אין “מתלוננים סדרתיים” – ישנם עובדי-ציבור ערלי-לב-ואוזן!
אין “מתלוננים סדרתיים” – ישנם עובדי-ציבור ערלי-לב-ואוזן!
|
האם הסינון אצלו בדם?
חה”כ דוד רותם, יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת מדבר על “מתלוננים סדרתיים”, ומבקש להגביל את זכותו של האזרח הנפגע להתלונן על עוולות שנעשו לו *** מכתב לחבר לספסל הלימודים
שמחה ניר, עו”ד
7.2.2010
לכבוד
חה”כ דוד רותם
יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט
הכנסת
ירושלים
נכבדי,
הנדון: אין “מתלוננים סדרתיים” – ישנם עובדי-ציבור ערלי-לב-ואוזן
בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, ביום י”א בשבט התשע”א (16 בינואר 2011), שעה 12:00, אתה אומר:
השבוע קיבלתי מכתב, יש מתלונן סדרתי על רשמי ההוצאה לפועל והשבוע פנה ואמר שהוא רוצה לבוא לדיון. יושב דוד רותם לבד ולא אומרים לו את האמת על הרשמים. הוא אומר שהרשמים האלה הם מנוולים, שקרנים, גנבים, פושעים, כולם. כל שבוע אני מקבל ממנו מכתב כזה. אני לא רוצה שהוא יתחיל להתלונן בלשכת השר, ואז למישהו יימאס מכל התלונות והוא יגיד, נגיש תלונה.
ועם כל הכבוד, יש לך כאן טעות בסיסית.
על יוסף הרמן ועל 30 בקשותיו, שנדחו בקש
אתחיל מהמקרה הפרטי, שאתה לא מציין את שמו, אבל אני יודע במי המדובר: יוסף הרמן מתל-אביב. האיש הזה הגיש כ-30 (שלושים!) בקשות בתיק הוצל”פ אחד – וכולן נדחו בקש, בלי התייחסות עניינית, אבל כאשר הוא ערער לביהמ”ש המחוזי, וסבל שנתיים נוספות של עינוי-דין, רדיפה והתנכלות, באה ערכאת הערעור (השופטת יהודית שטופמן, מחוזי ת”א) וביטלה את כל ההחלטות, והחזירה את התיק אל רשם ההוצל”פ – כדי שידון בכל הבקשות לגופן.
אז אפשר – הנייר סובל הכל – לומר על מר הרמן שהוא “מבקש סדרתי”, “מתלונן סדרתי” או “מטרידן סדרתי”, אבל ה”סדרתי” האמיתי כאן הוא רשם ההוצל”פ, אשר מאלץ בני אדם לחזור שוב-ושוב על בקשותיהם, במקום להתייחס כראוי לבקשה הראשונה ב”סדרה”.
הזמן, בבקשה, מכוח תפקידך, מלשכת ההוצל”פ את הבקשה הראשונה של מר הרמן אשר נדחתה, ואת ההחלטה שניתנה בה, ותיווכח בעצמך כי הבקשה היא לגיטימית, וההחלטה אינה לגיטימית.
והחלטה לא לגיטימית מזמינה ויכוח עם המחליט, אשר, מטבע הדברים, לא ישוש להודות בטעויותיו – דבר הגורר “סדרה” של פניות לעיון-מחדש (בעניינים כאלה, כידוע, אין תחולה לכלל “סופיות הדיון”).
ובמלים אחרות: הופכים את האזרח ל”נודניק” בעל-כרחו, כאשר הוא, בסך-הכל, רוצה לחזור הבייתה בשלום.
על “סדרת” התלונות שאתה מקבל ממר הרמן “כל שבוע”
מתיק ההוצל”פ אל “סדרת” התלונות שאתה מקבל ממר הרמן, “כל שבוע”: בדוק את התלונה הראשונה שלו אשר הגיעה אליך, ואת טיפולך בנושא (אם היה), ואמור בעצמך אם אתה במקומו של המתלונן היית מסתפק באותה התשובה. אני לא יודע מה הייתה הפנייה שלו, ומה ענית, אבל אני מנחש כי גם אתה, אם היית במקומו, היית עושה את אותו הדבר – עד שהיית מקבל תשובה עניינית.
לפני שאני ממשיך עוד הערה בקשר למר הרמן: האיש הזה לא מיוצג ע”י עו”ד, ויכול להיות שהוא גם מתלונן “מגושם”, אבל גם למתלוננים מגושמים מגיע טיפול מלא, בדיוק כשם שמגיע טיפול רפואי מלא גם למי שלא התרחץ חודשיים, והוא מדיף את כל הריחות הכי לא-נעימים – וגם אם מדובר בשפעת קלה, ולא, למשל, בניתוח השתלת לב, שיש עימו גם כסף גדול וגם תהילת-עולם.
גם אני מתלונן/מבקש/מטרידן “סדרתי”!
הרשה לי, בנקודה הזאת, להכות על “חטא”, על חזי שלי. גם אני “סדרתי” – ואני גאה על כך.
אתחיל מסיפור-הצלחה אשר הצריך 18 (שמונה עשרה) שנים של “הטרדות”: בראשית שנת 1977 הגשתי בקשת רשות לערער לביהמ”ש העליון, בעניין פסיקת הוצאות לטובת נאשם שזוכה. נשיא ביהמ”ש העליון דאז, הד”ר יואל זוסמן, דחה את הבקשה, בציינו כי התובע פעל ב”רשלנות יוצאת-דופן” (כך בדיוק!!!), אבל בכך עדיין אין סיבה לפצות את הנאשם בהוצאותיו, למרות שזוכה בדין (פרשת קמארה).
והמסקנה, נכון לאז: מותר לתובעים להגיש כתבי-אישום כלאחר-יד, ואם הנאשמים ישכרו עורכי-דין להגנתם, וייצאו זכאים, עלות הייצוג תשמש להם כעונש, במקום העונש שהתובע לא הצליח להשיג בדין ובצדק.
אני, כמובן, לא השלמתי עם ה”רעיון” הזה, ובמשך שמונה-עשרה שנים “הטרדתי” את “המערכת”, מתיק לתיק, משופט לשופט, תוך שכלול הטענות וסתימת הפרצות שבהן – אם היו – ובכלל זה מתן תשובות לדברים שנאמרו במקרים הקודמים.
שמונה-עשרה שנים נזרקתי מכל המדרגות, עד אשר, בסוף שנת 1994, באתי לביהמ”ש העליון עם אותה הסוגיה, ויצאתי משם מנצח בגדול (פרשת לעדן).
הלאה: במשך עשרות בשנים רווחה בבתי המשפט לתעבורה, וכן בערכאות הערעור, התיזה לפיה אם השוטר אומר “הנאשם נקלט וננעל במהירות כזו-וכזו”, ומוסיף גם בלה-בלה-בלה, אזי הנאשם צריך להוכיח כי “לשוטר אין אחות” כדי לצאת זכאי.
כך הווה עשרות בשנים, אבל לא נמצא “מטרידן סדרתי”, אותו “נודניק” אשר יעשה את מה שאני עשיתי החל מפרשת קמארה ועד לפרשת לעדן, וכיוון דקאמר באין אנשים היה אתה איש – לקחתי גם את המטלה ה”סדרתית” הזאת על שכמי.
והתוצאה: פס”ד בראונשטיין.
ובאותו עניין: שנים נאבקתי, באופן “סדרתי”, בטענה כי קיימת “פסיקה עניפה” לפיה אמינות הממל”ז המשטרתי הוכחה דיה, והפכה ל”חזקה שבעובדה” עד כדי כך שאין צורך להוכיח אותה בל מקרה מחדש. והנה, בא פס”ד לוי-עטייה, וקבע כי כל אלה אשר ראו בי מטרידן סדרתי, “נתפסו למסקנה נמהרת”.
בג”צי קול העם
מערכת המשפט משתבחת בפסק הדין הקרוי בג”ץ קול העם המפורסם, כדוגמה לחופש הביטוי עליו שומר הבג”ץ. נושא לדיון נפרד הוא עד כמה מגן הבג”ץ על חופש-הביטוי, אבל כאן אעמוד על פסק הדין בבג”ץ קול העם הראשון, אותו איש לא מזכיר.
ובכן, זמן קצר לפני שניתן פסה”ד המפורסם בעניין קול העם נדונה באותו בית משפט עתירתה של אותה העותרת – חברת קול העם בע”מ – ובאותה העילה, אבל שופטי הבג”ץ ה”נאורים” זרקו את העותרת מכל המדרגות בהחלטה מסוגת “נחה דעתנו” – עוול שתוקן רק עם בג”ץ קול העם השני.
והשאלה היא מי כאן המטריד ה”סדרתי” – העותרת אשר נאלצה לעתור פעמיים כדי לזכות בצדק (אבל רק לגבי התיק השני) או בית המשפט העליון, אשר הטריד את העותרת לבוא בשעריו פעמיים, במקום לעשות צדק כבר בירייה הראשונה.
ומכאן אל דוגמאות אשר מחוץ לפסיקה
א. שחרור אסירים בדרך של הפסקת-ביצוע מנהלית
בשנת 2004 פניתי לראשונה אל ממשלת ישראל, כדי שהיא תחליט בעצמה אם לשחרר אסירים במסגרת הסדרים מדיניים, ולא תסתתר מאחורי סינרם של נשיא המדינה, או של אלוף הפיקוד.
תמצית התיזה שלי, בין השאר:
א. הממשלה, כרשות המבצעת של פסקי-הדין, רשאית להפסיק את ביצועם, אם נראה לה שכך מתחייב מהאינטרסים של המדינה;
ב. היזקקות לחנינה הנשיאותית (או זו של אלוף הפיקוד) מאפשר לנשיא או לאלוף לטרפד מהלכים מדיניים, עליהם החליטה הממשלה;
ג. מחבל אשר חזר לסורו ונתפס, ניתן לתפוס אותו בצוואר, ולהחזירו לכלא, ל”המשך הביצוע”, בלי צורך בשום הליך מנהלי או שיפוטי, בעוד שהחנינה הנשיאותית (או האלופית) היא בלתי-הפיכה.
אוסיף ואציין כי בפניותי בעניין הדגשתי, לאורך כל הדרך, שאני לא נכנס לויכוח הציבורי בנושא הזה, וכל משאלתי היא שממשלתי הנבחרת תעשה את מה שהיא מבינה, בלי להיזקק לחנינה של נשיא המדינה או אלוף הפיקוד, שהוא בסך-הכל פקיד בשירות הממשלתי, כמה וכמה דרגות מתחת לדרג הממשלתי.
על כל פניותי ה”סדרתיות” קיבלתי תשובה אחת בלבד.
התשובה הייתה של שרת המשפטים, ציפי לבני, אשר הסבירה לי כי החוק לא מאפשר לשחרר אסירים בדרך של “הפסקת ביצוע” מנהלית, ואין מנוס מלהיזקק להסכמתו של נשיא המדינה (או אלוף הפיקוד, לגבי השטחים). השרה לבני הפנתה אותו למספר פסקי-דין של ביהמ”ש העליון, אבל אני מצאתי בהם בדיוק את ההיפך, וחזרתי אל השרה עם מכתב תשובה מבוסס ומנומק להגנה על התיזה שלי, ובנקודה הזאת גם השרה נאלמה דום, ומאז לא קיבלתי שום תשובה משום גורם ממשלתי, למרות פניותי ה”סדרתיות”. אציין כי, למקרה שהתיזה שלי תימצא שגוייה, ביקשתי, לחלופין, שהממשלה תיזום חקיקה המאפשרת לפעול על פי התיזה שלי, אבל גם על כך לא קיבלתי כל תשובה.
כעת מצטרפת למחנה ה”סדרתיים” גם נציבות תלונות הציבור, אליה פניתי בתלונה על כך שהממשלה לא עונה לי, והנה, הפלא-ופלא, הממשלה לא עונה גם לנציבות, למרות פניותיה החוזרות-ונשנות של זו.
לא קשה להבין מדוע הממשלה מתחמקת מתשובה: אם הממשלה תקבל את עמדתי, יהיה בכך משום הודאה כי ממשלת ישראל, לדורותיה, לא השכילה, ברוב טמטומה, להבין את ה”גאוני בפשטותו” הזה, ואם, מאידך, היא תדחה את עמדתי – היא תצטרף בכך אל עדת המטוטמים לדורותיה.
הנה כי כן, שמחה ניר מטרידן “סדרתי”, וגם נציבות תלונות הציבור היא מטרידנית “סדרתית”, וזה אומר שאני בחברה טובה, וש”סדרתיות” אינה “מילה גסה”.
ב. פרשת הרשם הגנב עמיעד רט
אדלג על כמה “סדרות” כאלה, ואגיע היישר ל”סדרתיות” נוספת בה אני עוסק היום, והיא קשורה גם לנושא הנמצא כעת על שולחנה של הוועדה שבראשותך (הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס’ 32) (רשמי הוצאה לפועל), התשע”א-2010) וגם לעניינו הפרטי של אותו יוסף הרמן, אותו אתה רואה כ”מתלונן סדרתי”: פרשת רשם ההוצל”פ הגנב, עמיעד רט.
אציין מייד כי אני לא מייצג את מר הרמן. את הפרסום הראשוני של הפרשה עשיתי במסגרת שליחותי העיתונאית, ואת התלונות שלי לאחר מכן הגשתי כאזרח פרטי, שאכפת לו מאיך שפועל המינהל הציבורי.
תלונתי נגד הרשם הגנב עמיעד רט: תמצית מנהלים
בתיק ההוצל”פ היה חוב של X שקלים, וכונס הנכסים מכר נכס של החייב ב-X פלוס חצי מיליון שקלים.
יש כאן, איפוא, עודף-גבייה של חצי מיליון שקלים, ולפי סע’ 20 לחוק ההוצל”פ יש למסרו לידי החייב, אבל לא כך הווה, כי התקבול חולק לשני סכומים: האחד – אותו X, אשר סומן ב”מינוס” (-), כדי “לאפס” את החוב, והשני – אותו חצי המיליון, אשר סומן ב”סולמית” (#), כדי לרמות את המחשב של מערכת ההוצאה לפועל, שיראה בסכום הזה משום גודל לא-מספרי, אשר אין בו כדי להשפיע על השורה התחתונה – יתרת החוב (אשר במקרה הזה הייתה צריכה להיות “נגטיבית”).
יתרת-חוב “נגטיבית” משמעותה עודף-גבייה, אשר יש להעבירו לידי החייב כדי לסגור את התיק, אבל כאן הרשם הגנב מיהר לסגור את התיק עם יתרת-חוב אפס, ועם סכום של חצי מיליון שקלים אשר “זלגו” למקום בלתי ידוע.
על הנושא הזה התלוננתי, בין השאר, בפני שר המשפטים, שהוא בעל הסמכות הסטאטוטורית לטפל ברשמים אשר סרחו, אבל לשכת השר – כדרכה, וזה נושא שעליו ארחיב את הדיבור, אם תבקש – יירטה את תלונתי, גילגלה אותה אל מנהל בתי המשפט (“ומטעמו תיענה”, כאילו ששר המשפטים הוא “פקיד חלוקת הדואר הנכנס”), וזה גילגל את תלונתי אל הדרגים ה”מקצועיים” שלו – דרגים אשר יכולים לייעץ, אבל אין להם סמכות להחליט דבר.
ה”דרגים” הנ”ל – כמה מפתיע – לא ענו לי על השאלה “איפה הכסף”, ובכלל הם סירבו להתייחס לתלונתי לגופה, בטענת “חיסיון” אשר אין לה ידיים ורגליים, אבל אחרי שהמצאתי להם כתב-ויתור על החסיון, בחתימת מי שהחסיון אמור להגן עליו, הם ניתקו מגע.
בשלב הבא חזרתי אל לשכת השר ודרשתי כי התיק כולו – כולל כתב-הויתור על החסיון, וכולל התיעוד המראה לאן זלגו חצי מיליון השקלים – יונח על שולחנו של השר, להחלטתו, בחתימתו-הוא.
ומה אומר לי “פישר” – בפ”א דגושה, ותסלח לי אבל אין לי מילה אחרת המתאימה לגמד החובש על ראשו כובע הגדול עליו בכמה עשרות מספרים – המתהדר בתואר “יועץ השר”?
הוא עונה לי כי “אין לו מה להוסיף” (סוג של תשובה שגם הוא מצריך דיון נפרד) על תשובתם של הדרגים ה”מקצועיים” …
האם בתשובתם של אותם “דרגים”, או בתשובתו של ה”יועץ”, יש מענה לטענה שהסמכות להחליט בתלונתי נתונה לשר בלבד, והוא לא יכול לאצלה לאיש, או לדרישה להניח את התיק על שולחנו של השר? לא.
האם בתשובתם של אלה יש מענה לכתב-הויתור על ה”חסיון”? לא.
האם בתשובתם יש מענה לשאלה לאן זלג הכסף? ניחשת נכונה: לא ולא.
כעת אני “מטריד” גם את מנכ”ל משרד המשפטים, הד”ר גיא רוטקופף, ולא שאני מבקש ממנו לנהל את החקירה. אני מבקש ממנו רק לדאוג שיחידות המשרד שבניהולו תעשינה את מלאכתן, ולא תגלגלנה את תפוח-האדמה הלוהט הזה מבעל הסמכות הסטאטוטורית לידיהם של החתולים השומרים על השמנת.
תלונה רשמית
ואגב: העתק מכתבי אל הרשם הגנב עמיעד רט שלחתי גם אליך, ואפילו תשובה מנומסת המאשרת את קבלתו לא קיבלתי.
כעת אני מתכבד ופונה אליך כמכותב עיקרי, ומזמינך להעלות את הנושא הזה על סדר יומה של הוועדה שבראשותך.
וכשאני אומר “הנושא הזה”, אני מתכוון גם לגניבה עצמה, וגם לטיפולו הכושל של משרד המשפטים בתלונתי.
אם תאשר לי את נכונותך העקרונית להעלות את הנושא הזה על סדר היום, אשלח לך את כל החומר, בצורה מסודרת.
כעת אני מנסה לנחש כמה תזכורות “סדרתיות” אצטרך לשלוח לך עד שאקבל תשובה עניינית.
אין חיה כזאת!
ברוח המימרה אין בדיחות גסות, יש רק אנשים גסים, אני אומר כי אין מתלוננים “סדרתיים”, יש רק עובדי ציבור ערלי-אוזן-ולב, אשר אומרים “לא” לפני שהם מבינים מה מבקשים מהם. הם אומרים לא, משום שיש להם אינטרס שלא לתת לך את מבוקשך, והאינטרס הזה לפעמים הוא הכי אינפנטילי שיש: להרגיש את עצמך גדול, ואת כל העולם עפר-לרגליך.
לכך יקראון במקומותינו “תשובת אפסנאי”: המחסן שלו מלא כל טוב, אבל הוא יגיד “אין לי”, עוד לפני שהוא יודע מה אתה מבקש.
ומה קורה אם אתה מנסה להסביר לערלים את מה שהם לא השכילו – או שלא רצו – להבין? הם נועצים עקבים בקרקע, וכל נסיון חוזר להוציא אותם מנעיצת-העקבים נתקל בתשובה האוטיסטית הארורה “אין לנו מה להוסיף”.
לאן אתה חותר, דוד?
אחזור אל דבריך, בהם פתחתי את מכתבי זה:
השבוע קיבלתי מכתב, יש מתלונן סדרתי על רשמי ההוצאה לפועל והשבוע פנה ואמר שהוא רוצה לבוא לדיון. יושב דוד רותם לבד ולא אומרים לו את האמת על הרשמים. הוא אומר שהרשמים האלה הם מנוולים, שקרנים, גנבים, פושעים, כולם. כל שבוע אני מקבל ממנו מכתב כזה. אני לא רוצה שהוא יתחיל להתלונן בלשכת השר, ואז למישהו יימאס מכל התלונות והוא יגיד, נגיש תלונה.
אז אני אומר לך דוד רותם, חברי לספסל הלימודים: הקשב היטב-היטב למר הרמן, כי לא רק שהוא צודק, אלא כל מה שהוא אומר הוא רק חלק קטן מהאמת העירומה.
הוא אומר שלא אומרים לך את האמת על הרשמים? הוא צודק, ולא אומרים לך את האמת משום שאתה לא מזמין לישיבות הוועדה את מי שיכול להפריך את השקרים שלהם, ולהציב בפניהם שאלות נוקבות אשר תשארנה אותם “עם הלשון בחוץ”.
הוא אומר שהרשמים האלה הם מנוולים, שקרנים, גנבים, פושעים? הוא צודק, כי מה שמסתירים הגורמים ה”מקצועיים” בפרשת הרשם הגנב עמיעד רט, למשל, אינו אלא קצה-הקרחון, והעובדה שאיש במערכת ההוצאה לפועל מעולם לא נדרש לתת הסברים ותשובות לשאלות נוקבות היא הזרז הבטוח ביותר לשחיתות.
אם תזמין את מר הרמן אליך, בין לישיבה רשמית של הוועדה, בין לשיחה בארבע עיניים – רק אז תתחיל להבין מה מסתירים ממך.
וכ”מקדמה” אני מזמין אותך לקרוא את המחזה זפטה רצינית, המדגים, הגם שבצורה מוגזמת, חלק מעוולות ההוצל”פ. רק חלק.
ואסיים בשאלה הנובעת מהמשפט האחרון שציטטתי מפיך (“אני לא רוצה שהוא יתחיל להתלונן בלשכת השר”): לאן אתה חותר, דוד? האם אתה רוצה לחסום את דרכו של האזרח להתלונן על מה שכואב לו? ומי אם לא האזרח הנפגע יביא לידיעתן של הרשויות המוסמכות את המידע על עובדי-הציבור אשר משרכים דרכיהם?!
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
העתק: חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט