הרשעתו של רומן זדורוב ברציחתה של תאיר ראדה השאירה טונות של סימני-שאלה, ממש כמו הרשעתו של סלימאן אל-עביד ברציחתה של חנית קיקוס, וכמו השאלה מי רצח את יצחק רבין.

אחת הנקודות המשותפות לשלוש הפרשות האלה – ולא רק להן – היא שהחוקרים ננעלו על כיוון חקירה מסוים – זה שהיה הכי נוח – וויתרו על כיווני חקירה נוספים.

השבוע הגישו עורכי הדין ורד כהן ורענן בר-און עתירה לבג”ץ, להורות ליועץ המשפטי לממשלה לחקור את רצח תאיר ראדה בכיוונים נוספים, והשופט אדמונד לוי נתן, בו-ביום, החלטה “לתגובת המשיב, תוך 45 יום”.

באתר kr8.co.il יוצא נמרוד אטיאס בתופים ובמחולות, ובשלל סימני-קריאה:

בג”ץ קיבל את העתירה בעניין רצח ראדה

התפתחות דרמטית! בג”צ קבע, שהיועץ המשפטי לממשלה יגיב בתוך 45 ימים לעתירה שהגישו עורך דין ורד כהן ועורך דין רענן בר – און בעניינה של הילדה תאיר ראדה ז”ל.

ואף מציין כי ההחלטה ניתנה ביום בו הוגשה העתירה.

בתור משבית-שמחות כפייתי אשר משבית כל שמחה חוץ מאשר שמחה ניר, הרשו לי להשבית גם את שמחת-העניים הזאת: הבג”ץ עדיין לא “קיבל” את העתירה. הוא רק הזמין את תשובתו של היועץ המשפטי לממשלה, וגם זאת לא בדרך של צו-על-תנאי, המחייב את המשיב לתמוך את תשובתו בתצהיר, ועל כן רשאי היועץ המשפטי לממשלה להשיב כאוות-נפשו – גם שקרים מתוזמרים.

כדי להבין את מהותה של ההחלטה יש להכיר את התהליך בבג”ץ.

כאשר מוגשת עתירה לבג”ץ, היא מונחת בו-ביום על שולחנו של שופט תורן.

השופט התורן אינו יכול לעשות אלא אחת מאלה:

·         להוציא צו-על-תנאי (דבר אשר, כאמור, מחייב תשובה הנתמכת בתצהיר);

·         להורות על “תגובה”, אשר, כאמור, יכולה להינתן בהבל-מקלדת, ללא תצהיר לאימות הטענות;

·         לתת הוראות בדבר דיון במעמד הצדדים, יחד עם תגובה כאמור לעיל;

·         לאסוף חתימות של שני שופטים נוספים על פסק-דין הדוחה את העתירה בלי לתת לעותר הזדמנות להציג את עמדתו בטיעון בעל-פה, בדיון פומבי לאור השמש (שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר).

ההחלטה “לתגובת המשיב” הינה המוצא הקל ביותר: היא לא מצריכה התעמקות אינטלקטואלית, היא לא גוררת שום ביקורת, והיא מבטיחה כותרות בו-ביום באתרי המרשתת, וביום המחרת גם בעיתונות-הנייר – דבר שהוא טוב גם לשופט וגם לעיתונאים.

להגיד על החלטה כזאת שהבג”ץ “קיבל את העתירה”, זו הגזמה פראית לגבי החלטה אשר הטוב היחיד שבה הוא שהיא טובה יותר מלא-כלום (דהיינו מדחייתה של העתירה לחלוטין).

לדעתי הענייה, הסבירות הכי גדולה היא שבסופו של דבר הבג”ץ ידחה את העתירה, והשאלה היחידה היא אם זה יהיה באמרת “נחה דעתנו” (שלא נמצא כל פגם בהחלטת המשיב שלא לחקור) בת כמה עשרות מלים, או בפסק-דין בן כמה עמודים, אשר לאחר מלל-אדירים אשר נועד לתת רושם של פסק-דין “מפורט ומנומק” יאמר בדיוק את אותו ה”נחה דעתנו”.

כמובן שאני אשמח מאוד אם העתירה תתקבל, ויוצא צו מוחלט אשר יחייב את היועץ לפתוח בחקירה על פי המבוקש בעתירה, אבל עד שזה יקרה – עו”ד הדרך רב, ומה שמתחיל בתרועה רמה מסתיים לעתים קרובות בקול ענות חלושה.

ואגב, לי כבר יש פתרון לשאלה מי רצח את תאיר ראדה, אותו הצגתי לפני למעלה מארבע שנים, ביום 26.12.2006, אבל מי קורא את האתר של קימקא.