התבטאותו האחרונה של ניוט גינגריץ’, המתמודד על המועמדות לנשיאות ארה”ב מטעם המפלגה הרפובליקנית, אודות היות העם הפלשתינאי המצאה שנועדה להנציח את המלחמה נגד מדינת ישראל, זכתה להדים רבים. התגובות בעולם הערבי היו, כפי שניתן היה לצפות, מעל ומעבר. מאחר והנושא עלה לכותרות, ישנן כמה נקודות מעניינות שכדאי לדון בהן בהרחבה.

 

שלוש שאלות עולות על הפרק בעקבות הצהרתו של גינגריץ’:

 

1.                  האם הדברים נכונים?

2.                  אם כן, האם תהיה לדברים השפעה על מדיניותה של ארה”ב ושל “עושי שלום” אחרים באזור, שלא לדבר על זו של ממשלת ישראל?

3.                  האם היה זה חכם לאמר את הדברים (בין אם הם נכונים ובין אם לא)?

 

לשאלה הראשונה, התשובה היא חד משמעית – הדברים נכונים ועוד איך. הם מייצגים לא רק את המצב מנקודת מבטו של מסתכל מהצד (“מתווך”, “עושה שלום”, צד שלישי עם אג’נדה, תקראו לו איך שתרצו), הם גם מייצגים נאמנה את עמדת ההנהגה הערבית. בדבריו של גינגריץ’ אין כל חידוש. הוא חזר על דברים שנאמרים ונאמרו ע”י מנהיגים ערביים שונים לאורך כל התקופה שקדמה לחתימת הסכמי אוסלו. בין הדוברים היו גם מנהיגים פלשתינאים, כשהבולטים בין האחרונים הם זהיר מוחסין (1977) ויותר מאוחר עזמי בישארה, מי שכיהן כחבר כנסת.

 

אחרי דברי הפתיחה האלה, האם זה באמת משנה? כשמנפים את הרטוריקה וההתלהמות שמילאו את התקשורת בעקבות הצהרתו של גינגריץ’, השאלה אם העם הפלשתינאי הוא “עם שהומצא” או שהם “עם אותנטי” (איך מגדירים את זה בדיוק?) כלל לא רלוונטית לדיון בדבר זכותם של הפלשתינאים למדינה משלהם. בעולם המודרני לא חסרות דוגמאות של עמים ש”הומצאו” – יצירות מלאכותיות של התקופה הפוסט קולוניאלית. כנאמר בשירו של שלמה ארצי, פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת. רובם ככולם של העמים האלה נהנים מעצמאות מדינית עם כל הכרוך בכך.

 

הבולטת מבין הדוגמאות האלו היא שכנתה של מדינת ישראל, ממלכת ירדן. מדינה המשתרעת לאורך הגדה השמאלית של נהר הירדן. אין, ומעולם לא היה עם ירדני (אני כבר מחכה לאיזה חכמולוג שיצביע על העמונים המוזכרים בתנ”ך כ”אבות האומה” הירדנית . . .). זו יצירה מלאכותית של האימפריאליזם הבריטי ששלט באזור. אף אחד איננו מפקפק בזכותה של ממלכת ירדן להתקיים כמדינה ריבונית עצמאית. זו שאלה טובה כמה זמן ה”עם הירדני” ימשיך להתקיים כאומה עצמאית אם מדינת ישראל תעלם מהמפה, או כאשר לצדו תקום מדינה פלשתינאית, אם זה יקרה אי פעם. אבל זה נושא לדיון אחר. נכון לעכשיו, זה בכלל לא בטוח שבעקבות “אביב העמים” הערבי, ממלכת ירדן עדיין תהיה קיימת בצורתה הנוכחית באביב הבא.

 

זה מביא אותנו לחלקה השני של הצהרתו של גינגריץ’. כל המהומה התעוררה בשל השימוש שגינגריץ’ עשה במושג “המצאה”. אבל זו רק מחצית הסיפור. להצהרה היה גם חלק שני – חלק האומר שההמצאה לא נועדה אלא על מנת להנציח את המלחמה נגד מדינת ישראל. על החלק הזה עברו לסדר היום. החלק השני בדבריו של גינגריץ’ קבל חיזוק בהופעתו של המנהיג הנוכחי של הפלשתינאים בפני עצרת האו”ם בחודש נובמבר האחרון. שם הוא הצהיר חד וחלק – המלחמה נגד מדינת ישראל לא תבוא לסיומה גם אם תקום מדינה פלשתינאית.

 

השאלה בה יש לדון לפיכך היא האם ל”עם” שכל מטרת קיומו (raison d’être) היא לנהל מלחמה נגד עם אחר, מגיע מעמד של מדינה עצמאית. הניגוד המשווע בין אדישותן של אומות העולם לשאיפות הלאומיות של קבוצות אתניות אחרות (המיעוט הבאסקי בספרד, המיעוט הכורדי בטורקיה ועיראק, הצ’צ’נים ברוסיה הן כמה דוגמאות מני רבות) לבין מידת התמיכה לה זוכה היוזמה הפלשתינאית מרמז על כך שדווקא החלק השני של הצהרת גינגריץ’, החלק ה”אופרטיבי”, הוא מה ש”מדליק” את אומות העולם. כדאי לשים לב שבשירו של שלמה ארצי שורת ההמשך היא ולכל הנפגש בדרכו הוא קורא שלום. זה לא בדיוק מה שהפלשתינאים מציעים.

 

נעבור לשאלה השניה. תשובה חלקית מצויה בסעיף הקודם. אם הקמתה של מדינה פלשתינאית – מה שמכונה “שתי מדינות לשני עמים”, תביא לסיום המלחמה ולכינון שלום יציב באזור, מהותו של ה”עם” הפלשתינאי – אם הוא עם “על אמת” או עם מומצא, איננה רלוונטית. בהעדר התייחסות עניינית לחלקה השני של הצהרת גינגריץ’, הקניית מעמד של “עם” לפלשתינאים בין אם זה יהיה צעד הצהרתי גרידא, ובין אם יתלוו אליו צעדים מעשיים כל שהם, תהיה בלתי רלוונטית וכל הדיון בנושא הזה יוותר בגדר טחינת מים בלבד.

 

עצימת עין והתעלמות מהבעיות האמיתיות הן מאפיינים בסיסיים של מדיניות החוץ של ארה”ב ושל הגופים האחרים שהפכו את “עשיית השלום” למטרה בחיים. זה לא דבר חדש. זה גם לא מוגבל למזרח התיכון. זה גם לא התחיל עם אובאמה. אבן הפינה של הגישה הזאת היא האמונה שהתעלמות תביא להעלמות – כל מה שנחוץ זה לחכות מספיק זמן. כמו בבדיחה הידועה על הפריץ והכלב – או שהפריץ ימות או שהכלב ימות. בינתיים, כדי למלא את הזמן, הופכים את התפל לעיקר ומשקיעים את מירב המאמצים על מנת לנסות לקצור הישגים בנושאים שאינם מעלים ואינם מורידים. ואכן, רק בימים אלה יצא גל חדש של גינויים ל . . . ניחשתם נכון – למתן אישורי בניה בירושלים. בסוריה לא קורה כלום. במצריים לא קורה כלום. איראן ממשיכה להתגרען. ומהמזרח הרחוק מאותתים – עוד דיקטטור הלך לעולמו. הכלכלה האירופית במשבר. אבל מה כל אלה לעומת הבניה של יחידות דיור נוספות בירושלים – זאת הבעיה האמיתית המאיימת על שלום העולם. אחרי כל זה מה הפלא ש”תהליך השלום” במזרח התיכון ממשיך להתקדם פול גז בניוטרל?

 

לנשיא אובאמה יש גישה מקורית לטיפול בבעיות המחייבות מקיטת עמדה. לאחרונה זה בא לידי ביטוי דווקא בתחום מדיניות הפנים. בעקבות תפיחת החוב הלאומי למימדים שאין להם תקדים בהיסטוריה, הוא הקים בקיץ האחרון וועדה המורכבת מנציגי שתי המפלגות בקונגרס על מנת למצוא דרכים לבלום או למתן את הבעיה. הוא אפילו קבע תאריך יעד בו על הוועדה היה להגיש את המלצותיה – סוף נובמבר. ומה הוא אמר כאשר, כפי שהיה צפוי, הוועדה לא עמדה במשימה? מראש היה ברור לי שכלום לא יצא מזה, ולכן החלטתי לנער את חוצני מדיוני הוועדה (זה תרגום חופשי שלי לדבריו של הנשיא) – במלים פשוטות: תשכחו ממני, אני לא בעסק. בשביל מה הוא חושב שמשלמים לו משכורת? בחזרה לאזורנו. הטיפול השלומיאלי של אובאמה בסיכסוך מיום שהוא נכנס לבית הלבן, הביא את המגעים שהיו בין הצדדים למבוי סתום, ואת הסיכוי להשגת הסדר כל שהוא לשפל שאין לו תקדים.

 

בינתיים, על מנת שלא לפגוע במסע הבחירות שלו, אובאמה שומר על “פרופיל נמוך”. לכאורה זה מבטיח פסק זמן עד למועד הבחירות בנובמבר הבא (תקרית סרקוזי היתה “חריקה”). את מלאכת הגינוי הוא מותיר לאבירי התקשורת בארץ, עם “אש מסייעת” מאת תום פרידמן מהניו יורק טיימס ולהקת מהללי אובאמה בעיתונות המימסדית בארה”ב. כל זה ברמה הרטורית. ברמה המעשית, למעט גינויים על “הפגיעה בסיכויי השלום”, להצהרתו של גינגריץ’ לא תהיה כל השפעה על הנעשה בשטח. דבריו של גינגריץ’ יישכחו מהר, בייחוד אם בסופו של הדבר הוא לא יזכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות.

 

השאלה השלישית עוסקת למעשה בנושא הרבה יותר רחב – האם זה מן החוכמה לאמר את האמת? ככלל, אנשים אינם אוהבים לשמוע את האמת, במיוחד כאשר היא איננה עולה בקנה אחד עם מה שהם מאמינים בו. ההמונים רוצים שירמו אותם (vulgus vult decipi) היה נהוג לאמר ברומא העתיקה. הרבה לא השתנה מהתקופה העתיקה, למעט העובדה שאת ה”המונים” של רומא החליפה היום האליטה האינטלקטואלית הנאורה. אמירת האמת איננה מתכון להצלחה בפוליטיקה. בדרך כלל מידת הצלחתו של פוליטיקאי עומדת ביחס ישר ליכולתו למכור לוקשים. עם כל האמת ההיסטורית בדבריו של גינגריץ’, אף אחד לא משלה את עצמו שאמירתם היתה יותר מאשר תרגיל בחירות, נסיון למשוך את הקול היהודי. גינגריץ’ ידוע ביחסו החם למדינת ישראל, אבל הוא כנראה לא כל כך מכיר עם מי יש לו עסק. הכרסום שחל במעמדו של אובאמה בקרב ציבור הבוחרים היהודי הוא עובדה, אבל הוא רחוק מאוד מלהבטיח שינוי של ממש באופן ההצבעה של הבוחר היהודי. רוב הבוחרים היהודים עדיין “נעול” על המסר החברתי שאובאמה נושא והם ימשיכו לתמוך בו. אף אחד לא יצביע עבור מועמד רפובליקני רק בגלל הצהרת בחירות כזאת או אחרת. שיעור התמיכה באובאמה אולי לא יגיע למימדים של 2008 (אז הצביעו עבור אובאמה כ 80% מהיהודים), אבל זה עדיין יהיה רוב. באשר לציבור הלא יהודי, מדיניות החוץ ונושאי ביטחון אינם נמצאים בראש סדרי העדיפויות של הבוחר הממוצע. למעט התרחשות מגה פיגוע, הבחירות תוכרענה ע”פ המצב הכלכלי והאבטלה.

 

גינגריץ’ לא יפיק הרבה תועלת מהאמירה שלו. אם הוא יזכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית – מה שבכלל לא בטוח, ואם הוא ייבחר לנשיאות – מה שעוד פחות בטוח, נזכה לכך שלפחות אחד מבין פוליטיקאי הצמרת בארה”ב יגלה קצת יותר הבנה לשורשי הסיכסוך. אם זה ישנה את מדיניות ארה”ב? ימים יגידו.

 

אי אפשר לסיים מבלי לאמר מספר מלים על התגובות בארץ. דבריו של גינגריץ’ גרמו לסערה בתוך הבועה השמאלית. הם היו חריגה מה”נורמה” המקובלת בקרב ציבור האינטלקטואלים המאייש את הבועה. עבור החבר’ה האלה, התבטאות וושינגטונית בנושאי המזרח התיכון שאיננה מכילה ביקורת וגינויים לממשלת ישראל ולעומד בראשה, היא בחזקת חילול הקודש, דבר שאין לעבור עליו לסדר היום. כוכבי התיקשורת הגיבו מיד. יקצר המצע מלקיים כאן דיון מלא בתוכנן של התגובות אותן ראיתי. בין השאר, הסופר א. ב. יהושע, במאמר שהתפרסם ב”ידיעות אחרונות”, ייחס לגינגריץ’ בורות היסטורית ושטחיות פוליטית. בהמשך דבריו, הסופר הביע “דאגה” מהעובדה שמידת העוינות של הבית הלבן למדינת ישראל איננה “עונה לצפיות”, והוא קרא להעביר את הטיפול בסכסוך לידי האירופאים (הוא ניסח את הדברים בצורה קצת אחרת, אבל זאת היתה רוח הדברים). אם הוא היה מתמצא קצת בהתרחשויות המדיניות בעולם של היום הוא היה מודע לכך שבריטניה עסוקה כעת בבעיות הקשורות להתנחלויות שהיא הקימה באיי מאלוינס אותם היא כבשה מארגנטינה (http://news.yahoo.com/britain-slams-argentina-vows-protect-falklands-183752757.html) ושלצרפת יש “קצת” בעיות עם הטורקים. מי שנותר לפיכך אלה הגרמנים בלבד, ולהם יש בעיות עם ארצות אירופה המודאגות ממה שהם רואים כמגמת ההשתלטות של הגרמנים על היבשת. א. ב. יהושע הוא סופר, והצד החזק שלו הוא כתיבת סיפורים (fiction). מידת הבנתו בנושאים מדיניים היא לא בדיוק מה משהוא שראוי להתפאר בו. כתבתי על כך בהרחבה במאמר שהתפרסם לפני כשנה וחצי, מותר הסופר על הבסטיונר – אין.