הערה כללית: המאמרים המופיעים במדורים שלי  כאחרונים כבר פורסמו לפני כן, אך, בגלל תקלה באתר נמחקו, והרי הם, שוב, לפניכם.

טיפול שורש   –   א.  מבוא – על הנסיון הנוסף להכשיר את “אבי הציונות”

האם ה”ציונות הדתית” שאלה פעם את עצמה, למה נוסדה? מה היה חסר ב”ציונות”?

לא, עפרה לקס (“סבא שלו היה רב”, “בשבע”, י”ח מנחם-אב, התשע”א) כבר מזמן איננו חושבים שמשפט-דרייפוס היה המנוע שהפעיל את הרצל; מה שהפעיל את הרצל היתה היתקלותו האישית באנטישמיות. משפט דרייפוס רק היווה עליית מדרגה, מבחינת הבנתו של הרצל את האנטישמיות. הבנה, תרתי משמע – הוא גילה הבנה רבה לאנטישמיות, וגם האשים את היהודים בהתהוותה, נוסח המן:

יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם: אסתר פרק ג

כך הגיע לכדי הצגת התנועה לבריחה מפני האנטישמיות כתנועת גאולה, כשאין בינה לבין גאולת ישראל היהודית, דבר וחצי דבר. ולא, לא קראנו את ה”קריאה חדשה”, הלוא הוא ספר החינוך-מחדש של רופא השינים, ד”ר יצחק וייס, המאמין שכישוריו לטיפולי שורש, מכשירים אותו גם להקהות את שיני עם ישראל; גם, אין לנו שום כוונה לקרוא אותו. עייפנו מן הספרות המסיונרית המוציאה את הנוער היהודי לשמד “ציוני” על חורבות העם, התורה והארץ. ה”ציונות הדתית” מוציאה, חדשים לבקרים, שפנים מתוך כיפות, כובעים וצילינדרים למיניהם, כדי להימנע מן ההודאה הפשוטה בטעותה ובתעייתה לכל אורך הדרך;  

אין זו ביקורת על הספר, שלא קראתי, אלא, העמדת דברים על דיוקם בנושא ה”ציונות” והרצל, נביאה.

האם ה”ציונות הדתית” שאלה פעם את עצמה, לאיזה צורך נוסדה? מה היה חסר ב”ציונות”? התשובה פשוטה – לא די שה”ציונות” איננה תנועה יהודית, אלא, היא תנועה אנטישמית-פאשיסטית, שעל מזבחה נופלים לשווא אלפי ילדי ישראל, בכל אתר ואתר, אף יותר מאשר במלחמות הסרק, שלהן זקוקה המדינה ה”ציונית” כאויר לנשימה, שכן, בלעדיהן לא יוכל האח-הגדול לשלוט בתולעת יעקב, האמונה על הדיקלום: “בעת קשה זו עלינו להתאחד”, מכאן, שאסור להפסיק, לעולם, את העת הקשה. עם ישראל אמון גם על תורת בגין, שנפלה לחיק השמאל, כמן משמים – “לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער” – מכאן, שצריך לדאוג, שהאויב יהיה תמיד בשער, וזו בדיוק מדיניותה של המדינה שהשמאל בנה. יתר על כן, המבצעים נגדנו את הפשעים המפליצים ביותר, מאלפים אותנו בינה – לימדו מן ה”אחריות הלאומית” של בגין, שמנע מלחמת אחים… כלומר, הניחו לנו להילחם בכם, בכל מה שיש, ואל תגיבו, כי אם תתגוננו זו כבר תהיה “מלחמת אחים”, ואתם תהיו אחראים לה, כמאמר אליהו גולומב לבגין: “לא חשוב הדבר אם אנו נירה את הכדור הראשון במלחמת אחים, מנגנון התעמולה הוא בידינו ואנו נכוון את כותב ההיסטוריה ואתם תמיד תהיו המתחילים במלחמת אחים” (“ארוכה הדרך לחרות”, יעקב מרידור ) ואת זה, הרי, אינכם רוצים…. התורה המטורפת הזו עבדה גם לטובת חורבן הארץ – הנחנו לפושעים הנאלחים להחריבנו, כדי למנוע “מלחמת אחים…”, ועל כן, שוררים בארצנו יחסי קירבה ורעות, אהבת-חינם, חיבוב וליבוב…. ובקיצור, המשך ההסתה הגבלסית נגד “מתנחלים” ונגד “חרדים”, וה”ציונות הדתית” ממשיכה להיות ה”שותפה ההסטורית”, הנותנת כתף ל”ממלכתיות”. זו היא תסמונת-שטוקהולם, בברכת רבני ה”ציונות הדתית”.

עפרה לקס מצהירה:

“והאמת? נעים לחשוב שחוזה מדינת היהודים הוא ההרצל של ד”ר וייס ולא היהודי המתבולל שעליו גדלנו…”.

כיפאק לד”ר וייס… אינני יודעת איפה גדלה עפרה לקס, ויש לשער שהיא נולדה זמן רב לאחר שאנו, ילידי שנות הארבעים של המאה הקודמת, גדלנו על כ’ בתמוז ו – כ”א בו, כימי הזכרון ל”אבי הציונות”, ב.ז. הרצל ול”משוררנו הלאומי”, ח.נ. ביאליק. בבית ספרנו, הממלכתי- דתי, נחשבו ליצורי על… מילא, ביאליק, אבל, הרצל?

מסתבר שיצחק וייס נדרש לשמונה שנים מחייו ולהפיכת כל האבנים, השד יודע איפה, כדי להפוך את האמת על פיה ולהציג את היהודי, על פי ההלכה, הרצל, שאכן, לא התכחש למוצאו, כיהודי מהותי, הדבק במורשתו ובאמונת אבותיו.

אגב, אם סבו של הרצל היה רב, הרי, תיאודור לא היה תינוק שנשבה, וחטאיו רשומים, נטו, על שמו, בכרטיס הביקור שלו… הרצל ראה רק את הקנקן, אך לא את מה שיש בו: 

דמות סבו מצד אביו נצטיירה בעיניו של הרצל בצורה מוחשת בשעת קבלת פנים שנערכה לכבודו בסופיה, ב-16.6.1896, בה הבחין בזקן הדור-פנים, “זקן חבוש כובע-פרווה נראה כדומה לסבי, סימון הרצל” – הערה זו לא שכח הרצל לרשום ביומנו (פ.י.ד).
                       

בערך – הרצל – שנכתב על ידי פאול יוסף דיאמנט, באנציקלופדיה העברית (הוצ”ל, התשכ”ב), נכתב, כדלהלן:

“עיון סוציולוגי בדמות אבות-אבותיו של הרצל, הידועים לנו, מביא אותנו לכלל מסקנה, שסוכני-החצר, רבי-ההשפעה, והרבנים המופלגים בתורה, שני המעמדות שעיצבו את ההסטוריה היהודית במשך הרבה מאות שנים, נעדרים כמעט לגמרי במגילת היחס של יוצר התנועה הציונית. יהודים כפריים ובעלי מלאכה יושבי עיירות הם שהיו אלה שיוצא חלציהם הגדול עלה על בימת ההסטוריה במחצה השניה של המאה ה-19 וחולל מעשה הסטורי כביר…”

אמו של הרצל, ז’אנט, היתה בת למשפחת דיאמנט. ייתכן כי כותב הערך הוא בן משפחה. מכל מקום, הוא נולד בוינה, אוסטריה, בשנת 1887, הרצל היה אז בן 27 ואביו היה בן 52, ועל כן, רבים הסיכויים שהכיר את האנשים, אישית…. גם פ.י.ד מתייחס לעובדה שהרצל הובא לבית הכנסת לרגל הגיעו לגיל מצוות, שמעולם לא קיים. כידוע, רבים הם ה”מתקדמים”, הרפורמים וסתם חילונים, המביאים את ילדם, פעם בחייו, לבית הכנסת, במלאות לו 13 שנים. מין ריטואל שכזה, “טכס בגרות”, וכך הוא כותב:

“הורי הרצל לא היו יראי שמים קנאים, אך ביתם היה בית יהודי נאמן. כשהגיע בנימין זאב למצוות, הובא לבית הכנסת…”.

מכאן, ביקורו בבית הכנסת היה אירוע יוצא דופן.

כל יהודי נאמן חייב היה להבין, שמדינת-היהודים, אי אפשר לה שתידמה למדינות הגויים, ואם תיבנה במתכונת ההרצליאנית, אין לה שום סיכוי. ואכן, אנו רואים איך קטני אמונה, מורדים בה’ ובעמו, מובילים את מדינתם לאבדון. מה שנותר לנו לעשות הוא – להחזיק חזק, ולא להיגרר אתם ועם מדינתם לשאול תחתיות.