סמרטוט אדום, טור שבועי, 13 באוקטובר 2011: עיסקת שליט

סמרטוט אדום, טור שבועי, 13 באוקטובר 2011: עיסקת שליט

גדעון ספירו
15.10.2011 11:52
אמנם היינו חלוקים כמעט בכל, אבל לשבחו ייאמר שהוא לא אכל זכוכית ולא שתה סולר

אמנם היינו חלוקים כמעט בכל, אבל לשבחו ייאמר שהוא לא אכל זכוכית ולא שתה סולר


עסקת שליט *** האם חנן פורת היה פשיסט? *** הידד, עוד פרס נובל *** יש גם חדשות טובות *** ויש גם חדשות רעות *** לזכרה של רני טלמור



לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

עסקת שליט

בשעת כתיבת שורות אלו מקדישה התקשורת הישראלית את מרבית חלקה החדשותי להסכם שהושג עם שלטון החמאס בעזה על חילופי שבויים, לפיו ישוחרר השבוי גלעד שליט תמורת אלף ויותר שבויים פלסטיים המוחזקים בידי ישראל. המתווה של חילופו השבויים היה ידוע כבר למחרת שבייתו של שליט. התעקשותה של ישראל לא לשחרר שבויים פלסטינים מחד, ותקווה כי תימצא דרך לפעולת חילוץ צבאית מאידך, (שקרוב לוודאי הייתה מסתיימת במותו של שליט כמו במקרה של נחשון וקסמן) גרמו לכך ששליט, כמו עמיתיו השבויים הפלסטינים, המשיכו להיות כלואים חמש שנים נוספות. מה שכפה בסופו של דבר על ישראל את חילופי השבויים, הוא המאבק הציבורי כאן והמידור המושלם למקום בו עצור שליט בעזה. כל זרועות המודיעין של ישראל לא הצליחו לפצח אותו.

התקשורת הישראלית מזילה דמעות, בחלקן דמעות תנין, לנוכח “המחיר הכבד” שישראל משלמת על שחרורו של חייל ישראלי אחד, ומפרטת את מעשי הרצח של חלק מהמשוחררים הפלסטינים. אכן, מדובר בפעולות טרור קשות בהן מרבית ההרוגים היו אזרחים. לצערי זהו טבעם של מאבקים אלימים לשחרור לאומי. מרבית המשוחררים הפלסטינים הם תמונת ראי לטרור של מחתרות אצ”ל, לח”י ופלמ”ח שרצחו אזרחים בהטלת פצצות לבתי קפה, שווקים ואוטובוסים. טרוריסטים אלו זוכים היום למעמד של גיבורים בישראל, בדומה למעמדם של מבצעי הטרור הפלסטיני בחברה הפלסטינית. פגיעה באזרחים היא בעיני תופעה מגונה, גם כאשר המטרה צודקת, כמו שחרור מעול שלטון קולוניאלי, על כן אני תומך במאבק לא אלים. בל נשכח שמרבית ההרוגים הפלסטינים מידי הכובש הישראלי, צבא, שב”כ ומתנחלים, הם אזרחים. וגם זאת יש לזכור: באלימות בין כובש ונכבש, מי שהתחיל הוא תמיד הכובש. אלימות הנכבש היא תמיד תגובה לאלימות הכובש.

בחלוקה גסה בין שמאל לימין, השמאל תומך בעסקת חילופי השבויים והימין מתנגד. הימין זקוק להמשך הסכסוך משום שדרכו הוא מזין, מקיים ומקדם את גזענותו, קנאותו הדתית והתנחלויותיו. השמאל רואה בחילופי שבויים מהלך שאולי יוביל להורדת הלהבות והידברות.

שבוי ישראלי אחד מול אלף שבויים פלסטינים, משקף את היחס המספרי של שבויים אצל שני הצדדים. ההסכם לא מחסל את המוטיבציה הפלסטינית לחטיפות נוספות. כל עוד ישראל ממשיכה להחזיק בבתי הכלא שלה אלפי שבויים פלסטינים, קיימת מוטיבציה לחטיפות נוספות. אם תתרחש חטיפה נוספת מוטב שיעלו ברשת דג ישראלי שמן, שלא יצטרך לחכות חמש שנים בכלא, והעסקה לגביו תסתיים מהר. אילו הדבר היה תלוי בי, הייתי משחרר את כל השבויים, ובכך משדר לא רק כוונת שלום, אלא גם מוריד את המוטיבציה ללקיחת שבויים ישראלים.

ויש גם נקודה מקאברית או אירונית בכל הפרשה. העיתונאי עמית סגל, שהוא כתב מדיני של ערוץ 2, תחנת הטלביזיה הנצפית ביותר בישראל, הזכיר בדברי פרשנות את ההיבט המוסרי של שחרור רוצחים פלסטינים. עמית סגל הוא בנו של המתנחל חגי סגל, טרוריסט שהורשע בחברות במחתרת טרור שרצחה חפים מפשע, בהחזקת נשק ובגרימת חבלה חמורה, עבירות שפלסטיני שהורשע בהן קיבל מאסר עולם או לפחות כמה עשרות שנות מאסר, אבל סגל נידון לשלוש שנות מאסר ושחרר אחרי שנתיים, כאשר תנאי כליאתו הזכירו יותר מלון לאנשים חשובים מאשר בית מחסה לפושעים טרוריסטים.

וכמו כל עם ישראל, אזיל דמעה לרגל המפגש המרגש בין גלעד שליט למשפחתו.

האם חנן פורת היה פשיסט?

לא מכבר הלך לעולמו המתנחל חנן פורת, מהתנחלות כפר עציון, שנמנה עם אבות תנועת ההתנחלות. הוא אחד האנשים ששינה את פניה של מדינת ישראל. הוא היה קנאי דתי, ראה בהקמת מדינת ישראל ובכיבוש השטחים מימוש הרעיון המשיחי של תחילת הגאולה, לדידו ההבטחה האלוהית כפי שמופיעה בתנ”ך מהווה קושאן של בעלות על הקרקע, בינתיים מהים עד הנהר, ובעתיד בעזרת האל, תהיה גם ירדן חלק ממדינת ישראל הקדושה.

הוא לא היה רק איש של חלומות משיחיים, אלא בעל כושר מנהיגות שסחף אחריו רבים, גם בעל יכולת ביצוע, היה חבר כנסת 10 שנים והצליח לגייס מיליארדים להקמת מדינת ההתנחלויות. הוא התכבד בתואר רב ונחשב בעיני רבים בשטחים לפוסק הלכות.

עם מותו ספדו לו רבים. אך טבעי שאנשי הימין כתרו לו כתרים לרוב, אבל גם אישים מהציונות השמאלית דיברו בשבחו. יוסי שריד וחיים אורון, שניים שהיו מנהיגי מרצ, אמרו שאמנם היו מחלוקות, אבל מדובר ב”איש הגון וישר”.

שאלה: האם אדם שהיה ממקימיה של מדינת האפרטהייד בשטחים הכבושים, הוא אדם ישר והגון?

האם מי שגייס מיליונים לשוד וגזל הקרקעות מהעם הפלסטיני, אדם שהוא אחד מהאבות הרוחניים של בריוני נוער הגבעות, הוא הגון? האם אורון ושריד היו מדברים כך בשבחו של איזה אנטישמי באירופה?

האם פורת היה אוהבה של ארץ ישראל? שהרי כך נהוג להציג לא אחת את המתנחלים, שהם אוהבי הארץ, קשורים לכל רגב מאדמתה. אני כופר בכך. האם מי שמוליד 11 ילדים הוא אוהב ילדים? לא בהכרח ולא במקרים רבים של אנשים דתיים, שעבורם ההולדה לא קשורה כלל לאהבת הילד אלא למילוי מצווה דתית של “פרו ורבו” והפיכת האשה למכונת הולדה. כך גם באשר לארץ ישראל. להבנתי, חנן פורת לא אהב את ארץ ישראל, וכך גם חבריו שנותרו בחיים. מי שאוהב את ארץ ישראל לא מכער אותה במפלצות בטון, לא מזהם אותה במי ביוב, לא מטליא עליה בנייה שאונסת את הנוף ולא עוקר עצי זית של שכניו הערבים ולא כופה עצמו בשיטות כוחניות על העם הילידי ומבטיח לנו מלחמת נצח. חנן פורת היה נגד השלום עם מצרים ונסיגה מסיני משום שהיה כרוך בפינוי התנחלויות בסיני. מוטב המשך המלחמה עם מצרים שתוביל לעוד טראומת יום הכיפורים, ובלבד שלא תפונה התנחלות אחת. בדומה להולדה על פי מצווה כך גם היאחזותו בקרקע השטחים נובעת ממצווה דתית, שאין לה כל קשר לאהבת הארץ.

חזרה לשאלה שמופיעה בכותרת, ומבוססת על שאלה ששאל אותי חבר: האם חנן פורת היה פשיסט? בשמאל אנו נוטים להדביק את התואר הזה לכל מי שתומך במשטר הכיבוש והאפרטהייד, בשלילת זכויות אדם, בחקיקה לא דמוקרטית, בהומופוביה ועוד. אלו הם מאפיינים שאפשר למצוא אצל כל פשיסט, אבל האם זה תואם את ההגדרה האנציקלופדית?

להלן כמה ממאפייני הפשיזם לפי מוסוליני. 1) המדינה הטוטאלית. המדינה קודמת לכל וערכה מוחלט לעומת ערכם היחסי של יחידים וקבוצות. 2) הפרט חשוב רק אם האינטרסים שלו תואמים את אלה של המדינה. 3) במרכז האידיאולוגיה הפשיסטית עומד המנהיג. 4) הערצת הכוח האלימות והמלחמה. 5) הפשיזם בז לרכות אישית ודוחה בשאט נפש רעיונות הומניטריים. 6) אין הבריות שווים ועקרון השוויון הוא מאוס ואווילי. (לקוח מהאנציקלופדיה למדעי החברה).

חנן פורת קידש את האדמה כאחד העכו”מים (עובדי כוכבים ומזלות) אבל לא עבד את המדינה הטוטאלית ככל שמדובר במדינה חילונית המונהגת בידי ליברלים ואנשי שמאל. הוא כן קידש אותה אם תהיה זו מדינת הלכה שאת המנהיג הפשיסטי יחליפו פוסקי ההלכה. בשאר הפריטים דומה שחנן פורת, תלמידיו וחבריו הרעיוניים נופלים תחת החופה הפשיסטית. יכול להיות שהוא היה איש נוח ביחסיו עם חבריו ומשפחתו, אבל הוא לא היה הומניסט, ולא אהב את ארץ ישראל כפי שאהבת הארץ נתפשת על ידי.

אינני מתעלם מכך שכאשר אלך לעולמי עשוי מאן דהוא ממדינת המתנחלים לכתוב רשימה “האם גדעון ספירו היה בוגד”? ותשובתו תהיה חיובית והוא גם יצדק, כי לפי עקרונות מדינת המתנחלים אני באמת בוגד.

הידד, עוד פרס נובל

פרופסור דן שכטמן מהטכניון הוא זוכה פרס נובל לכימיה לשנת 2011. ב-10 בדצמבר יעניק לו מלך שבדיה את תעודת הפרס בתוספת צנועה של מיליון וחצי דולר.

הארץ שמחה וצהלה, כאילו ישראל זכתה בפרס. הנשיא בירך, ראש הממשלה זימן את הפרופסור ללשכתו, העיתונות הזכירה כי שכטמן הוא הישראלי העשירי שזוכה בנובל. צר לי לקלקל את המסיבה, לא ישראל זכתה בפרס אלא דן שכטמן זכה בגין הישג מדעי. אין ספק, ישראל היא מעצמה טכנולוגית ומדעית בהשוואה לשכנותיה. אבל האם הדבר מראה גם על עליונות מוסרית? מדענים מוכשרים בתחומם היו גם בגרמניה הנאצית, בברית המועצות, וכיום בסין. גם באיראן יש תשתית מדעית טכנולוגית שתוביל בסוף לפצצת אטום.

בטכניון יושבים שלושה כימאים שזכו בפרס נובל. מהי עמדתם בנושאי זכויות אדם, הכיבוש, ההתנחלויות? האם נאבקו נגד ההגבלות שהממשל הצבאי הישראלי הטיל ומטיל על האוניברסיטאות הפלסטיניות בשטחים הכבושים המצרות את החופש האקדמי? מה דעתם על מכללת האפרטהייד באריאל שבשטחים הכבושים? האם מחו, לפחות בקול קורא, נגד מעצרו בשעתו של נשיא אוניברסיטת אל קוץ פרופסור סרי נוסייבה?

חלק ניכר ממדעני ישראל משתף פעולה עם הכיבוש, עם תעשיית המלחמה הישראלית. יש מהם המתגוררים בשטחים הכבושים ונהנים מזכויות היתר שמשטר האפרטהייד מעניק להם. באחת, כל הכבוד להישגים מדעיים וקול מחאה לאטימות של אלה הספונים במעבדות ושום דבר אחר לא מעניין אותם.

מוסר ומדע לא תמיד הולכים שלובי זרוע.

יש גם חדשות טובות

שופטת בית משפט השלום בתל אביב שושנה אלמגור דחתה תביעת לשון הרע שהגיש נגדי המתנחל משה זר על סך 200 אלף ש”ח בגין פרסום בטורי בו כיניתי אותו “מגדולי שודדי הקרקעות בשטחים הכבושים”.

להלן הסיפור בקיצור. תכנית התחקירים היוקרתית “עובדה” שמשודרת בערוץ 2 בהגשתה של אילנה דיין, שידרה ב-13 בינואר 2008 כתבה על המתנחל משה זר שמגדיר עצמו “סוחר קרקעות”. בכתבה ציין זר בגאווה לא מוסתרת שרבים מאלה שלטענתו מכרו לו קרקעות נרצחו. בכתבה מכנה זר את הפלסטינים “מושתנים ומסוממים”.

בטורי מיום 16 בינואר 2008 הגבתי על דברי הרהב הגזעניים וכאמור כיניתי אותו שודד קרקעות. בכתב התביעה הציג עצמו כנפגע, “אני שודד קרקעות? אני סוחר קרקעות הגון וישר הפועל על פי חוק”. הצעתי לו להגיב על מאמרי אבל הוא סירב.

פרקליטיי, עו”ד מיכאל ספרד ואבישר לב, טענו בכתב ההגנה, שמטרתו של זר היא לחסל את חופש הביטוי באמצעות תביעות ענק של מי שהפרוטה מצויה בכיסו. את הביטוי שודד קרקעות יש להבין במובן המטאפורי המצוי לרוב בשפה העברית (לדוגמה: הגברת אריסון שודדת את לקוחות בנק הפועלים באמצעות עמלות מופרזות), שהרי איש לא הבין את הכתוב במשמעות המילולית של שודד שנכנס לסניף בנק עם אקדח וגונב את הקופה.

בעדותי ציינתי כי כל המתרחש על ידי ישראלים וישראל בתחום הקרקעות בשטחים הכבושים הוא לדידי שוד קרקעות המנוגד לחוק הבינלאומי ולעקרונותיי המוסריים והרעיוניים. כל מתנחל הוא שותף לשוד קרקעות. לא תיתכן עסקה כשרה במובנה הדמוקרטי, בין שני אנשים בעלי זכויות שוות, בתנאים של כובש ונכבש. על כך מתנהל עימות פוליטי בחברה הישראלית.

השופטת קבעה שמדובר בוויכוח פוליטי שאין להחניקו, ציינה את החשיבות של חופש הביטוי, קיבלה את טענת המטאפורה ופסקה כי אני נהנה מהגנת תום לב במאמר של הבעת דעה.

פרקליטיי, מיכאל ספרד ואבישר לב, שילבו ידע משפטי עם שאר רוח ויצירתיות. הדברים ניכרים גם בפסק הדין הנאור.

המבקשים לקרוא את פסק הדין במלואו, מומלץ בכל לב. ראו פסה”ד למטה.

ויש גם חדשות רעות

לפני ימים ספורים החליט בית המשפט הגבוה לצדק (השופטים ריבלין, רובינשטיין ומלצר) לדחות את עתירתו של מרדכי ואנונו לבטל את ההגבלות שהוטלו עליו ולאפשר לו לעזוב את ישראל.

מאז שחרורו מהכלא באפריל 2004 הוגשו כבר 8 או 9 עתירות, כולן נדחו באותו טקס שקיבל אופי דתי. לא חשוב מי השופטים היושבים בדין, כל עתירה כוללת הסתודדות של השופטים עם נציגי השב”כ במעמד צד אחד.

לאיש אין בקרה מה נאמר באותם מפגשים סודיים. לדעתי, אנשי השב”כ משקרים את השופטים על ימין ועל שמאל, מספרים סיפורי מעשיות על “סכנות ביטחוניות” שכל בר דעת מבין שלאחר 25 שנים אינן קיימות יותר, שהכור בדימונה עבר כה הרבה שינויים, טכנולוגיים ואחרים, שלואנונו אין מושג מה מתרחש שם. אבל כל זה לא משנה, שהרי מדובר בטקס דתי בנוסח של מסדרים סודיים מימי הביניים. וכמו בכל שנה כך גם הפעם, לאחר ההסתודדות של השופטים עם השב”כ הם כתבו פסק דין בהסתמך על אותו מפגש סגור שאין לואנונו ופרקליטו דרך לאתגרם בחקירה צולבת.

ורק הצדק נותר בפינה מבוייש ונעזב.

לזכרה של רני טלמור

טור זה אבל על מותה של רני טלמור שניצבה בשדרה המרכזית של פעילי זכויות אדם. במקום שם שררו אי צדק, דיכוי, הפרות זכויות אדם, קולה נשמע ברמה. היא ושכמותה מהוות השראה להמשך המאבק לעולם יותר הומני וצודק.

נזכור אותה באהבה.

_________________________

 

בית משפט השלום בתל־אביב-יפו

ת”א 159414-09 זר נ’ ספירו

 

 

 

5 באוקטובר 2011

ז’ בתשרי תשע”ב

 


לפני כבוד השופטת שושנה אלמגור

 

התובע

משה זר

ע“י ב”כ עוה”ד בשמת פרי־שמחיוף

נ ג ד

הנתבע

גדעון ספירו

ע“י ב”כ עוה”ד מיכאל ספרד ועוה”ד אבישר לב

 

תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה–1965 (להלן: ,,החוק”).

°

ר ק ע

במהדורת יום 13/01/2008 של תכנית הטלוויזיה ,עובדה’ (להלן: ,,התכנית”) שודרה כתבה שכותרתה ,,אדון השומרון” ובה נסקרה פעילותו של התובע באזור הגדה המערבית. בין היתר הוצג שם ביתו, אשר ניצב על גבעה נישאה וחולש על שטחי קרקע חקלאית. הכתב יגאל מוסקו התלווה אל התובע בשיטוטיו בשטחים, וזה הצביע על מקומות שונים כשהוא מתהדר בכך שרכש שטחים נרחבים מתושבי האזור הפלסטינים. התושבים שרואיינו לכתבה האשימו את התובע בהשתלטות על קרקעות האזור, בסילוקם מהן ובהשפלתם, והכתב ציין כי במשך שנים נטען נגדו שזייף מסמכי קנייה של אדמות. מעשרות התלונות שחקרה המשטרה בעניין, אליבא דמוסקו, התובע ,,תמיד יצא בשלום”, ואילו רבים מהמתווכים שמכרו לו את הקרקעות (37, לדברי התובע, הוא המספר הידוע לו, אם לא למעלה מזה) נרצחו בעקבות העסקאות. הכתב גם סיפר כי ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, נהג להביא אורחים לתצפית מגג ביתו של התובע ,,ועודד אותו להשתלט על אדמות נוספות”.

לקראת סוף הכתבה הוצגו השניים משוחחים במהלך סיור בעיר חברון, שבה רכש התובע באותו זמן בניין גדול המכונה ,,בית המריבה” בכספו של יהודי המתגורר בניכר. בדברי הקריינות אמר מוסקו כי התובע ,,גאה להיות איש הקש” בעסקה, ובהצביעו על חייל צה”ל שניצב עלֿֿיד המבנה הציע לתובע כי הרכישה בעייתית משום שהיא מחייבת את הצבא לשמור על דיירי המקום, על כל הכרוך בכך. התובע, אשר התרעם על הנאמר, טען להגנתו כי הוא ,,עושה את הפעולה הכי הומנית, הכי מוסרית, הכי צודקת”, וכשאמר מוסקו כי הדבר עדיף על פלישה לבית שאינו בבעלותו הסכים, והוסיף:

התובע:          […] וזה גם עדיף עוד יותר מזה שאני לוקח איזה ערבי מושתן ומסומם, וכולם מושתנים ומסוממים [מצביע על ילד החולף לידו]––

הכתב:            איך אתה יכול להגיד דבר כזה?

התובע:          ככה אני אומר. כי אני יודע על מה אני מדבר, ואני מכיר את הערבים יותר––

הכתב:            הערבי הזה, הערבי הזה הוא מושתן ומסומם?

— סוף עמוד 1 —

התובע:          הערבי הזה… כך. כתוב בגמרא שיש עשרה שערי זימה שירדו לעולם ותשעה נשאו המוסלמים. אז הוא [מצביע על אדם החולף מאחוריו] חלק מהמוסלמים. והוא יכול לכעוס עליי כמה שהוא רוצה, ואני מצפצף עליו ועל אביו ועל אבי אביו. ויכול להיות שהוא השתתף בטבח בתרפ”ט. ואם לא הוא אז הבן שלו. או האבא שלו. ואני יודע מה שאני מדבר. אני לא רחמן כמוך ולא מוכן להיות יפה נפש של אף אחד. אני אומר את דעותיי בפירוש ובגלוי.

הכתב:            אתה יודע איך קוראים לזה. גזענות.

התובע:          שיהיה… בסדר, אז אני גזען.

(התקליטור שעלֿֿגביו הכתבה צורף כנספח א לתצהיר הנתבע)

הנתבע הוא עיתונאי ותיק ובעל טור באתר המרשתת ,הגדה השמאלית – במה ביקורתית לחברה ולתרבות’ (להלן: ,,האתר”), אשר עוסק בעיקר בשאלות פוליטיות שבלב השיח הציבורי וידוע כבעל אוריינטציה שמאלית. בתאריך 16/01/08, שלושה ימים לאחר פרסום הכתבה בתכנית, פרסם הנתבע רשימה באתר שבה דן בנושאים מספר (נספח א לתצהיר התובע). תחת כותרת המשנה ,,גזענות בטלוויזיה הישראלית” נסקרו שלוש תכניות ששודרו באותו שבוע בטלוויזיה, ובין היתר נכתב:

ביום ראשון (13.1.2008) בתוכנית ,,עובדה” של הערוץ השני הוקדשה כתבה למתנחל משה זר, מגדולי שודדי הקרקעות בשטחים הכבושים, המתקרא גם ,,אדון השומרון”, שבנה את ביתו המתריס על אחת הגבעות באזור. הכתבה סיירה עימו באזורי הקרקעות שהוא טוען לרכישתם, וקיבלנו ממנו מלוא הטנא גזענות בוטה במיוחד. לדברי הכתבה הוא איש הקש ש,,קנה” את מה שקרוי בשפת הכיבוש ,,בית המריבה” בחברון עליו השתלטו מתנחלים. תוך כדי ראיון בחוצות חברון, עובר ערבי זקן עם עגלה וזר מדבר על ,,הערבי המושתן הזה”, מבלי שהוא בכלל יודע מי האיש, כי בעצם היותו ערבי הוא קשור, אם לא ישירות בוודאי באמצעות משפחתו, בטבח יהודי חברון.

הכתבה היתה תשדיר שירות לזן הגזעני הקשה והקיצוני ביותר של המתנחלים, וזה קרה בתוכנית שאומרים עליה שהיא ,,שמאלית”. ורק תחשבו מה היה קורה ואיך היו מגיבים כאן ובעולם היהודי אילו בטלוויזיה הגרמנית, הצרפתית או האנגלית היו מראיינים ניאו נאצי שמדבר על ,,היהודים המושתנים האלה”.

[…]

התביעה שלפניי סבה על הכינוי ,,מגדולי שודדי הקרקעות בשטחים הכבושים” (להלן: ,,האמירה”). התובע טוען כי רכש את הקרקעות בתמורה מלאה ועלֿֿכן, ביחסו לו מעשי גזל אגב נקיטת מעשי אלימות (שוד), הוציא הנתבע דיבתו רעה. בתובענה תבע נזק כספי אשר לגרסתו, נגרם לו כאשר עסקת מקרקעין שהיה מעורב בה בוטלה בעקבות פרסום הכתבה, אך בסיכום טענותיו זנח טענה זו וקבל על נזק לאממוני בלבד. הנתבע משיב כי האמירה אינה יותר ממטפורה המתארת ניצוּל שאדם מנצל את זולתו, על אחת כמה וכמה ביחסי כובש–נכבש. הוא מוסיף וטוען כי בהיותו חבר בארגונים הפועלים לקידום זכויות אדם וכיליד העיר ברלין, ניצוֹל פרעות ,ליל הבדולח’ שאירעו בשנת 1938 אשר משפחתו נטשה את רכושה בגרמניה וחילצה את עצמה מציפורני הנאצים, הוא נדר נדֶר לא

— סוף עמוד 2 —

לשתוק נוכח גילויי גזענות (סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית), וכי עסקה הנעשית בין כובש ובין נכבש אינה חוקית ואין נפקא מִנה אם ההסכמה לה הדדית (עמ’ 15 לפרוטוקול, שורות 20–21; עמ’ 13, שורות 14–18). הנתבע מבקש לזכות בהגנת תום הלב, לפי סעיף 15(4) לחוק, הואיל והפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו של התובע כאיש ציבור בקשר לעניין ציבורי. לבסוף, הוא טוען כי לתובע לא נגרם נזק, ממוני או אחר, בעקבות הפרסום, ומוסיף כי הציע לתובע לפרסם באתר תגובה למאמרו, אך הצעתו נדחתה. נוסף על כך, וכדי להסיר כל ספק, פרסם הנתבע באתר ביום 07/02/08 הבהרה בדבר כוונתו בביטוי ,,שודד קרקעות” (נספח ב לתצהיר התובע).

ד י ו ן

לא אכביר מילים על אודות שני היסודות הראשונים שקיומם הוא תנאי להיווצרות עוולת לשון הרע: הראשון הוא שהיה בפרסום כדי לבזות אדם, להשפילו או לעשותו מטרה לחצי בוז ולעג בעיני הבריות (סעיף 1 לחוק) והשני הוא הפרסום (סעיף 2), שבענייננו לית מאן דפליג כי התקיים. בהקשרו של היסוד הראשון איני רואה צורך להתייחס לדעת המיעוט של כבוד השופט (כתוארו אז) אליעזר ריבלין בפסקֿֿהדין ברע”א 10520/03 בן גביר נ’ דנקנר (פורסם במאגרים, 2006) (להלן: ,,פרשת בןֿֿגביר”), שאינה שוללת אפשרות כי אמירה כעין זו שפורסמה במקרה שלפניי, בהקשר שבו נאמרה, עשויה להתפרש ככזו שאינה בבחינת לשון הרע. לפי בחינה מילולית של האמירה מנקודת מבטו של האדם הסביר, אצא מתוך הנחה כי בכוחה של האמירה להשפיל את התובע ולתִתו למשל ולשנינה.

העניין שהונח לפניי מעורר פעם נוספת את השאלה על איזו משתי זכויות היסוד שהאיזון ביניהן בא לידי ביטוי בחוק – חופש הביטוי או זכותו של אדם לשם טוב – לגבור על האחרת. חופש הביטוי הוא אבן הראשה של כל משטר דמוקרטי, או, כפי שנפסק איאז בע”פ 255/68 מדינת ישראל נ’ בן משה, פ”ד כב(2) 427, 435א (1968), ציפור נפשו. יָתרֿֿעלֿֿכן, באין חופש ביטוי אין קיום גם לזכות לשם טוב (ע”א 214/89 אבנרי נ’ שפירא, פ”ד מג(3) 840, 874ד [1989]). מכאן מתבקשת המסקנה כי ,,חופש הביטוי נתפס כזכותֿֿעל עוד בטרם חקיקתו של חוקֿֿיסוד: כבוד האדם וחירותו […], ובמבט רחב יותר –

חרות הביטוי היא אם החרויות. היא גם השברירה שבהן. היא הראשונה להיפגע אך הפגיעה לעולם אינה מסתיימת בה. עמה יחד נופלות החירויות כולן. נפילתה מסמלת את קץ קיומו של כבוד האדם. חרות האדם – כבודו. כבודו של אדם – חרותו.

(פרשת בןֿֿגביר, פסקה 10)

הזכות לשם טוב ניצבת על שתי רגליה מן העבר האחר, וכלל ידוע הוא ש,,חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל” (שם, פסקה 14), אף כי לא על נקלה יטיל בית המשפט אחריות על מי שהוציא לשון הרע וייטה להגמיש את גבולות הדיבור ולהרחיבם גם מקום שאופן ההתבטאות גס או בוטה.

מיקום נקודת האיזון החוקתי בין שתי הזכויות המתנגשות נקבע לפי ההגנות הקבועות בחוק וגם בשיקולי בית המשפט, שעליו ליתן את הדעת לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. בין היתר, יש מקום ליתן משקל למושא הביטוי ולנושאו. כך, הגם ששמו הטוב של איש ציבור איננו פרוץ ומופקר לכל רוח, הלכה היא כי בצומת שבו שתי הזכויות נפגשות ידה של חירות הביטוי על העליונה, אם הביטוי אינו אלא הבעת דעה על עניינים ציבורייםֿֿפוליטיים, ובעיקר אם הללו נוגעים לתחום פעילותו הציבורית של מי שעל אודותיו נאמר הביטוי. התבטאות כזאת תזכה להגנה מוגברת:

[…] האיזון בין חירות הביטוי לבין הערכים המתחרים בה ובהם ההגנה על שמו הטוב של האחר הוא פועל יוצא של מעמדה המיוחד של החירות. בתחרות שוותֿֿמשקל תגבר תמיד חירות הביטוי. ויודגש כבר עתה, כי ככל שמדובר בעיתונאים המבקשים לחשוף ולהוקיע תופעות של גזענות ובריונות – מונחת משקולת נוספת לזכותה של כף חירות הביטוי.

[…] ההכרה בחופש הביטוי הפוליטי היא, במידה רבה, צדו השני של מטבע איֿֿהאלימות. […] הביטוי החופשי הוא אחד הכלים החשובים להגשמת השותפות הדמוקרטית. מכאן החירות העומדת לכל אדם במדינה הדמוקרטית להביע באורח חופשי את התרעומת שבליבו. מכאן החירות העומדת לו לאדם להביע את דעתו בעניינים שעל סדר היום, אפילו יהיו אלה דעות קיצוניות ומכעיסות, ואפילו ינוסחו בלשון צורמת ומקוממת. איש איש ולשונו, איש איש ואופיו, איש איש והרקע התרבותי בו צמח. חירות זו, ולצידה זכויות פוליטיות ואזרחיות אחרות, הן התחליף הטוב ביותר לנקיטה בצעדים אלימים ובלתיֿֿדמוקרטיים, ששיטתנו שוללת מכלֿֿוכל. הביטוי הוא שסתום רבעוצמה העוצר בעד האלימות הפיזית מלהתפרץ. […]

(שם, פסקאות 16–17)

לשאלה מיהו איש ציבור וכיצד נראית דמותו אין תשובה בהגדרה מדויקת, וקווי המתאר של דמות זו מצטיירים מחדש בכל מקרה ומקרה. אך מכנה משותף נוכל למצוא בפסקֿֿדינו של בית המשפט העליון בע”א 1104/00 אפל נ’ חסון, פ”ד נו(2) 607, 620ד–ה (2002):

[…] אדם ייחשב ,,דמות ציבורית” ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם הן רבות יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבות יותר. יש שעקב מעורבותו של אדם בעניין הנוגע לציבור יש לראותו ,,כדמות ציבורית” לצורך העניין הנדון, ויש שהמעמד הציבורי נקבע בשל היותו נושא משרה ציבורית או תפקיד ציבורי. מכל מקום, ,,דמות ציבורית” היא דמותו של מי שיש לו נגיעה לענייני ציבור והשפעה עליהם במידה זו או אחרת, וההגדרה הקונקרטית כרוכה בנסיבותיו של כל עניין. […]

בענייננו, וכפי שנקבע בפרשת בןֿֿגביר, יש לומר כי התובע הוא ,,דמות ציבורית”. הוא הקים שני מאחזים ביהודה ושומרון על שם בנו המנוח, ובחקירתו הנגדית התפאר, אף מבלי שנשאל על כך:

לידיעתך, למזלי הטוב, במלוא הצניעות, אין עיתונאי בכל עיתון שתרצה בארץ זו, ש[לא] ארים לו טל’ אחד קטן ואקבל אצלו במה, לכתוב בעיתונו, כל מה שארצה, אם הוא יהיה לא נאמן למה שאומר לו, הוא ישנה את זה[…]

(עמ’ 12 לפרוטוקול, שורות 3–5)

התובע מחצין את דעותיו הפוליטיות ומציגן בעין הסערה הציבורית בלא כחל ובלא סָרק. ללא היסוס הוא מעיד על עצמו כי הוא גזען וכי האפשרות לבטא את דעותיו הפוליטיות הקיצוניות בכלי התקשורת השונים נגישה לו. אם כן אין ספק כי בדמות ציבורית עסקינן, ועלֿֿכן יושם הדגש, בעת בחינת האמירה, בצדה של חירות הביטוי, במיוחד כשאותו ביטוי מתייחס לפעילותו הציבורית של התובע.

מכאן אעבור לדון בהגנה שהנתבע מבקש לחסות בצלה.

כבר הנחתי כי קיים חשש שהאמירה, עלֿֿפי פירושה המילולי, עלולה להביא להשפלתו של התובע ולביזויו בעיני הבריות. אלא שפירושן של המילים כפשוטן אינו ממין העניין כאן. איש אינו משַווה בנפשו, בקוראו על מעשי ה,,שוד” המיוחסים לתובע, תמונה של שודד רכוב על סוס דוהר בראשה של שיירה הפושטת על שטחים שאותם היא מבקשת לכבוש בכוח הזרוע או, רחמנא ליצלן, באמצעות כלי נשק. לא זה התסמיך שביקש הנתבע לעורר בעיני רוחו של הקורא ולא זה מצב העובדות שהתיימר לתאר בחבּרו את המילים זו לזו. כפי שיובהר להלן, כוונת הכותב הייתה להציג לפני הקורא עסקאות במקרקעין בשטחי הגדה המערבית שבהן היה התובע מעורב ושנעשו – לטעמו של הנתבע – אגב מעשי כפייה ועושק. בנסיבות אלו השאלה שיש לענות עליה היא האם עומדת לו הגנת תום הלב לפי סעיף 15(4) לחוק, שלה יזכה מי שהביע דעה על התנהגותו של איש ציבור.

כאשר לשון הרע היא הבעת דעה על התנהגותו של איש ציבור, היא –

[…] נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפרסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שאירעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם. […]

(ע”א 4534/02 רשת שוקן בע”מ נ’ הרציקוביץ’, פ”ד נח(3)

558, 568ה–ו [2004] [להלן: ,,פרשת הרציקוביץ”’])

הנתבע השתמש בביטוי ,,שודד קרקעות” כמטפורה, כדי להאיר תכונות מסוימות של התובע שעליהן מתח ביקורת בטור פרי עטו.

מֶטָפוֹרָה נ’ הַשְׁאָלָה, הַעֲבָרָה, שִׁמּוּש בְּמִלָּה אוֹ בְּנִיב לֹא בְּהוֹרָאָתָם הַפְּשׁוּטָה אֶלָּא בְּהוֹרָאָה שְׁאוּלָה לְשֵׁם יֶתֶר צִיּוּרִיּוּת (לְמָשָׁל: ,,מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי” (יונה ב ג); ,,פְּלוֹנִי כּוֹתֵב בְּדַם לִבּוֹ”; ,,הַקָּהָל הָיָה מְחֻשְׁמָל מִדִּבְרֵי הַנּוֹאֵם”). […]

(אברהם אבןשושן הַמִּלּוֹן הֶחָדָש כרך שני 675 [1993])

מתוך כך נמצא כי הגזמה היא אמצעי ספרותי אשר משתמשים בו ,,כדי להדגיש ולהמחיש רעיון מסוים, או כדי להעצים את ההתרחשות, אף מעבר להיגיון ולחוקי הטבע” (ראו הגדרת המונח באנציקלופדיה באתר מקרא גשר www.mikragesher.org.il/titles/encyclopedia/5/hagzama.htm).

הואיל והאדם הסביר הקורא את הטור שחיבר הנתבע אינו מפרש את האמירה על דרך הפשט, ברור לו כי מדובר בתיאור מועצם ומוגזם של אדם הלוקח לעצמו קרקע באמצעי כוח וכפייה שלדעת הכותב אינם לגיטימיים. לאתר, שבו התפרסם הטור, נטייה שמאלית מובהקת, והנתבע הסביר כי בעיניו –

 […] כל נושא רכישת הקרקעות בשטחים הכבושים, חלק מהמחלוקת הפוליטית בחב’ ולכן מבלי להתייחס לקרקע ספציפית בין שולט ונשלט, בעל זכויות יתר ולחסר זכויות, כל עסקות אלו בהן מדובר בהפקעת קרקעות על ידי המינהל, הכל לדידי, מנוגד לחוק הבינלאומי ולכן אני רואה בזה דבר בלתי חוקי וכל הנושא של הקרקעות נכלל בכותרת הכללית שוד קרקעות […].

 

(עמ’ 13 לפרוטוקול, שורות 14–18)

ובהמשך הדגים למה כוונתו:

גם אם העסקה נעשתה בידי פלסטיני שמשתף פעולה, היא עדיין לא כשרה.

למשפחתי בטרם ההגירה מגרמניה היה רכוש, והוא נלקח מהם לפי החוק הגרמני. גרמניה אחרי המלחמה אמרה שאלה היו עסקאות לא כשרות, אתה מקבל חזרה את הקרקעות. חופת הכבוש גורמת לכך שהעסקה לא חוקית, גם אם שני הצדדים מסכימים.

(עמ’ 15, שורות 18–21)

כפי שהסביר, האמירה והטור שבו הופיעה ראו אור על רקע הכתבה. בכתבה כינה התובע את הערבים ,,מושתנים ומסוממים”, וכשהקשה הכתב שסייר עמו עלה מתשובתו כי להשקפתו, כולם, ללא יוצא מן הכלל, נכללים בהגדרה זו. ואם זו דעתו של התובע על מצבם הנפשי או הסוציואקונומי של מי שמהם רכש את הקרקע, מה לו כי ילין על תיאור הנתבע אותו כמי שהקרקעות שבבעלותו באו לו תוך כדי השלטת כפייה וכוח.

אפשר לחלוק על דעותיו הפוליטיות של הנתבע, אפשר לחלוק על הדרך שבה הוא בוחר להתבטא. אך כשעוסקים בשאלות פוליטיות טעונות שבמרכז השיח הציבורי יש ליתן משקל רבמשמעות לזכות לחופש הביטוי, גם אם היא מנוצלת ביד רחבה, אגב שימוש באמצעים אמנותיים כגון מטפורה והגזמה. האמירה אינה הכפשה לשמה, אשר נועדה להשמיץ את התובע בשל היותו איש הימין, כי אם ביטוי הבא לעורר שאלה באשר לאופן התנהגותו ולכשרות עסקאות מקרקעין הנעשות בין ערבים ויהודים בשטחי יהודה ושומרון. אין לייחס לה את הוראתה המילולית, אלא להתבונן מעבר אליה – במשמעות הרעיונית שמאחורי המילים. בחינה כזאת מובילה למסקנה שלפנינו לשון ציורית הנעזרת בתחבולות ספרותיות כדי להעצים ולחדד מסר שביקש הכותב להעביר לקורא.

אשר לתובע – בהתחשב בכך שהוא דמות ציבורית ולו גישה לאמצעי התקשורת, בכך שהאמירה נוגעת לטבורו של השיח הציבורי ובכך שניתנה לו האפשרות להגיב על הרשימה שפרסם הנתבע – ,,[…] עמידותו […] צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה” (פרשת הרציקוביץ’, עמ’ 570).

הנהֿֿכיכן, האמירה זכאית להגנת סעיף 15(4) לחוק, בהיותה הבעת דעה על התנהגותו של התובע בקשר לעניין ציבורי. על שאלת תום לבו של הנתבע, כתנאי להחלת אותה הגנה, אין יכול להיות חולק. הנתבע מאמין באמת ובתמים כי עסקאות מקרקעין הנעשות בין גורם שולט ובין נתין נשלט אינן חוקיות ואינן עומדות באמות המידה המוסריות שעליהן חונך. לכך יש להוסיף את חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, שכן ההתבטאות שבה בחר אינה חורגת מתחום הסביר בנסיבות העניין, וכן יש לקבוע שהיא אינה עונה על אף אחד מהתנאים שבסעיף 16(ב) לחוק, המקימים חזקה שפרסם לשון הרע בחוסר תום לב.

מן הטעמים האמורים לעיל אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט, וכן לשלם לו שכר טרחת עורךֿדין בסך 12,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

5129371

54678313ניתן בלשכתי היום, ז’ תשרי תשע”ב (5 באוקטובר 2011).

המזכירות תשגר פסקֿהדין לצדדים.

_____________________

שושנה אלמגור 54678313

 שושנה אלמגור, שופטת

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

______________

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר