תחת הכותרת עיתוי גזר הדין במשפט משה קצב – עכשיו הטיפשות עמדתי על האיוולת שבקביעת המועד למתן גזר-הדין במשפטו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, דווקא ביום האישה הבינלאומי, 8 במארס 2011.

והנה, ארבעה ימים לאחר מכן הודיעו השופטים על דחייה של שבועיים במתן גזר הדין.

דוברות בתי המשפט הודיעה כי גזר הדין נדחה “מטעמי בית המשפט” (הארץ, 28.2.2011), אבל לא הודיעה אילו “טעמים”. אני מניח שאכן היו לבית המשפט “טעמים” כלשהם, כי שופטינו היקרים מעולם לא עושים דבר ללא טעם, אבל אני מניח גם שבהחלטה לדחות את מתן גזה”ד הם לא נתנו את טעמיהם לכך.

אלא מאי? כדי להגיד את האמת אותה ניתן לראות מעיון בתיק, דהיינו שבית המשפט “לא נתן נימוקים להחלטתו”, אין צורך במנגנון של דוברות. מעבר לכך, להגיד שבית המשפט לא נימק את החלטתו פירוש הדבר הוא שבית המשפט נתן החלטה “ללא טעם”, שהרי “טעם” ו”נימוק” הם מלים נרדפות בשפה העברית.

אז לשם כך “הקימונו” את דוברות בתי המשפט, כדי שהדוברים, או הדוברות, יעטו ארשת של חשיבות, יכחכחו בגרונם ו”יודיעו” על הדחייה (זה בסדר), וגם יוסיפו כי הדחייה היא “מטעמי בית המשפט”.

יובל יועז (גלובס, 27.2.2011) אכן עושה מזה מטעמים:

ככל הנראה, השופטים ביקשו שיהיה בידיהם זמן נוסף כדי להגיע להסכמה בשאלת מספר שנות המאסר שראוי להטיל על הנשיא לשעבר, שהורשע בשני מעשי אונס ובעבירות מין נוספות.

ממש תפארת היצירה העיתונאית, משום שספקולציה כזאת יכול לעשות כל מצורע וזב-חוטם.

אכן, כאשר השופטים לא נותנים נימוקים להחלטה כזאת, וגם לא מדליפים, אין מנוס מספקולציות כאלה, אבל לי יש ספקולציה טובה יותר.

ההנחה שלי מבוססת על כך שדחייה של חודש ימים בין הטיעונים-לעונש לבין מתן גזר-הדין הם דבר-שבשיגרה, גם בתיקים פשוטים בהרבה, בהם אין שום חידוש וייחוד, ובמיוחד אם מדובר בהרכב של דן יחיד, אשר אינו צריך “להגיע להסכמה” עם חבריו להרכב.

השופטים נוהגים לקחת לעצמם חודש ימים, בין משום שהם רוצים “להראות רצינות”, בין משום שגם גזר-דין מצריך כתיבה של מספר עמודים ובין משום שבעומס הנוכחי לא תמיד יש להם מועד פנוי בכל רגע שיירצו – דבר מסובך עוד יותר כאשר מדובר בהרכב של כמה שופטים, ובגזר-דין אשר שימועו (כולל דיון בעכוב-הביצוע) יצריך לבטח יותר מאשר כמה דקות.

להערכתי גזר-הדין בתיק הזה ישתרע על פני למעלה מ-10 עמודים, ושימועו יארך כשעה לפחות.

בנסיבות האלה, ולאור ה”מקובל בענף”, קביעת המועד המקורי תוך שבועיים מהטיעונים-לעונש לא נראית טוב, ויש לה “טעם” של לגמור מהר, ולרוץ לספר לחבר’ה, וכאשר החריגה מהמקובל נופלת במקרה – ממש “במקרה” – על יום האישה הבינלאומי (כמעט ואמרתי יום האישה הבינלאומית), זה נראה גרוע ומטופש, כפי שתיארתי במאמר עיתוי גזר הדין במשפט משה קצב – עכשיו הטיפשות.

וכעת השאלה היא אם באמת ניסיונם המקצועי של שלושת השופטים לא הספיק להם כדי להעריך מראש שהשבועיים שהם קצבו בתחילה לא יהיה בהם די.

אני לא מזלזל ביכולת שלהם להעריך את הזמן הדרוש, וממילא הסבירות הגבוהה ביותר היא שהם אכן רצו לגמור מהר, ולרוץ לספר לחבר’ה, ולשם כך הם קבעו את המועד החפוז הזה.

כיוון שטעות בהערכת-הזמנים הינה בעלת סבירות נמוכה, ממילא הסבירות לשינוי המועד לא נובע מתיקון ה”טעות”, אלא מנסיבות חיצוניות.

והנסיבות ה”חיצוניות” הן שהשופטים קראו את האתר של קימקא, בו הועלתה על נס הטיפשות שלהם.

איכן שיעורי-הבית?

מה שברור ללא ספק הוא שהשופטים לא הכינו את שיעורי-הבית שלהם, ולא חשבו עד הסוף.

במחדל הזה הם תקעו את עצמם לדילמה נוספת: אם אחרי פרסום המאמר שלי הם לא היו משנים את המועד, היו אומרים עליהם שהם “אטומים לביקורת”, ואם הם כן היו משנים את המועד היו אומרים עליהם שהם “מודים בטעותם” (ולמעשה מודים בטפשותם), וזהמזכיר לי מאמר אחר אשר כתבתי על מי שאינם עושים את שיעורי-הבית הדרושים: על פסק-דינו של ביה”ד הבינלאומי בהאג בעניין גדר המחלוקת.

גזרו ושמרו.

הערת שוליים

בשולי הידיעה הנ”ל בגלובס טיקבקתי כי השופטים “לבטח קראו את קימקא”, אבל התגובה הזאת לא פורסמה, ולאור 30 התגובות אשר כן פורסמו, אני שואל את עצמי מה כבר יכול להיות בתגובה “אנמית” כזאת אשר אינו מתיישב עם “תוכן תנאי השימוש, המחייב שמירה על אתיקה, כבוד הדדי ותרבות הביטוי והדיון”, כפי שמבקש האתר הזה.

לאלוהי הגלובס הפתרונין.