בקשה בטרם קם בית המשפט מכסאו

בקשה בטרם קם בית המשפט מכסאו

שמחה ניר, עו”ד
16.11.2010 00:30
בקשה בטרם קם בית המשפט מכסאו


כאשר בית המשפט נותן את פסק-הדין, ומתברר שנפלה בו טעות, או שחסר בו משהו, הלכה פסוקה היא שכל עוד ביהמ”ש לא “קם מכסאו”, הוא עדיין מוסמך לתקן את עצמו *** להליך הזה ישנה משמעות מיוחדת כאשר מדובר בביהמ”ש העליון, עליו אין ערעור *** במקרה הזה ישנה חשיבות נוספת, משום שזו ההזדמנות האחרונה לשופטים להראות שהם רק טעו, אבל לא שיקרו במצח נחושה



עלע 1898/08

בבית המשפט העליון בירושלים

המערער: שמחה ניר, עוד

נ ג ד

המשיב: הוועד המחוזי, לשכת עורכיהדין, תלאביב

בקשה בטרם קם כבבית המשפט מכסאו

בקשה זו מוגשת לפני תום היום בו ניתן פסקהדין, ושעה קלה אחרי שנודע למערער (דרך גוגל ולא בדרך של המצאה), ועל פי ההלכה שניתן להגיש בקשות כאלה ביום בו ניתן פסק הדין.

נימוקי הבקשה

  1. בפסק הדין נפלו כמה חוסרים אשר גררו טעויות אשר היו נמנעות אלמלא כן.

  2. בסעולפסק הדין נאמר (ההדגשה לא במקור):

כרקע להכרעה בערעור לעניין הסמכות המקומית נזכיר, כי בפתיחת הדיון בבית הדין המשמעתי בתל אביב העלה המערער טענת חוסר סמכות מקומית, וזו נדחתה (בהחלטה שאינה לפנינו).

    דא עקא שההחלטה נמצאת בעמ‘ 18 לפרוטוקול הדיון בביהד המחוזי.

    כעולה מהפרוטוקול, בכ הקובל ביקש להביא ראיות לעניין מחוז הרישום, אבל בית הדין ביקש מהצדדים לצאת, ולאחר מכן קרא את הצדדים חזרה, ונתן החלטה אשר מפנה את הנאשם אל הליכי הchange of venue לפי סע‘ 64(ב) לחוק הלשכה, המקביל לסע‘ 78 לחוק בתי המשפט, התשמד-1984.

    בעברית של היום קוראים לכך מחטף“.

    ואם לא די בכך, חזר הנאשם והקשה: זה אומר קבעתם שיש סמכות (מקומית, כמובן).

    עונה לו חבד: קבענו שאנחנו לא מוסמכים לדון בבקשתך, כי סמכות זו נתונה באופן ייחודי למישהו אחר (בעמ‘ 19, ד‘ 12).

    ועכשיו רק חסר שעוד שמחה ניר היה אומר כדבר הזה, פונה לנשיא ביהמש העליון בבקשה לפי סע‘ 78, בנימוק שלביהמש אליו הוגשה התובענה אין סמכות מקומית הוא היה נזרק מכל המדרגות – ובצדק!

  1. בסעחלפסהד נאמר, “אקסיומטית“:

בכל הנוגע למישור הראשון יש לזכור, כי במועד הגשת הקובלנה היה המערער רשום כחבר לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב.

    ועם כל הכבוד, הדבר לא הוכח. בכ המשיב אמנם ביקש להוכיח זאת, אבל ביהד, כאמור, לא נתן לו לעשות כן, ואנחנו לא יודעים אם אכן בוצע רישום כאמור, ומתי, ואם אכן היה רשום כזה – חוקי או בלתי חוקי – גם בעת שהוחל בהליכים שלפני הגשת קובלנה“, כאמור בסע‘ 64(א) לחוק הלשכה.

  1. עוד נאמר, שם:

שנית, במהות יש משום עזות בהעלאת הטענה; נזכור כי המערער הורשע בכך שנרשם במחוז חיפה שלא כדין. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע:

הננו מקבלים על פי הראיות את עמדת הקבילה, לפיה משרדו ו/או מקום מגוריו של הנאשם התנהל והיה בכפר סבא, ואילו בכפר יהושע החזיק על שמו תיבת דואר בלבד, שאיננה מקנה לנאשם זכות רישום במחוז חיפה” (סעיף 6 להכרעת הדין).

כזכור, המערער עצמו אינו מערער על הכרעה זו וכיצד יכול הוא לטעון לחוסר סמכות מקומית, שעה שקיימת קביעה שיפוטית חלוטה לפיה הרישום במחוז חיפה (שמאז תוקן) היה שלא כדין? אוסיף, כי גם אילו השיג המערער על הכרעת בית הדין המשמעתי המחוזי בעניין זה, היתה זו השגה על ממצאי עובדה שנקבעו על פי הראיות” (כלשון בית הדין) ובכגון אלה אין דרכה של ערכאה זו להתערב.

    עם כל הכבוד, המערער מערער על חוקיות ביהד שנתן אותה, ומעדיך שלא להשחית מלים על נכונותה“.

    ועם כל הכבוד, הראיות שעל סמכן נעשתה הקביעה הזאת נשמעו לאחר ההחלטה התמוהה לפיה אין לביהד סמכות לבחון את סמכותוהוא, ואת טענת חוסרהסמכות המקומית יש להעלות, כאמור, בהליכי change of venue, (דבר שהוא מנוגד להלכה הפסוקה מלפני בית משפט נכבד זה):

החובה המוטלת על כל ערכאה שיפוטית הנתקלת בשאלה לגבי סמכותה להכריע בשאלה באופן עצמאי” (בדמ 3414/00 מעטוף נמעטוף, פד נה(5) 495, 505; ראו עוד: בגץ 8497/00 פייגפלמן נפלמן, פד נז(2) 118, 134; בגץ 5918/07 פלונית נבית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] מיום 23.6.09, פסקה 15).

    אמור מעתה: אם נכונה היתה החלטתו של ביהד לפיה אין לו סמכות לבחון את סמכותוהוא, אזי דינו של הערעור להידחות.

    אבל כיוון שהחלטה הזאת לא נכונה, קיימות שתי אטפשרויות:

    האחת – שבית הדין המחוזי היה קובע כי אכן אין לו סמכות, ואז ממילא הוא לא היה מוסמך לשמוע את הראיות, לקבוע מימצאים על פיהן, ולהרשיע את המערער;

    והשנייה – שבית הדין המחוזי היה קובע כי יש לו סמכות, ואז היה על המערער להחליט איזה סיכון הוא לוקח:

    סיכון א‘: להמשיך בדיון, ולהסתכן בקביעה, בערכאת הערעור, לפיה אמנם/גם אם לביהד המחוזי לא הייתה סמכות, הרי שבפועל נשמעו כל טענותיו, והובאו כל ראיותיו, ולא נגרם לו כל עיוותדין“;

    סיכון ב‘: לקום וללכת, ולהסתכן בכך שהוא טועה בהנחת חוסרהסמכות.

    אבל ביהד המחוזי התחמק ממילוי חובתו האמורה, ואחרכך הרים את עצמו עי משיכה בשרוכי נעליו“.

    אמור מעתה: כל עוד לא הכריע ביהד המחוזי בטענה הטרומית, אין אנו יודעים אם אכן הוא מוסמך, אפילו לכאורה, להמשיך ולשבת בדין, וממילא אנחנו גם לא יודעים מה תקפות יש לאותה ההרשעה.

    יתירה מזאת: אותה הרשעה מעידה – לכל היותר – על העבירה שביצע המערער, אבל היא לא קונסטיטוטיביתלעניין הרישום עצמו, שאולי שונה, ואולי לא שונה, ואם שונה – מתי שונה.

    מעבר לכך, אנחנו גם לא יודעים מה קרה לאחר מכן: גם אם הייתה הצהרה כוזבתמצד המערער, ייתכן שבינתיים הפגם נרפא, ועניין הרישום הוסדר גלאטכשר“.

    על כרחנו אנחנו מגיעים למסקנה כי לענייננו אנחנו לא יודעים מהם התאריכים הרלוואנטי, הן לעניין הרישום והן לעניין ההליכים – בין בעת הגשת הקובלנה“, בין אפילו בעת שהחלו ההליכים שלפני הגשת הקובלנה“, ובאותה הרשעה אין ולו רמז קלוש, או אפילו רבע רמז קלוש לגבי המועדים הרלוואנטיים לענייננו כאן.

    המינימום ההכרחי הוא, איפוא, להחזיר את התיק לערכאה קמא, על מנת שתשמע ראיות לעניין מחוז הרישום במועד הרלואנטי, ותקבע פוזיטיבית אם היא מוסמכת.

    הערה לעניין ההערה של כבהשופט ארובינשטיין בעניין העזותשהוא מייחס למערער: יכול להיות שהוא, המערער טועה בהנחה שחוסר הסמכות כולל גם את הסמכות להמשיך ולהרשיע את הנאשם בלי החלטה תקינה בדבר הסמכות, אז הוא טועה, אבל אם כל טעות היא עזות” – יהיו שניים או שלושה שופטים בישראל שיצטרכו ללכת הבייתה בגלל העזותהזאת. ומה אם כבביהמש העליון קובע דבר ברוב של 8 כנגד 7, כך שברור כי לפחות 7 מהשופטים טעו – למי מהם נייחס את העזות“? האם נצטרך לנהל הליך קולטראליבשאלה מי טעה? ומה נעשה אם בהליך הקולטראלי ישנה אחש משופטי הרוש אתך דעתו?

    הערה לעניין שני הסיכונים הנל: כפי שהראה המערער, בפרק ו‘, סע‘ 112 – 113, להודעת הערעור המתוקנת לביהד הארצי הראה המערער כיצד הוא נפל למלכודת הכרוכה בסיכון א‘, לעיל: כבביהמש העליון קבע כי אמנם הקובלנה הוגשה שלא כדין, לגבי אחד מפרטי האישום, אבל כיוון שהוא לא קם והלך, אלא ניהל הגנה מלאה, לא נגרם לו עיוות דין (עלע 4045/98; ואם תעלה הטענה כי מערער מגניבראיות חדשות, נא לראות זאת כאסמכתא משפטית בלבד).

    אסמכתא נוספת לאותה המלכודת נמצא בהערה שבפסק הדין עא 1049/94, דור אנרגיה (1988) בעמ נחמדן, פד נ (5) 820, 829), וכדי שלא ליפול שוב לאותה המלכודת, הודיעו המערער וסניגורו כי הם לא מוכנים לקחת את הסיכון הזה פעם נוספת. אסמכתא זו מוזכרת שובושוב גם כהכשרלחריגה מהסמכות הענינית!

    והנה, כאשר המערער פועל על פי אותה הפסיקה, ועוזב את הדיון כיוון שביהדקמא לא נזקק לשאלת סמכות, אומרים לו את ההיפך: “אמנם/גם אם צדקת, ולביהד המחוזי לא הייתה סמכות, ואמנם/גם אם צדקת בכך שעזבת את הדיון וההליך התנהל בהיעדרך שלא כדין, גם אז לא נגרם לך כל עיוותדין“;

    צריך להחליט, אחתולתמיד, מהו הדין כאשר לבעלדין ישנה טענה צודקת בכנגד חוקיות ההליך, והוא לא רוצה לצאת קרח משני הצדדים“: בערעור דנן הקביעה הזאת הייתה אפשרית והכרחית – אולם כבביהמש לא עשה כן, והחוסר הזה זועק לשמיים.

    האם ייתכן שבית המשפט העליון יחזיק סמוך לחזה שתי הלכות מנוגדות באותה הסוגייה, ותמיד ישלוף ממנה את זו הפועל לרעת הנאשם?

    ומה בדבר אחידות ההלכה“? ומה בדבר עקביות ההלכה“? ומה בדבר עשיית הצדק“? ומה בדבר האמון במערכת המשפט, אשר כל כך יקר ללבכם?

  1. בסעטנאמר:

מעבר לצורך אוסיף, כי גם אילו היה ממש בטענה לגבי חוסר סמכות מקומית, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה האמורה. בניגוד לחוסר סמכות עניינית, חוסר סמכות מקומית נתפס כפגם טכני

עם כל הכבוד, הערותהאגב האלה מופיעות בפסיקה תמיד כשחקני חיזוקמיותרים לקביעה שלבית המשפט אכן יש סמכות, אבל לא ראינו מקרה בו נתקבלה טענת חוסר הסמכות המקומית, אבל בית המשפט מחלעליה – דבר אשר אומר כי אפשר לצפצףעל כללי הסמכות המקומית, כאילו הם לא היו ולא נבראו.

יתירה מזאת, “מחילהעל חוסר הסמכות המקומית אפשרית רק כאשר הטוען לה נפל במלכודת, וניהל את ענינו המשפטי לכל אורכו ורוחבו, ואילו במקרה דנן אנחנו נמצאים עדיין בנקודה בה צריך היה ביהד המחוזי לשמוע ראיות וטענות בדבר סמכותוהוא – ולא עשה.

פסק הדין הזה נותן אור ירוק לכל בתי המשפט ובתי הדין: צפצפו על כללי הסמכות המקומית, צפצפו על כללי הסמכות העניינית, צפצפו על החקיקה הראשית ועל חקיקתהמשנה – אנחנו, בית המשפט העליון, נכשיר לכם את זה, אוטומטית!

יצויין כי עניין הסמכות המקומית, לפי חוק הלשכה, הוא לא רק פורמאליסטי“, אלא גם מהותי, ובאופציה לבחור לעצמו את מחוז הרישום המחוקק העניק לעורךהדין לבחור מי יהיו חביריו, אשר למשמעתם יסור.

כך, למשל, אם עוד ערבי הגר בסביבה ערבית ועובד בסביבה יהודית (או להיפך), מעדיף לרשום את עצמו במחוז בו הסביבה היא ערבית“: יכול להיות שהוא טועה, יכול להיות שהוא גזעןויכול להיות שהוא חושד – ולא בצדק – ביהודים שהם גזענים“: הכל יכול להיות, אבל זו בדיוק הריבונות שהמחוקק הראשי העניק לו.

  1. בסעילפסהד נאמר:

בנסיבות אין צורך להידרש לקביעת בית הדין המשמעתי המחוזי: “אינני יכול להשתחרר מהרושם, שבענין זה [העברת הרישום לחיפה אר] ביקש הנאשם לגרום לכךכי עבירות המשמעת שיוחסו לו, או שעומדים לייחס לו, תתבררנה בבית הדין במחוז אחר“. מדובר בהתרשמות שלא היתה הכרחית לצורך ההרשעה, אך אין ספק שבשינוי רישום על מנת לשנות את מקום בירורה של קובלנה צפויה (לשון אחר forum shopping), אין משום תום לב – וככל שאכן מדובר בשינוי רישום לאחר שכבר הוחל בהליכים שלפני הגשת קובלנה“, הנה לפי סעיף 64(א) סיפא הסמכות מסורה, מעיקרא ועל כן גם בהמשך, לבית הדין בתל אביב. האמור, מכל מקום, לא נדרש להכרעה, נוכח דברינו מעלה.

    עם כל הכבוד, איכן בדיוק נטען, או הוכח, שהיה כאן שינוי רישום לאחר שכבר הוחל בהליכים שלפני הגשת קובלנה‘”?

    עם כל הכבוד, איכן בדיוק נטען, או הוכח, שהיה כאן שינוי רישום על מנת לשנות את מקום בירורה של קובלנה צפוייה“, ולא שינוי רישום משיקולים עסקייםכלכלייםגרידא?

    עם כל הכבוד, האם פירושושלדבר הוא שעורךדין אשר אין כנגדו שום תלונה חדשה, כבול לעולמים לאותו המחוז בו שונאים אותו ורואים בו בושה למקצוע“, ואין הוא ראשי לבור לעצמו מחוז חדש, בין משיקולים עסקיים, בין משום חוסרהאמון שיש לו במוסדות האתיקה של אותו המחוז?

    עם כל הכבוד, אם נלך לפי הדברים האלה, גם אם עורךהדין יחליף בתוםלב הן את מקום עבודתו והן את מקום מגוריו, גם אז נייחס לו חוסר תוםלב, בין ממשי, בין קונסטרוקטיבי?!

    ועם כל הכבוד, אם אין צורך להידרשלדבר הזה – לשם מה ללכלךעל בניאדם בהערות שאין הוא יכול לערער עליהן, ולא להעמידן לדיון נוסף?!

    אכן, הערתהאגם הזאת מסוייגת לא רק באין צורך להידרש“, אלא גם בככל שאכן מדובר“, וכו‘, אולם לא רק שהקורא המצוי לא שם לב לדקויותהאלה, אלא שמטבעם של דברים – תופעה אשר בפולקלור המשפטי הוגדרה כשיטת הזרעים” – בכל הליך עתידי הם ישמשו בסיס תקדימילהלכות שכבר אינן בגדר הערות אגב“, ואין מושיע.

    הערת
    האגב הזאת דינה למחיקה – ולאלתר – כי בחסות האין צורך להידרשנדרשים גם נדרשים, ונותנים מינוף לאראוי להערתאגב מכפישה שמקומה לא הכירנה גם בערכאה שהמציאהאותה.

  1. הערה, למעלה מהדרוש, לתהיית ההפלא ופלאשל כבהשופט רובינשטיין, על כך שהמערער ייפה את כוחו של סניגורו לייצגו רק בערעור שהגיש, ולא – הפלא ופלא – כמשיב בערעור הועד המחוזי“: הנחתהעבודה של החמ הייתה שאם בית משפט נכבד זה ידחה את הטענה הכי חזקה שיש למערער, ויכשיר את החלטה השערורייתית לפיה טענת חוסר סמכות מקומית יש לטעון בהליכי CHANGE OF VENUE, ולא בפני הטריבונל עצמו – אזי כל הטענות האחרות תידחינה גם כן, ולכן אין לחמ שום טעם להתבזות ולטעון טענות של השורה השנייה“.

    כן, המהלך הזה משקף חוסראמון בבית המשפט, אבל אם תצאו ממגדלהשן שלכם, ותעיינו בסקרים – שאיש לא חולק על מקצועיותם, מהימנותם ותקפותם – תיווכחו לדעת כי אבדן האמון במערכת המשפט הוא נחלת הציבור כולו, ולא רק נחלתו של המערער בלבד.

    למעשה אתם כבר יודעים את זה, כי כיום אתם כבר לא מכחישים את אבדנו של אמון הציבור בכם, אלא רק מסביריםאותו.

    כן, אתם יכולים להמשיך ולהאשים את הציבור, לטעון שהוא לא קורא את פסקי הדין שלכם“, שהוא לא מבין את מלאכת השפיטהוכו‘ …

    אבל, מה לעשות, את הציבור הזה אתם לו יכולים להחליף, וגם את עוד שמחה ניר אתם לא יכולים להחליף, ואמוןהוא ענייןשברגש, כמו אהבה, למשל, ומי שמאבד את אמון הזולת, כמו מי שמאבד את אהבת הזולת, צריך לבדוקאת עצמו, ולא להאשית את הזולת.

    ובמקרה הזה, בבקשה הזאת, עדיין יש לכם הזדמנות להראות מידה מסויימת, ולו זעירה ונקודתיתכי טועה מי שמאבד את אמונו בכם.

    לא, “אמון הציבוראין פירושו שאתם צריכים לפזול אל הציבור ולספק לו את הסחורה“. אמון הציבור מחייב אתכם להתייחס לטענות בעלי הדין גם אם הן לא מקובלות עליכם, ולא לטאטאן אל מתחת לשטיח (ראו, למשל, רעא 478/88, עוד דוד בקר ואחנרונית שטרן ואח‘ . פד מב(3), 679).

    אמון הציבור אין פירושו אמונו של הצד הזוכה במשפט (לו תמיד יהיה אמון בשופט, עד שגם הוא ייפול) או של מי שמעולם לא ראה בית משפט מבפנים.

    אמון הציבור פירושו, בראש ובראשונה, אמונו של הצד המפסיד, שיבוא ויאמר אמנם בית המשפט טעה, לטעמי, אבל נחה דעתי שהוא עשה את מלאכתו בנאמנות, בחריצות – וביושר. עד שלא תפנימו את זה, אתם תצטרכו להיות מלווים באבטחה כבדה, כל ימי שני חייכם: רמזתי לכם על כך עוד בשנת 2000, תחת הכותרת אהרן ברק לא מלאך ולא מפלצת, אבל אתם לא אביתם שמוע, וקיבלתם את זה בפנים, בשנת 2004, ומאז אתם ממשיכים לחטוף, ועדיין לא מפנימים, ומאשים את הציבור, ולא את עצמכם.

    לא, אני לא מאיים בפעולות פיזיות. אני רק מסתכל אל הציבור, ומנחש מה הוא עשוי לעשות כאשר כבר אין לו מה להפסיד.

  2. ועוד הערה: כבוד השופט רובינשטיין, אתה מאחל לי עד מאה ועשרים” – לשם מה? כדי שתוכלו להמשיך ולרדוף אותי?! אז יש לי הפתעות בשבילך: הסתדרתי 71 שנים בלי האיחוליםשלך, ואסתדר בלעדיהם גם ב-71 השנים הבאות.

    אבל ישנו דבר אחר, שאולי ידבר אל הלב היהודידתי שלך: ישנם אנשים חלשיאופי, בעלי גולגולת נפשית דקה“, אשר נואשו מהציפייה לצדק במערכת המשפט, עד כדי כך שהם שמים קץ לחייהם. נכון, היו להם צרות גם לפני כן, ויש להם פרהדיספוזיציה אבדנית“, וכו‘, אבל את הקש האחרון, זה אשר מקריס את גולגולתם הדקה, אתם מפילים עליהם, והשאלה היא איך אתם ישנים בלילה עם זה, ובמיוחד איך אתה, כיהודי דתי, ישן בלילה עם זה?

  3. מבוקש, איפוא, לתקן את פסקהדין כאמור, על מנת להסיר מעל מערכת המשפט את קלון ההחלטה אשר את קלון ההחלטה אשר בעמ‘ 18 לפרוטוקול הדיון בביהד המחוזי, ולהחזיר את התיק לאותה הערכאה, על מנת שתשמע ראיות לעניין מחוז הרישום במועד הרלוואנטי.

    יותר מזה אנחנו לא צריכים!

שמחה ניר, עוד

המערער

____________

    הדרישה מהשופטים לפסול את עצמם וללכת הבייתה – כאן;

    למי שלא מספיקה ההפנייה למקור, והוא עדיין סבור כי השופטים סתם טעו“, ולא שיקרו במצח נחושה – הרקע לדברים כאן;

    איך השתן עלה להם לראש – כאן;



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר