אסכולת הרב קוק, שגגה או זדון (א)

אסכולת הרב קוק, שגגה או זדון (א)

חנה אייזנמן
14.11.2010 09:20
אסכולת הרב קוק, שגגה או זדון (א)


גירסא דינקותא של כל תינוק של בית רבן היא, כי העבירה על תורת ה’ מפקיעה מן העוברים כל זכות! ריקים ממצוות, ריקים מזכויות. קל וחומר, מי שעזיבת ה’, היא אידיאולוגיה מיושמת על כל צעד ושעל. עזיבת ה’ תביא חורבן על העם ועל הארץ. על כן, איך ניתן להבין את תמיכתם של שומרי מצוות, ובתוכם רבנים, יודעי התורה, דבר דבור על אופניו, במפעל אבוד מלכתחילה?



 

 

 ב”ה

 

 

אסכולת הרב קוק, שגגה או זדון?

אסכולת הרב קוק, שגגה או זדון (א)
מתנחלים בתפילה המונית נגד ההתנתקות בנוה דקלים
(רויטרס)

 

 (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם:

(יז) וְחָרָה אַף יְקֹוָק בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְקֹוָק נֹתֵן לָכֶם: דברים פרק יא

 

 (יט) אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ:

(כ) וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְקֹוָק דִּבֵּר: ס ישעיהו פרק א

 

וכי אפשר לומר את הדברים באופן ברור יותר? גירסא דינקותא של כל תינוק של בית רבן היא, כי העבירה על תורת ה’ מפקיעה מן העוברים כל זכות! ריקים ממצוות, ריקים מזכויות. קל וחומר, מי שעזיבת ה’, היא אידיאולוגיה מיושמת על כל צעד ושעל. עזיבת ה’ תביא חורבן על העם ועל הארץ. על כן, איך ניתן להבין את תמיכתם של שומרי מצוות, ובתוכם רבנים, יודעי התורה, דבר דבור על אופניו, במפעל אבוד מלכתחילה? איך אפשר להבין ייחוס של קדושה לרשעים לפני ולפנים? איך אפשר להביא על העם חטאה גדולה כזו? איך אפשר להפקיר את שיבת ציון, “אתחלתא דגאולה” למלאכוּת החבלה? והשאלה היא – האם הדבר הלגמרי לא מובן הזה, נעשה בזדון או בשוגג?

 

לאחרונה הושאלה לי חוברת שכותרתה – עקבתא דמשיחא – בה מתבטא הרב אלחנן וסרמן, הי”ד, כך:

 

ישוב ארץ ישראל מצווה היא, אבל הושבת קבוצות של מומרים להכעיס, עבירה גדולה היא ולא מצוה. אין זה בנין אלא חורבן הארץ. “לית אינון נטורי קרתא אלא חרובי קרתא”. קשה ומסוכן חורבן זה מכל החורבנות, שהמיטו הגויים על ארץ ישראל. החורבנות הראשונים היו מכפרים על כלל ישראל, אבל חורבן זה שבא ע”י משומדים יהודים, הוא קטגוריא קשה על כלל ישראל…


ועוד:

 

לפני הופעתם ידוע היה כי כיהודי נחשב רק שומר התורה. הכופר בתורה, דינו כמשומד ואין לו שום קשר אתנו. הלאומיים-דתיים טוענים אחרת: אמנם כופר הוא, אבל מכיוון שהוא בעל הכרה לאומית, משלנו הוא, ההלכה פוסקת: “כל אדם שאין בו יראת שמים, אסור למנותו לשום מנוי בישראל” (רמב”ם הלכות מלכים), והמה מכשירים כופרים להיות מנהיגים בישראל…

 

לי זה נראה תמיד ברור כל כך, ולא הצלחתי להבין כיצד אחרים עיוורים לוודאות הזו.

 

במשך עשרות שנים התלבטתי אשר לאפיו של הרב קוק. כל ימי סלדתי ממה שהוצג ויושם כתורתו, היה בה משהו זר ומוזר, משהו הגורם לאי-נוחות, משהו הנוגד את הטבע האנושי, משהו המזכיר את הנצרות, איזה שהוא זיוף של היהדות. הדבר בו התלבטתי היה, האם, אכן, זו תורת הרב קוק, או, לימוד שגוי שלה. האם תלמידיו קראו אותו נכון – או פספסו לכל אורך הדרך, ובנשיאת שמו לשווא הם מחוללים על ראשנו שואה נוראה מקודמתה. מכל מקום, את החורבן הם מביאים עלינו בשם קדושת ה”ממלכתיות”… כאמור, התלבטתי, במיוחד לאחר ששמעתי שיחה של הרב בנימין זאב כהנא, זצוק”ל, הי”ד, שטען שהמזדהים כתלמידי “הרב” אינם לומדים אותו נכון והביא ראיות, שהרב קוק לא היה סובלני כל כך כלפי העבריינים, עד שקראתי את מאמרו של מנחם רהט, “השלושה בנובמבר”, ובו ציטוטים משל הראי”ה והרצי”ה (שתמונת המשומד, הרצל, היתה תלויה על קיר חדרו) והבנתי שתלמידי “הרב” קראו אותו נכון, אשר, על כן נותרה רק השאלה – האם היה הרב קוק מזיד או שוגג….

 

אפשר גם אחרת

 

למזלי ידעתי, שאפשר גם אחרת; הורי לא חגגו מעולם את “יום-העצמאות”. הם לא הסבירו, כי זה היה מובן מאליו. כל מה שנדרש הוא – עינים רואות. ילדיהם בחרו כל אחד בדרכו – מ”ימין קיצוני”- אנטי-“ציוני”, אני – דרך כהניסט, “ציוני” למהדרין, בלב “הקבוץ הדתי”, בעמק בית שאן – דרך ה”ליכוד” ועד מימ”ד.

 

באותו מאמר של רהט, שמחתי לגלות את העובדה, שהיו אלה רבנים “חרדים” בפראנקפורט  שיצאו נגד ה”ציונות” ונגד פארסת “הצהרת בלפור”.

 

אבי, יוצא הקהילה האורתודוכסית בפראנקפורט על המיין, תלמיד בית הספר הריאלי ע”ש הרש”ר הירש, בו היה אביו מורה, הפסיק את לימודי המשפטים באוניברסיטה בשטראסבורג ועלה לארץ כחלוץ. בשעתה הצליחה התעמולה ה”ציונית” להדביק לכל יהודי שעלה לארץ, לאחר הולדת השקר ה”ציוני”, את סטיגמת ה”ציוני”, לא עוד יהודים בארץ… וגם לא ארץ, אלא, מדינה במינימום ארץ, כאידיאל….

 

אבי היה אנטי-“ציוני” מובהק, במכנסי חאקי קצרים, ציצית ביום, גופיה אחה”צ, ובקסקט, שהתחיל את דרכו בארץ ישראל, בקטיף תפוזים בפרדסי כפר סבא. מאוחר יותר, עלה גרעין הנוער-האגודתי בכפר סבא, אליו השתייכו הורי, יחד עם הגרעין המקביל בסג’רה, על הקרקע והקימו את קבוץ חפץ-חיים. אבל אז אבי כבר לא השתייך לחבורה הזו. הוא היה אינדיבידואליסט. במיוחד הרתיח את החבר’ה כאשר שכב באהל, אכל תפוזים וקרא ספרים, כשהם קיימו את אסיפות החברים שלהם, המוסד החשוב ביותר בקומונה. אבל, היה, כנראה, גם הדבר הנוסף הזה – חברי הקבוץ היו “ציונים” אדוקים.

 

ברבות הימים נשלחתי לחברת הנוער בקבוץ חפץ-חיים, בגלל מצב כלכלי קשה בבית… הייתי בת 14. בהגיע “יום העצמאות”, לא השתתפתי בתפילה החגיגית, כן השתתפתי בסעודת הערב החגיגית, ולאחריה, כשהתחילה המסיבה לכל חברי הקבוץ, הלכתי לחדר ונשארתי שם – לא חוגגים בספירת העומר….

 

הייתי היחידה בקבוץ כולו, ילדה בת ארבע-עשרה, בחדר, דממה כבדה מסביב, רק, אי שם, בחדר האוכל, השמחה רבה….

 

מסתבר, שאפשר לחשוב גם עצמאית ולא להתאייד בסאונת הלחץ החברתי.

 

ברור כי ה”ציונות הדתית” היתה מזמן לכת, כת משיחית לקידום ה”ממלכתיות”, לקידוש תמצית הטומאה, משהו כמו הכתות שיצרו שבתאי צבי ויעקב פרנק – לדור שכולו חייב! תארו לעצמכם… אל תתארו, ראיתם – אלפי חניכי ה”ציונות הדתית”, נותנים יד לפשע מספר אחת בדברי ימי האנושות! על מה ולמה? לאיזו תכלית? בשם מה? לקידום מה? האם כדי להוכיח שגאולת ישראל קמעא קמעא, עם קצת עזרה של ישראל, עצמם? המחזה של חיבוקים ונשיקות למטהרי חבל עזה מיהודים, והריקודים, היו חילול ה’ עצום ונורא, מאסכולת הרב קוק.

 

בשעתו תירץ בן גוריון יש”ו את יזמתו לחלוקת הארץ כדרך המהירה ל”מדינה” (כביכול דוחה המדינה הכופרת שלו את ארץ ישראל), אבל, היום, יש כבר “מדינה”, למה הדבקות הזו בחלוקת הארץ? כי כבר אז, בעת שהכריז בן גוריון על עצמאותו להתעלל בעם היהודי, היה זה רק תירוץ. ה”ציונים” לא רצו בציון!! הם הקימו את מדינתם להיות תחליף ליהדות, הם הקימו את מדינתם, כדי שיהיה להם הכח ה”לגיטימי” וה”דמוקרטי” למסור את ארץ ישראל לזרים.

 

רבני “הציונות הדתית” אוהבים לדקלם פואטיקה על איילת השחר העולה קמעא קמעא, כאילו לא היתה ידם בהאטת תהליך הגאולה.

 

האם הרב קוק לא הכיר את הדיקלום הזה? למה, דווקא בימים שגאולת ישראל החלה להנץ ניצנים, אצה לו הדרך פתאם, עד כי היה מוכן לסור מן הדרך, איטית אבל בטוחה, לדרך צדדית רבת חתחתים? למה לעשות קפנדריא? למה לברך על הטומאה, על “גאולה” הבאה בכל העבירות האפשריות? ל”גאולה” כזו אין שום סיכוי, כפי שאנו רואים יום יום ושעה שעה. למה אבדה פתאם סבלנותו? למה הכשרת המשומדים היתה כה חשובה בעיניו, עד כי היה מוכן לנאץ את האוהבים?

 

וכאשר נראה היה שתהליך הגאולה חוזר למהלכו התקין – שחרור חבלי יש”ע –  שלחו תלמידיו את תלמידיהם להסיג את תהליך הגאולה לאחור, לקיים מה שנאמר: ארץ ישראל נקנית ביסורים, קמעא קמעא…. לא עוד אצה הדרך….

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר