה גובלת בחוסר סבירות קיצונית”. עוד נטען, כי שמותיהם של האסירים הצפויים להשתחרר פורסמו אך ביום 14.12.11, היינו לפני ארבעה ימים. בדיקה של השמות גילתה, כך העותרת, כי חלק לא מבוטל מן האסירים המשתחררים ריצו עד עתה אך שליש מתקופת המאסר.

5. בפסק הדין שניתן בבית משפט זה אך לפני יומיים נאמר, בין היתר, כי “מטבע הדברים, ומשיקולים ברורים, על הממשלה לעמוד בהתחייבותה שניתנה, נחתמה ואושרה בהסכם שהביא לשחרורו של החייל גלעד שליט”. ברי, שאין מקום שבית משפט זה יחייב את הממשלה שלא לקיים התחייבות בינלאומית שזו נטלה על עצמה. אף אין מקום לומר שקיום ההסכם על ידי מדינת ישראל הוא בגדר פעולה הגובלת בחוסר סבירות קיצונית. כמו כן, אין לקבל שבית משפט זה יתערב בהחלטה בדבר זהותם של המשוחררים. כאמור, העותרת טוענת כי עדיף לשחרר חברי חמאס על פני חברי פתח, כאשר הראשונים מרצים עונשי מאסר קצרים. ברור, שסוגייה מעין זו נתונה לשיקול דעתן של רשויות המינהל, במיוחד אלה המופקדות על ענייני ביטחון. אין מקום שבית המשפט הוא שיכריע האם עדיף לשחרר דווקא אסירים המשתייכים לארגון החמאס על פני אלה המשתייכים לארגון הפתח. הוא הדין לגבי השאלה האם רצוי לשחרר אסירים שריצו רק שליש מתקופת מאסרם.

 

6. העתירה אינה מגלה עילת התערבות בהחלטות המינהליות בדבר שחרור האסירים וזהותם ולפיכך הננו מחליטים לדחותה.

שימו לב לסעיף 5 לפסק הדין. סעיף זה, המונה 146 מלים בלבד, הוא, למעשה, פסק-הדין כולו, וכל השאר “מים”, אשר נועדו ליצור רושם של פסק-דין “מפורט ומנומק”.

ומי כתב את פסק-הדין? שוב ניחשתם נכונה: אשר גרוניס.

איכן העקביות?

אין צורך להסביר מדוע פסק-הדין בעתירתה של אלמגור אכן מתאים לדחייה “מחוסר עילה” – לפחות לפי המקובל על שופטי הבג”ץ עצמם, ונשאלת השאלה מדוע לא משתמשים באפשרות הזאת בכל העתירות נגד שחרור האסירים. במיוחד נשאלת השאלה מדוע לא נדחתה כך גם עתירתה של שורת הדין, אשר לגביה נדרשה תגובת המשיבים.

מדוע בעתירות דומות השופטים – במקרים רבים אותם השופטים ממש – הולכים בדרכים פרוצדורליות שונות, פעם שוברים לעותרים את המפרקת במכה אחת, ופעם אחרת נותנים להם להתענות ולמות בייסורים, כשהם תלויים על החבל במשך ימים, שבועות, חודשים?

כדי להבין מה קורה בראשם של השופטים, ומדוע בעתירה אחת אותו הגרוניס לא זרק את העותרים אלא לאחר שהזמין – וקיבל – את תגובת המשיבים, ובעתירה השנייה הוא זרק אותם מיד, וללא כל “משחקים מוקדמים”, צריך לחזור כמה חודשים לאחור, אל העתירה בעניין תותח הלייזר וכיפת הברזל, בה נדון בהמשך.

אישה חכמה, יפה ועשירה, לעומת אישה טיפשה, מכוערת וענייה

כאשר איש מעדיף אישה טיפשה, מכוערת וענייה על פני אישה חכמה, יפה ועשירה, לא צריך להיות מומחה בענייני משפחה כדי לומר עליו שהוא אידיוט מושלם, ובמונחים משפטיים – שהבחירה שלו היא “בלתי סבירה באופן קיצוני”.

בתחרות על אמצעי ההגנה של יישובי העורף מפני טילים ופצמ”רים מתמודדים זה מול זה תותח הלייזר סקאייגארד/נאוטילוס והטיל-נגד-טילים כיפת הברזל.

המאמר על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע עסק בשאלה מדוע בבג”ץ מיגון בתיה”ס בשדרות נתנו השופטים צו מוחלט, ובעתירות אחרות – דומות להפליא – הם זרקו את העותרים מכל המדרגות – פעם אחת לאור היום, ופעם שנייה בחשכת-ליל.

במאמר הזה ראינו כי בהתמודדות הזאת תותח הלייזר משול לאישה יפה, חכמה ועשירה, ואילו כיפת הברזל משולה לאישה מכוערת, טיפשה וענייה, וראינו גם כי כאשר מתעוררות בבג”ץ שאלות בהן התשובה ברורה גם למי שאינו מומחה-לדבר, הבג”ץ לא מסתתר מאחורי התירוץ שהוא לא מנהל את המדינה, אלא רק מפקח על חוקיות פעולותיה.

כפי שהזכרתי במאמר, הבג”ץ מתערב גם במקרים בהם לא מתקיימות עילות התקיפה הבג”ציות הכלליות, כפי שקיימא לן לפחות מאז בג”ץ יומן סומייל (בג”צ 243/62 – אולפני הסרטה בישראל בע”מ נגד לוי גרי ו-המועצה לביקורת סרטים ומחזות , משרד הפנים; פד”י טז, ע’ 2407, 2426), שם אמר השופט משה זילברג:

“אין אני כופר בכלל הנודע – כלל אשר, מרוב שימוש בו, נהפך כמעט ממטבע לאסימון – כי אין בית-המשפט הגבוה לצדק מעמיד את שיקוליו-הוא במקום שיקולי הרשות המוסמכת. ואף-על-פי-כן, כאשר הענין הוא בעל חשיבות ציבורית מרובה, וגדרי הספקות שבו אינם מצריכים מומחיות מיוחדת, אלא נהירים ובהירים וברורים לכל – במקרה כזה אין חולקין כבוד לרב, היא הרשות המוסמכת, ובית-משפט זה, אם ייראה לו הדבר, יהפוך על-פיה את קערת החלטת הרשות”.

באותה הפרשה, למי שלא זוכר (או שלא נולד עדיין), פינתה המשטרה תושבים של מתחם סומייל, וצלמי היומן הנציחו גרירתה של אשה הרה, כאשר רגליה, ואולי גם תחתוניה, נחשפו לאור היום. המועצה לביקורת סרטים ומחזות, היא הצנזורה המפורסמת, אסרה את פרסום הקטע הזה, בטענה שהוא פוגע ברגשותיו העדינים של הציבור הרך.

בא הבג”ץ ואמר להם, לצנזורים, משהו כגון אל תבלבלו לנו את המוח, כי בעניין רגשותיו העדינים של הציבור הרך אנחנו לא פחות חכמים מכם.

ואכן, כפי שאני מסביר במאמר על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, בבג”ץ מיגון בתיה”ס בשדרות הלכו השופטים בכיוון הזה, אם כי בצעד גדול מדי. גדול מדי – משום שההחלטה לחייב את המדינה למגן את בתי הספר היו לה השלכות תקציביות על תחומים האחרים, ובעתירה שבאה אחריה – דומה להפליא, כאמור – השופטים נבהלו מהביקורת הציבורית, וזרקו את העותרים מכל המדרגות, אחרי דיון פסיבדו-רציני. בעתירה השלישית, בעניין תותח הלייזר, עשה הבג”ץ צעד נוסף, וזרק את העותרים מכל המדרגות, ללא דיון ואף ללא הזמנה תגובה, מהטעם של “חוסר עילה”.

הבה נזכיר מתי דוחים על הסף תובענה “מחוסר עילה”: כאשר יוצאים מתוך הנחה שאפילו אם כל העובדות הנטענות בה הן נכונות, הן לא מזכות את הטוען להן בסעד המבוקש על ידו.

למשל: אם אתה עותר לבג”ץ על כך ששר החוץ סירב לתת לך רשיון נהיגה, עתירתך תידחה על הסף “מחוסר עילה”, משום שאפילו נכון כל האמור בעתירה – שר החוץ לא מוסמך לתת רשיונות נהיגה.

כעת ראו את העתירה לבג”ץ בעניין תותח הלייזר סקאייגארד/נאוטילוס (בג”ץ 5281/10, אלון דוידי ו- 70 עותרים נוספים נ’ מדינת ישראל ואח’), יחד עם שני נספחיה – חוות-דעת מומחה של הד”ר עודד עמיחי (נספח א’) וחוות-דעת מומחה של אל”מ (מיל) יוסף ארזי (נספח ב’).

ואם העתירה הזאת “לא מגלה עילה”, כבר אין לדעת מתי יכולה עתירה לגלות עילה.

ומי כתב את פסק-הדין השערורייתי הזה? ניחשתם נכונה: אשר גרוניס, כאשר אליו חוברים, בהסכמה מלאה, מרים נאור וניל הנדל.

כפי שראינו במאמר   דחייתה של העתירה על הסף היא בגדר שערוריה בקנה מידה לאומי, ומי שעדיין לא השתכנע, מומלץ שיקרא גם את המאמר האם מתקפת הטילים הבאה תוביל את ישראל לפשיטת רגל? וכן את מחזה הדוקודרמה כיפת הברזל בע”מ – תרומתי הצנועה לדיון בנושא הזה.

מדוע זכתה עתירתה של שורת הדין ביחס “מועדף”?

בואו ונחזור אל העתירה בה פתחנו: עתירה של שורת הדין נגד “החצי השני” של עיסקת גלעד שליט. עתירה זו, כאמור, לא נדחתה בהנמקה של “חוסר עילה”, ואילו העתירה השנייה בנושא הזה, של אלמגור, דווקא כן נדחתה מ”חוסר עילה”.

עומדות לנו, לצורך זה, שלוש עתירות:

האחת – העתירה לבג”ץ בעניין תותח הלייזר סקאייגארד/נאוטילוס (אשר נדחתה על הסף, בלי דיון ובלי שנדרשה תשובה מטעם המדינה);

השנייה – עתירתה של שורת הדין, כנגד השלמתה של עיסקת גלעד שליט (אשר לא נדחתה על הסף, אלא רק לאחר שנדרשה התשובה מטעם המדינה, וזו ניתנה);

והשלישית – עתירתו של ארגון אלמגור, גם היא כנגד השלמתה של אותה העיסקה (גם היא נדחתה על הסף, בלי דיון ובלי שנדרשה תשובה מטעם המדינה).

הדעת נותנת שגם את העתירה השנייה, של שורת הדין, זו של שורת הדין, היה צריך לדחות על הסף, ללא דרישת תשובתה של המדינה: ביחס לעתירתו של אלמגור – על דרך גזירה שווה, וביחס לעתירה בעניין תותח הלייזר – על דרך של מקל-וחומר.

לשאלה מדוע זכתה עתירתה של שורת הדין ביחס “מועדף” ישנן לפחות שתי תשובות:

האחת – משום שהיא הוגשה ראשונה. אם אלמגור היה מקדים את עתירתו, הוא היה זוכה ליחס ה”מועדף” הזה, ואילו שורת הדין הייתה נזרקת בבושת-פנים – בדיוק כפי שקרה לשתי העתירות הדומות-להפליא על מיגון העורף, עליהן נסב המאמר על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע. גם שם ראינו כיצד העתירה שהוגשה ראשונה זכתה לכבוד רב יותר מאשר זו אשר הוגשה שנייה, וההסברים מסוגת בנסיבות-העניין-בלה-בלה-בלה, אותם נתנו השופטים, ממש אינם משכנעים.

והשנייה – הן בעתירתה של שורת הדין והן בעתירה בעניין תותח הלייזר יוצגו העותרים על ידי אותם עורכי-הדין: ניצנה דרשן-לייטנר ורועי כוכבי, ונשאלת השאלה איך היו שני עורכי-הדין האלה מרגישים אם היו דוחים על-הסף גם את העתירה של שורת הדין?

הם היו מרגישים “זיפת”, ואת זה רצה גרוניס – אותו הגרוניס! – למנוע. לכן הוא “ריפד” להם את המרתף לפני שהוא גלגל אותם לשם, מכל המדרגות. כדי שלא יגידו שדופקים אותם תמיד – הכל כפי שתיארתי במאמר על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע.

ותזכרו שאמרתי לכם

כפי שראינו, אשר גרוניס לא יכול להיות עקבי, וממילא הוא גם לא יכול להיות צפוי, והאיש הזה הולך, ככל הנראה, להיות נשיא בית המשפט העליון.

מי שמצפה ממנו לקו שיפוטי כלשהו, למנהיגות כלשהי על שופטי ביהמ”ש העליון, לקביעת צביון משלו לבית המשפט העליון – יתבדה מהר מאוד.

וזה מביא אותנו אל הכותרת למאמר הזה: מהו ההבדל בין גרוניס לבתולה? שגרוניס נשאר גרוניס, ויישאר גרוניס.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר