כבוד השופטת, כבוד הזונה, כבוד השופטים, כבוד הנשיאה

כבוד השופטת, כבוד הזונה, כבוד השופטים, כבוד הנשיאה

שמחה ניר, עו”ד
25.05.2011 22:20
איזה מותק!!!

איזה מותק!!!


דורית ביניש מתווכחת עם רוני אלוני-סדובניק *** ויכוח בין שתי קשקשניות *** אפס-אפס במחצית, אחת-אפס במחצית השנייה



לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

תחת הכותרת כבוד השופטת, כבוד הזונה וכותרת המשנה איך יכולה שופטת מחוזית להצהיר כי טבעי שסרסור יכעס על מי שמסרבת לשכב עם גברים ולהישמע לו? אפילו המשטרה והפרקליטות כבר התקדמו יותר, כותבת רוני אלוני-סדובניק, יו”ר המטה למאבק בסחר בנשים, את הדברים האלה (ההדגשות לא במקור):

השופטת המחוזית דליה גנות סיפקה זה מכבר סיבה נוספת לאובדן אמון הציבור במערכת המשפט, כשהורתה לשחרר ממעצר חמישה נאשמים בסחר בנשים. בעיניה, טבעי שסרסור יכעס על אשה שמסרבת לשכב עם לקוחות. אמירה חמורה כזו מוכיחה שוב עד כמה מפגרת מערכת המשפט בארץ.

חמשת הסרסורים הואשמו בעבירות חמורות של סחר בנשים, הבאת אדם לעיסוק בזנות וסרסרות במספר נשים אוקראיניות חסרות ישע, תוך ניצול מצבן הכלכלי והסוציאלי הקשה ושיעבודן בכוח לעסוק בזנות בניגוד לרצונן.

החלטת השופטת רצופה התבטאויות חמורות מאוד, המעידות כי כבודה לא מעודכנת כלל במאפייניה המתחדשים והפתלתלים של התעשייה הבינלאומית של סחר בנשים, בתחכומים ובניואנסים המעידים על שיעבוד נשים זרות לעבדות כזונות.

לדעת השופטת: “אך טבעי הוא כי הסרסורים, מעסיקהן הלכאורים של הנשים, כעסו כשלא יכלו או לא רצו לעבוד הן בשל היותן במחזור חודשי או בשל אי רצונן לעבוד מסיבותיהן הן”.

איך יכול בית משפט ישראלי להצהיר בכתב כי טבעי הדבר שסרסור הסוחר בנשים יביע כעס על סירובן לשכב עם גברים ולהישמע לו? האם באמת כבודה לא מבינה שכשמישהו מאלץ בכוח אשה לשכב עם לקוחות, אזי לא מדובר ב”זונה” אלא בשפחת מין משועבדת שנשלטת באיומים?

השופטת גנות לא חושבת שאילוץ נשים כנגד רצונן לשכב עם גברים מכל סיבה היא הוכחה לשיעבוד כוחני ושלילת חירות. החלטתה האומללה ניתנה על אף שעולה מחומר החקירה כי הנשים סבלו חרפת רעב באוקראינה, אולצו לעבוד בזנות תמורת שקלים בודדים, חוייבו לשכב בניגוד לרצונן עם עשרות לקוחות גם כשהיו חולות או בעת המחזור, ומעסיקיהן ליוו אותן כל העת תוך שמירה קפדנית, על כל צעד ושעל שלהן גם מחוץ למכון הליווי.

לאחר שנים של חוסר הבנה של הסוגייה, סוף סוף עושה המשטרה מאמצים רציניים ולוכדת חמישה סוחרי נשים. עד שגם מחסום הפרקליטות נחצה, ואף שם מתגבשים כתבי אישום רציניים שמגובים בראיות נגדם, אנו שוב עומדים מול שוקת שבורה, כששופטים משחררים סוחרי אדם בנימוק כי לא הוצגה ראיה למכירה או קניה של השפחה וכי האדונים דווקא נהגו בשפחותיהם בהומניות כשלקחו אותן לגניקולוג או לשפת הים מעת לעת.

אין זו הפעם הראשונה שבה שופטים מגלים בורות ונבערות לגבי מאפייניה של תופעת הסחר בבני אדם לזנות בעולם. מדובר בחוסר ידע מביש לגבי הנסיבות המאלצות אנשים רעבים למכור את חירותם לסוחרי עבדים תמורת לחם ומיטה. כשגנות מנמקת בהחלטה לשחרר את החשודים בכך ש”אף אחת מהמתלוננות לא אולצה לקיים יחסי מין ללא תמורה..” היא בעצם מצהירה כי לגיטימי לאלץ אדם לעבוד בזנות בתמורה ל-50 שקל.

הגיבוי שקיבלה השופטת גנות מכבוד השופט הפורש שלי טימן חמור לא פחות. הוא טען כי “הלחץ המופעל על התביעה להמשיך להחיות את התופעה ההולכת ונעלמת על ידי האשמת סרסורים בעבירת סחר גובלת בשערורייה”.

שערורייה. לא פחות. כנראה שכבוד השופטים לא קראו את המחקרים האחרונים לפיהם 92% מהעוסקים בזנות מכורים לסמים או סובלים מנכות נפשית כתוצאה מפגיעה מינית בעברם.

על כל מי שמתפתה לפטור את העיסוק בנושא באמירה כמו: מה רע בנשים שרוצות שיביאו אותן לעסוק בזנות בישראל, לחשוב שנית. האם הייתם מסכימים שינצלו את מצוקתה הכלכלית של בתכם או אחותכם, את התמכרותה לסם, ויאלצו אותה לעסוק בזנות תמורת שקלים ספורים וטיול בפיקוח צמוד לרופא או לים, כשכל תנועותיה נשמרות ונשלטות על ידי אחר?

האם שאלת הנורמטיביות וקיום הרצון החופשי של אדם לקום ולמכור את גופו בעד נזיד עדשים לאלפי גברים שיחבטו בו, יחדרו לתוכו, ישפילו וירמסו אותו עדיין ראויה גם בעידן המתקדם שבו אנו חיים? האם באמת צריך למסד את האומללות הזאת, או שאולי הגיעה העת לשקם את הנשים הללו ולעזור להן לחזור לחיים בכבוד?

כשהשופטים טוענים כי תופעת הסחר בנשים לזנות הולכת ונעלמת, הם טועים טעות פטאלית, שכן התופעה רק משנה את פניה, מתאימה את עצמה למצבים החדשים, לאכיפה הקפדנית, לסגירת הגבול במצרים. אבל שיעבוד נשים אלו לזנות בכוח השליטה הכוחנית נשאר ברור, אכזרי ואימתני מתמיד.

טוב תעשה מערכת המשפט אם תחייב את כל שופטיה ללמוד מעט יותר על התופעה הגלובלית של הפשיעה הבינלאומית החדשה, שמתאפיינת בניצול טכנולוגיות חדשות בתחום.

תחת הכותרת ההשתלחות מחוסר הבנה בהליכי המשפט עונה לה דורית ביניש, נשיאת ביהמ”ש העליון:

אין זו הפעם הראשונה שבה ארגון תקשורת מאפשר לגופים אינטרסנטים המקדמים אג’נדה להשתלח, לבזות ולפגוע בכבודם של שופטי ישראל ומערכת המשפט.

תכליתן של כתבות בסגנון זה היא לחתור תחת העצמאות השיפוטית של שופטי ישראל, כדי לקדם מטרות מוגדרות של אותו בעל דעה. הניסיון להלך אימים על שופטי ישראל לא יצלח, אך יש בו כדי לפגוע במעמד מערכת השפיטה והשופטים.

בניגוד לאותם בעלי עניין הפועלים כדי לקדם אינטרס, גם אם הוא ראוי, בית המשפט בוחן את התשתית העובדתית והראייתית שבפניו ועליה מבסס את החלטותיו. כך היה גם באותו נושא שעליו סבה הכתבה, כאשר בית המשפט המחוזי החליט כי לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית, לצורך הליך המעצר.

יחד עם זו, קריאת ההחלטה במקרה הנדון מלמדת על החומרה שבה רואה בית המשפט את העבירה שבפניו. מכאן, שההשתלחות נבעה מחוסר הבנה בסיסי בהליכי משפט ומתוך סנוור של האינטרס הצר של המטה שבראשו עומדת הכותבת המכובדת.

דורית ביניש צודקת ולא צודקת

ביניש צודקת בכך שרוני אלוני-סדובניק מגלה “חוסר הבנה בסיסי בהליכי משפט“, ואפשר שזו האחרונה פועלת גם “מתוך סנוור של האינטרס הצר של המטה שבראשו היא עומדת.

אבל גם ביניש עצמה מגלה “חוסר הבנה בסיסי בכל הנוגע לביקורת על עבודתם של השופטים.

ושתי הנכבדות האלה גם יחד מגלות “חוסר הבנה בסיסי” בעיתונות ובפנייה אל הציבור הרחב.

אתחיל מאמירתה של אלוני-סדובניק:

אנו שוב עומדים מול שוקת שבורה, כששופטים משחררים סוחרי אדם בנימוק כי לא הוצגה ראיה למכירה או קניה של השפחה וכי האדונים דווקא נהגו בשפחותיהם בהומניות כשלקחו אותן לגניקולוג או לשפת הים מעת לעת.

במיטב המסורת הרב-מפרקית, הסוחפת אותך לרוב תוך שימוש בעובדות-אמת לקבל את השורה התחתונה של האומר, בלי שתרגיש איך עובדים עליך:

·         “אנו שוב עומדים מול שוקת שבורה” – אמת, אבל לא עובדתית אלא מסקנה התלוייה בהשקפה;

·         “כששופטים משחררים סוחרי אדם בנימוק כי לא הוצגה ראיה למכירה או קניה של השפחה” – אמת, אבל מה לעשות שאין לעצור אדם אם אין ראייה נגדו, אפילו אם מדובר בסחר בבני אדם למטרות זנות;

·         “וכי האדונים דווקא נהגו בשפחותיהם בהומניות כשלקחו אותן לגניקולוג או לשפת הים מעת לעת” – אכן, ציטוט מדוייק, ככל הנראה, ובכל הנוגע לביקורתה של הכותבת על השופטת דליה גנות – היא צודקת לחלוטין, אבל נשאלת השאלה מה הקשר בין הביקורת הנכונה וצודקת על השופטת ועל ההתבטאויות האומללות שלה לבין החלטתה לשחרר עצורים משום שאין נגדם ראיות?

התשובה ברורה: הביקורת על שחרורם של העצורים הייתה “הפגזת ריכוך” לקראת הנחתת הביקורת על ההתבטאויות של השופטת המסוימת, ועל גישתם של השופטים בכלל אל הנושא הכאוב הזה.

מדוע לערב שמחה בשמחה?

אלוני-סדובניק מערבת גם שני נושאים שונים, כל אחד חשוב בפני עצמו: האחד – שחרורם מהמעצר של חמשת החשודים, והשני – גישתם של בתי המשפט לעבירות של הסחר בנשים.

באשר לנושא הראשון – כדי לשכנע את הקורא שהשחרור מהמעצר לא היה מוצדק, צריכה הייתה הכותבת ללמוד את התיק, ואת הראיות שבו, ולבוא אלינו, הקוראים, עם משנה סדורה: היו ראיות אלה-ואלה, ולמרות זאת השופטת שחררה את החשודים מהמעצר.

אבל ללמוד את התיק ברמה הזאת, זה מצריך עבודה, וזה גם עשוי לגלות שבמקרה המסויים הזה – אהה!!! – אכן לא היו מספיק ראיות למעצרם של החשודים.

אז מה עושים? משתמשים בשיטת המשפט הרב-מפרקי, ותופסים טרמפ על העניין השני, ואחרי שהקורא השתכנע בכך שהשופטת לא בסדר, והשופטים בכלל לא בסדר, הקורא עוד זוכר את הרושם של יד קלה בשחרור סוחרי-בנשים, אבל כבר לא זוכר שלנקודה הזאת לא ניתן שום נימוק – משכנע או לא משכנע.

אבל גם דורית ביניש, במאמר התגובה, חטאה באותו החטא:

בניגוד לאותם בעלי עניין הפועלים כדי לקדם אינטרס, גם אם הוא ראוי, בית המשפט בוחן את התשתית העובדתית והראייתית שבפניו ועליה מבסס את החלטותיו. כך היה גם באותו נושא שעליו סבה הכתבה, כאשר בית המשפט המחוזי החליט כי לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית, לצורך הליך המעצר.

יחד עם זו, קריאת ההחלטה במקרה הנדון מלמדת על החומרה שבה רואה בית המשפט את העבירה שבפניו. מכאן, שההשתלחות נבעה מחוסר הבנה בסיסי בהליכי משפט ומתוך סנוור של האינטרס הצר של המטה שבראשו עומדת הכותבת המכובדת.

אכן, בית המשפט בוחן, או, לפחות, אמור לבחון, “בניגוד לאותם בעלי עניין” או שלא בניגוד להם, את התשתית העובדתית והראייתית שבפניו ועליה מבסס את החלטותיו”, אבל ההמשך (“כך היה גם באותו נושא שעליו סבה הכתבה, כאשר בית המשפט המחוזי החליט כי לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית, לצורך הליך המעצר”) ממש לא משכנע, משום שביניש לא מגלה לנו מה הייתה, בפועל, “התשתית העובדתית והראייתית” במקרה המסויים הזה.

והנה, גם ביניש (וכבר ראינו את זה אצלה בעבר) לא בוחלת בשיטת המשפט הרב-מפרקית:

·         “יחד עם זו, קריאת ההחלטה במקרה הנדון מלמדת על החומרה שבה רואה בית המשפט את העבירה שבפניו” – האם הנשיאה המכובדת מצפה מהקורא המצוי ללכת לבית המשפט ולבקש עיון בתיק, לשוב לביתו ולהמתין להחלטת השופט, ולבוא שוב על מנת לקרוא את “ההחלטה במקרה הנדון”?

ולא זו בלבד, אלא מתוך המצוטט, אותו ביניש לא מכחישה, עולה כי בית המשפט דווקא לא רואה בחומרה את העבירה הזאת – והאמירה שהוא “רואה בחומרה”, וגו’, היא הגנבה של מסקנה שבייניש לא מוכנה להגן עליה.

·         “מכאן, שההשתלחות …” – גם זו הגנבה של מסקנה שבייניש לא מוכנה להגן עליה, כולל בשאלה מה זאת “השתלחות”.

·         “… נבעה מחוסר הבנה בסיסי בהליכי משפט” – אולי כן ואולי לא, משום שאנחנו לא יודעים אם הכותבת באמת לא מבינה בהליכי משפט, או שבכלל לא עניינו אותה הליכי המשפט, אלא הביקורת בעניין הקרוב לליבה?

·         “ומתוך סנוור של האינטרס הצר של המטה שבראשו עומדת הכותבת המכובדת” – זה כנראה נכון, אבל זה לא אומר שהכותבת לא צודקת בביקורת על השופטת המסויימת, ועל השופטים בכלל, בכל הנוגע ליחסם לעבירות של סחר בבני אדם.

הנה כי כן, גם דורית ביניש מערבבת שמחה בשמחה. היא יכלה להתייחס לכך שהכותבת המלומדת והנכבדה לא מגלה לקוראיה מה היו הראיות שבתיק המעצר, ובזה לסגור עניין – אבל אז היא הייתה משאירה את הנושא הזה עירום וערייה.

אז היא תפסה טרמפ על עניין המעצר, ריכזה אליו את מלוא תשומת הלב של הקוראים, ונתנה להם להבין ש”חוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר”.

איפה חופש הביטוי, גב’ ביניש?

ההשתלחות (כן, השתלחות!) של ביניש באלוני-סדובניק בנימוק שזו האחרונה כותבת “מתוך סנוור של האינטרס הצר של המטה שבראשו עומדת הכותבת המכובדת” מעידה על כך שלנשיאת בית המשפט העליון, “מעוז הדמוקרטיה”, לא ברור שחופש הביטוי בא להגן גם על מי שמדבר “מתוך סנוור של האינטרס הצר”.

הרי אם נלך לפי השיטה הזאת, למי שנפגע אין זכות לבקר את הפוגע, ואם נלך צעד נוסף – לשופטים אשר נפגעים מהביקורת על מערכת המשפט אסור לשפוט את המבקרים את המערכת הזאת.

ואם כך הוא, גם לדורית ביניש אסור למתוח ביקורת על מי שמותח ביקורת על מערכת המשפט, כי גם היא מונעת “מתוך סנוור של האינטרס הצר של מערכת המשפט שבראשה עומדת הנשיאה המכובדת”.

ולשמחה ניר אסור למתוח ביקורת על השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר, בטענה שהם משקרים במצח נחושה, כי הוא נפגע אישית מהשקרנות שלהם.

אז על אפך ועל חמתך, דורית, אני אומר זאת שוב ושוב: השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר, משקרים במצח נחושה, ואת, מי שנושאת באחריות המנהיגותית על שופטי בית המשפט העליון, חיפית עליהם, ובכך היית לשותפה-לדבר-עבירה.

והשורה התחתונה שלי

מבחינתי יש לנו כאן עניין עם שתי קשקשניות, אשר מבקשות להגניב לתת-התודעה שלנו מסקנות ממסקנות שונות, בלי שהן אפילו מנסות לשכנע אותנו בצורה הגיונית ומבוססת.

ובמאזן הנקודות:

לעניין החלטה לשחרר את העצורים  0:0 (אפס – אפס), משום שאף אחת מהשתיים לא מביאה לנו שום פרט היכול לתת לנו תמונה כלשהי.

ולעניין יחסם של השופטת דליה גנות, והשופטים בכלל, לעבירות הסחר בבני אדם – 1:0 (אחת-אפס) לטובת רוני אלוני-סדובניק, אשר הביאה לנו נימוקים וציטוטים לחיזוק עמדתה, בעוד שדורית ביניש לא הביאה לנו – ולא כלום.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר