“פרס-ישראל” ל”מפעל-חיים” א. מעט רקע (הולדת איזבל)

“פרס-ישראל” ל”מפעל-חיים” א. מעט רקע (הולדת איזבל)

חנה אייזנמן
15.02.2011 12:29
"פרס-ישראל" ל"מפעל-חיים"     א. מעט רקע (הולדת איזבל)


(ג) וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיקֹוָק מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ: (יד) וַיִּשְׁלְחוּ אֶל אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת: (טו) … וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי…. (כג) וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל:….. פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא: (לה) וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם:



ב”ה

                                                        אורי אבנרי, יורם קניוק, שולמית אלוני

  "פרס-ישראל" על "מפעל-חיים" א. מעט רקע (הולדת איזבל)  
מקדמי תכנית השלבים להשמדת הישוב היהודי בארץ ישראל
מפגינים נגד ה”גזענות” כלפי שכירי החרב שלהם
        

 

“פרס-ישראל” על “מפעל-חיים” א. מעט רקע (הולדת איזבל)

 

 

חתני דמים

 

כותרת בתיקשורת: חתני פרס-ישראל נגד הרב ….. (מלא את החסר, כל תשובה תהיה נכונה).

 

אז מה חדש? איזה סקופ יש כאן? גם כשהוכרזו כחתנים וכלות הפרס לא היה בזה כדי להרעיש עולמות בכותרות; הרי, בדיוק על זה קבלו את הפרס, על מפעל חייהם – ג’יהאד נגד ה”עולם הישן”, העולם היהודי, כמובן. עם המזרח-התיכון הישן אין להם שום בעיה; אפשר, פשוט, לקרוא לו “חדש”, והכל יבוא על מקומו בקרבנות-שלום. והלכה בידוע, למלחמת מצווה יוצא חתן מ”אחוזת-ביתו” וכלה מכפר שמריה.

 

היום זה הרב ליאור, אתמול זה היה הרב אלמוני, שלשם הרב פלמוני, זה היה גם ירמיהו הנביא ואפילו משה רבנו. זהו הקו של המהרסים והמחריבים, המלשינים, המוסרים והרודפים, והכל, בשם ה”מוסר”, ה”פתיחות”, ה”פלוראליזם”, ההגנה על “זכויות האזרח”, הסיוע לחלש, ובקיצור, זה הוא השמאל שהתכונות המאפיינות אותו הן – הצביעות, הבגידה, רוע תמציתי ומפחיד, השקר, ובעיקר, חוסר כל מוסר, ולו, הבסיסי ביותר…

 

הסיבה להיותם חתני “פרס ישראל” זהה לסיבה שבגין, סאדאת, פרס, רבין וערפאת היו חתני פרס נובל לשלום – קידום מחיקת היישות היהודית מעל פני האדמה וחיזוק כל תחליף, כמו – מדינת כל אזרחיה או “מדינה פלשתינאית”, עדיפה השניה. ומה טבעי יותר מהענקת הפרס על ידי “המדינה” השאהידה, שהוקמה ליישום השבועה – עולם ישן עד היסוד נחריבה – המוכנה גם להיעלם בבחינת – תמות נפשי עם יהודים.

 

 מכיוון שמדובר במצווה המבטלת את כל המצוות שבתורה, לא יסכימו המהרסים והמחריבים, לעולם, לפשרה מסוג “שתי מדינות לשני העמים”, מדינה לעם היהודי ומדינה לעם ההרצליאני, כי ההרצליאנים, בדיוק כמו מאמיני הג’יהאד, לעולם לא יוכלו להתפשר על ביטול ההוויה היהודית. הקיום היהודי מכחיש את קיומם, ומאותה סיבה, בדיוק, נמצאת גם הנצרות באותה קואליציה. את העולם היהודי הישן, ובקיצור, את היהודים, מצווה קדושה להשמיד. ומכיוון שזה מפעל חייהם של יצורים כמו שולמית אלוני, שטרנהל, עוז ודומיהם, הרי, אין כמותם ראויים לפרס ישראל.

 

וזו הסיבה ל”מוסר” הגבוה שלהם, בכל הנוגע ב”מדוכאים עלי אדמות” – שכירי החרב שלהם. אין זה מאהבת המן, אלא, משנאת מרדכי. הם אפילו מצליחים להציג את ושתי כסמל הפמיניזם ואת אסתר כ“סתגלנית”. אילו היתה ושתי היהודיה, ואסתר, הפרסית, כבאורח פלא, היתה אסתר הופכת להיות הפמיניסטית, שסובבה את אחשוורוש על אצבעה הקטנה, והצליחה להביא למרי עממי עקוב מדם לקידום זכויות המיעוטים ברחבי האימפריה, וושתי היתה מתוייגת כנהנתנית טפשה, שראשה ורובה בעצמה ובנשפיה, ובהיותה יפה אבל טפשה, לא ניתחה נכון את הריאליה ועפה לכל הרוחות.

 

אין זה משנה את מי ניקח כדוגמא, את המאפיינים המייחדים אותם משאר כל בני-אנוש(?), נמצא אצל כל אחד ואחד בכת הפנאטית הזו, המקיימת בדבקות את הפולחן הנקרופילי של העלאת קרבנות על מזבח “שלום”, עוד ועוד “הוכחות לצורך בשלום”, וילדים נופלים ב“מלחמה על השלום”, בהתאם למילון אורוול – רצח העם היהודי = שלום. חולי נפש כבר אמרנו?


הכלה    
 

                                          רגל אחת בקבר, עדיין פעילה במפעל חייה – שנאת ישראל

                                        "פרס-ישראל" על "מפעל-חיים" א. מעט רקע (הולדת איזבל) 

 

“אתה אוסישקין אשם בכל”!, כך זעק הסופר מרדכי בן-הלל –

 

אז ניתן לשולמית אלוני את ה”כבוד” המגיע לה, כסגנית זקן השבט (שימון התיכון החדש) בארץ-ישראל ונשתמש בה כמייצגת את כל מאפייני שבט הערפדים (מעניין שטרם אוכלה באש שנאתה…) –

 

כדי להיטיב לעמוד על גודל מפעל חייהם של חתני פרס ישראל, רצוי להתחיל במעט חומר רקע –

 

אלוני נולדה בעיר-העברית-הראשונה כשבע וחצי שנים לאחר שנרצח בה הסופר יוסף חיים ברנר בפרעות תרפ”א, שבאו בעקבות פרעות תר”ף, בחסות “הנציב הראשון ליהודה”, היהודון הרברט סמואל, שנתן אישור להפגנה הראשונה. וכה מתאר ב”אבטוביוגרפיה” שלו פרופ’ יוסף קלאוזנר:

 

“… הפגנה ראשונה זו הסתפקה בקריאות בלבד נגד הגירת היהודים. וכשראו הדמאגוגים הערביים, שאין מתנגד להפגנה ממין זה, סידרו, לאחר עשרה ימים (בי”ח באדר אותה שנה, 8 במארס), הפגנה שניה, שבה לא רק איימו על היהודים, שיכריחו אותם, על-ידי מעשים (כלומר, על-ידי פרעות ורציחות) לעזוב את הארץ, אלא, גם פצעו 5 יהודים ושיברו את השלט של בית-החולים היהודי, שהיה “מגן דוד” על גבו…

“… ולאחר שראו הערביים, שההפגנות ומאמרי-ההסתה, ואפילו פציעת-היהודים, עוברים עליה בלא עונש, צעדו עוד צעד אחד בדרך ‘בלתי-מסוכנת זו” וערכו פוגרום בירושלים, בימים ב’ וד’ של חול-המועד של פסח תר”ף (6-4 באפריל 1920) – הפוגרום האנטי-יהודי הראשון בארץ ישראל, מה שלא אירע אף פעם בימי התורכים… נהרגו 6 יהודים, וביניהם האגרונום שמואל הרמתי והרב לאזובסקי, כ-200 נפצעו, ובהם כ-15 קשה, היו גם שתי נערות מאונסות, 14 קברים מחוללים, בית כנסת שרוף וחנויות שדודות לעשרות…” (אבטוביוגרפיה, פרופ’ יוסף קלאוזנר).

 

ועוד באותה שנה:

 

בי”א באדר, תר”ף (30 במארס 1920), התנפלו 200 ערביים על החווה (הקבוצה) העברית הקטנה, אז – תל-חי – סמוך למתולה, שהיו בה בסך הכל 35 צעירים וצעירות מישראל, והרגו 6 אנשים, 4 צעירים ו-2 צעירות, וביניהם נפל על עמדת-הכבוד, גם יוסף טרומפלדור, ועל לשונו המלות האגדתיות: “טוב למות בעד ארצנו”. היהודים הוכרחו לעזוב זמנית את תל-חי, כפר גלעדי ומתולה. קל לשער, כמה גדל דיכדוך-הנפש בישוב ובחוץ לארץ. כך התחילה פרשת-הדמים של הכניסה ל”בית הלאומי”... (שם)

 

והמימסד ה”ציוני” דבק בהבלגה:

 

“אתה אוסישקין אשם בכל”!, כך זעק הסופר מרדכי בן-הלל –

“במקום להגן על היהודים, צריך היה להתקיף את הערביים בכפרי הפורעים, ואז היו יודעים, שלא כדאי לפרוע פרעות ביהודים. כלום נתנהג כאן כמו בגלות? כלום אף כאן נסתפק בפלוגות הגנה? אם כן, מה בין גלות לארץ ישראל? ומה כל ‘בית לאומי’ מדומה זה”? (שם)

גם עגנון מציין את התופעה החולנית המתועבת הזו, שאיזבל אלוני היא משושביניה (“שירה”, 1935):

אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים”.

ומיד ניתן לערבים הגמול:

 

“ומכה חזקה היתה בשבילי קריעת עבר-הירדן מעל ארץ-ישראל וגזילתו מעם ישראל, שהכריז עליהם סיר הרברט סמואל בעשרה בסיון, תרפ”א (1921). בכל כח הכרתי עמדה לפני סכנת הצימצום של הארץ הקטנה; צימצום השטח לעליה, לחקלאות, לתעשיה, שהרי עבר הירדן גדול כמעט פי שלושה ומחצה מארץ ישראל המערבית, והוא אף פורה יותר ממנה…” (פרופ’ יוסף קלוזנר, אבטוביוגרפיה).

אפילו ברל כצנלסון


“… הציבור לא זע, קול ענות של בודדים לא גורר אפילו הד. שאגת חמס על שוד-עם לא נשמעה… זהו פרי פעולתה החינוכית של ההסתדרות הציונית במשך השנים האחרונות. החינוך המרדים, המלמד תמיד זכות, המצדיק כל עוול, מקהה כל רגש ומרפא כל פצע בדברי מתיקה ובתנחומות שווא – זוהי השיטה אשר השכילה לעשות את התנועה העממית המדינית לחסרת אונים וחסרת ערך, לכתחילה – בעיני עצמה, ואחר כך – בעיני אחרים” (ברל כצנלסון, מ.א.צ.ל)

 

ובימים ההם אין “פלשתינאים” בארץ ישראל, צורר הישר בעיניו יעשה, והאימפריה הבריטית עושה את הישר בעיניה, ומביאה מן החג’אז נסיך בידואי, על אנשיו, ומקימה לו את האמירות ההאשמית, שהופכת ברבות הימים לממלכה הוירטואלית “ירדן”, היושבת על אדמותינו השדודות מזרחה לירדן.

 

קריעת ארץ ישראל ל  –  77% לערבים והנותרים לחלוקה נוספת בין ערבים, יהודים ובריטים, היתה מקדמה, שוד מקדים ל”תכנית החלוקה”.

 

כשהגיע תורה של “תכנית החלוקה”, שקבעה למדינת היהודים גבולות שאינם בני הגנה, קפצו הערבים על ה”עוול” שנעשה להם, ועלו על הישוב היהודי הקטן, לכלותו, בשבעה צבאות, והובסו, בעזרת ה’. ועל כן, עד עצם היום הזה יכולה חלאת המין האנושי, מסוג איזבל אלוני לחגוג את הנאכבה. לא הספיקו להם אלפיים שנות שואה, לא הספיקו להם כל מעשי הטבח ביהודים בארץ ישראל, הם  עדיין רושפים באש שנאת ישראל, הם עדיין על הבריקאדות – להשמיד להרוג ולאבד.

 

היה זה מקונן השואה, יצחק כצנלסון, הי”ד, שהגדיר אותם כחלאת המין האנושי,

 

“לא חרפתנו היא, כמו שרגילים אנשים משלנו לומר, שאין זה אמת. אני אף פעם לא התאוננתי בלשון זו על חלאת המין האנושי הזה. חלאת המין האנושי ולא יהודי…

“… ארורים אתם בכל העולמות, אתם ראשי המתבוללים עניי רוח ומסכנים בנפש מתוך הכרה בעניותכם זו! הן בסתר לבכם הנבוב ידעתם שאינכם ולא כלום, מתוך הכרת דלותכם הרוחנית התעיתם טובים ותמימים מכם, משכתם אותם לעבודות זרות וטמאות, הרעלתם המונים עם שאר רוח ושאר לב…..
לא את תורת השויון ואהבת חופש ודרור לימדתם את המוני עמנו, אלא עקרתם מן השורש את זרע הטוב באדם, את אלוקי ישראל – הלוא הם: הצדק, היושר, האמת והאהבה לכל, בצורה ישראלית.
לימדתם את המון עם ישראל אהבה סתם, אהבה שלא ממקורה, אהבה שנתרוקנה מתוכה, אהבה מליצה. טשטשתם את צורתם של המונים בישראל, סתרתם. כל כוחכם בסתירה, לבנות לא ידעתם! ארורים אתם, משכילים מן המין הגרוע, כפשע ביניכם ובין אלה ה”יהודים” שנמכרו לגרמנים לרצוח ולכלות אותנו….. נכנעתם לכל תנועה בטרם שאלוכם, ויתרתם על ערכי עם ותרבותו, מחקתם את עברו, כיחשתם, כפרתם בעיקרים, נכנעתם – ולו גם לפ.פ.ס… ואם הפ.פ.ס. בתור תנועת פועלים סוציאל-דמוקרטית, שלא כפרה בלאומיותם ואתם כפרתם! עמי רוסיה המועצתית אינם כופרים בלאומיותם, באהבה ליצירות עברם הרחוק, לנושנות שאינן מתישנות. לאופי של חיים, לאדמת אבות, לתרבות עתיקה – ואתם עקרתם אהבה זו משורש וכיחשתם בה….
“… אתם לימדתם את לב המוני ישראל שלווה, השקט, שקטו במכונכם! ומכון אין.…”

“…. אתם עזבתם את המוניכם לאנחות ולמוות. לולא הנחתם את אבני הנגף, המכשולים על דרך חיי המונים מישראל, לולא שפכתם מי-שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לו היינו שם, בארץ אבות במליונינו, לא רק שלא היה מחננו הרב במקום שרשה וחיותה לפליטה, אלא גם בארצות הגלות לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנו…. לא האנגלים ולא עמים קטנים ורעים מהם הפריעו בעדנו….. לא הסנחריבים היו בעוכרינו, כי אם אתם, הרבשקים! אתם עבדי עבדים עם מליצות החפש בפיכם, אתם הבוגדים בעם, את חלום חייו ביטלתם במקום לממש אותו, השלכתם עליו שיקוצים, אתם הרוח הרעה, הממרה, ריחפתם על ראשי ההמונים…

ההסטוריון, קראוטהמר , אמר ששמעון פרס הכישלון החמור ביותר של ההיסטוריה. גם איזבל אלוני (שהיתה, בשעתה, ה”פרימוס” באוהל של שימון וסוניה), כישלון חמור, כשלון כפול. ראשית, היא נולדה. היא נולדה כחמישה עשר חדשים לפני פרעות תרפ”ט והטבח הגדול בחברון, וכאן, הכישלון השני; היא נולדה בתל-אביב ולא בחברון. לו נולדה בחברון, באותה העת, ייתכן מאד, שכבר אז היינו נפטרים מכשלון-ההסטוריה הזה.

התינוקת גדלה להיות איזבל, שהוזמנה לאזכרה לטבוחי-חברון, שם שוספו תינוקות, בני גילה, אז, על ידי הפארטנרים שלה לקידום תכנית השלבים להשמדת הישוב היהודי בארץ ישראל.

הבעיה היא, שאנשי קרית-ארבע-חברון, לעולם אינם עושים שיעורי בית (התכוונו בשעתם לקרוא רחוב ע”ש יגאל אלון, האלמנה התנגדה, ואני ספרתי להם, שאלון היה מפקד ה”סזון”). איך עלה בדעתם לחלל את זכר הקדושים בנוכחותה של איזבל, שבראשה דמם של המוני נבות… –

מלכים א פרק כא

 

(ג) וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיקֹוָק מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ:

(ד) וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם:

(ה) וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם:

(ו) וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי:

(ז) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי:

(ח) וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח <הספרים> סְפָרִים אֶל הַזְּקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת:

(ט) וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ צוֹם וְהוֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם:

(י) וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת:

(יא) וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם:

(יב) קָרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם:

(יג) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת:

(יד) וַיִּשְׁלְחוּ אֶל אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת:

(טו) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת:

(טז) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ: ס

 

(יז) וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:

(יח) קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ:

(יט) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה:

(כ) וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי וַיֹּאמֶר מָצָאתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק:

(כא) הִנְנִי <מבי> מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל:

(כב) וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל:

(כג) וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל:

 

 

 

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר