פרשת הסקאייגארד/נאוטילוס נ’ כיפת הברזל: עכשיו העתירה לבג”ץ!

פרשת הסקאייגארד/נאוטילוס נ’ כיפת הברזל: עכשיו העתירה לבג”ץ!

ניצנה דרשן-לייטנר, עו”ד, רועי כוכבי, עו”ד
24.07.2010 03:37
פרשת הסקאייגארד/נאוטילוס נ' כיפת הברזל: עכשיו העתירה לבג"ץ!


המאבק נגד ההחלטה התמוהה להעדיף את הפתרון היקר, הלא-מספק והלא זמין על פני הפתרון הזול, הטוב והזמין מגיע לבג”ץ, ואנחנו ממשיכים ללוות אותו



בבית המשפט העליון                                                                              בג”ץ 10/

בירושלים

 

העותרים:                  1.            אלון דוידי

2.                        אורלי ברכה

3.                        יגאל ברכה

4.                        שרון כהן

5.                        אמנון קוזניץ

6.                        אברהם יפרח

7.                        אילנית יפרח

8.                        יוסף נעמת

9.                        סימי נעמת

10.                    ליאת קופרשטיין

11.                    אלעד קלימי

12.                    שלמה סוויסה

13.                    בת שבע לוי

14.                    שי גד

15.                    חווה גד

16.                    הגר גד

17.                    ינאי גד

18.                    יהודה חזן

19.                    אילנה חזן

20.                    אושרה אבוטבול

21.                    יוסף מויאל

22.                    פרלה מויאל

23.                    ענת עמירה

24.                    עמוס עמירה

25.                    רמי כהן

26.                    רינה כהן

27.                    אוראל כהן

28.                    ליאל כהן

29.                    שיראל כהן

30.                    שחר כהן

31.                    אילנה שרביט

32.                    איציק שרביט

33.                    ליזה תורג’מן

34.                    משה תורג’מן

35.                    אביגיל חג’בי

36.                    זאב אבנת

37.                    ניסים אוחיון

38.                    בני כהן

39.                    אסף דולב

40.                    אבי קדוש

41.                    איציק חסון

42.                    בתיה קטר

43.                    סיגלית חגבי

44.                    כרמית בן חיון

45.                    ענת אשד

46.                    אילן אשד

47.                    נטליה סלוצקר

48.                    מיכאל סלוצקר

49.                    איגור סלוצקר

50.                    רותי זהבי

51.                    פרלה גלקוביץ’

52.                    נתן גלקוביץ’

53.                    אוריין גלקוביץ’

54.                    שרון גלקוביץ’

55.                    אמיר רגולסקי

56.                    פורים יעקובוב

57.                    סלומון יעקובוב

58.                    חנן יעקובוב

59.                    אדוארד יוספוב

60.                    סימה אבוקסיס

61.                    יונתן אבוקסיס

62.                    קרן אבוקסיס

63.                    שלומית אבוקסיס

64.                    רן אבוקסיס

65.                    תמיר אבוקסיס

66.                    יוחנן כהן

67.                    אדיר בסעד

68.                    מתן כהן

69.                    לאה חג’בי

70.                    הרצל זיגזג

71.                    מיכל זיגזג

 

                                ע”י ב”כ עוה”ד ניצנה דרשן-לייטנר ו/או רועי כוכבי

                                מרח’ התע”ש 10, רמת גן 52512

                                טל: 03-7514175, פקס: 03-7514174

                                – נ ג ד –

המשיבים:                 1.            מדינת ישראל

                                2.            ראש הממשלה

                                3.            שר הבטחון

                                ע”י ב”כ מפרקליטות המדינה

                                רח’ צלאח א-דין 29, ירושלים

 

עתירה לצו על תנאי

 

בית המשפט הנכבד מתבקש להורות למשיבים לבוא לנמק וליתן טעם:

א.                  מדוע לא יבטלו את החלטתה של הוועדה הידועה כ”ועדת נגל“, הקובעת כי מדינת ישראל לא תצטייד במערכות יירוט רקטות ופצצות מרגמה באמצעות לייזר (“נאוטילוס” ו”סקייגארד“) וחושפת בכך את תושבי ישראל לאיום חמור, חסר תקדים בהיקפו – וזאת בשל פגמים חמורים ביותר שנפלו בעבודת “ועדת נגל” ובהם ניגוד עניינים חמור בו היו נגועים חברים בוועדה זו;

 

 ב.                  מדוע לא יורו על הקמת ועדת מומחים אובייקטיבית, אשר חבריה אינם נגועים בניגוד עניינים ובשיקולים זרים כלשהם, וזאת על מנת שהחלופות השונות להגנת העורף הישראלי מפני רקטות קצרות טווח ופצצות מרגמה – לרבות חלופת היירוט באמצעות לייזר – תיבחן ותישקל בלב פתוח ובנפש חפצה וזאת בתוך פרק זמן קצוב שייקבע מראש ומוערך על ידי העותרים בלא יותר מחודשיים ימים (בדומה למשך זמן פעילותה של “ועדת נגל“).

 

עתירה זו נתמכת בחוות דעת מומחה מאת ד”ר עודד עמיחי (מומחה מערכות לייזר וטכנולוגיות לייזר ויוזם תפיסת מערכות הנשק המבוססות על טכנולוגיית לייזר כימי רב עוצמה בישראל) וכן בחוות דעת מומחה מאת אל”מ (מיל.) יוסף ארזי (מומחה בפיתוח מערכות נשק ורמ”ח מערכות לשעבר בחיל האוויר).

 

חוות דעת אלה, על נספחיה של חוות דעתו של אל”מ (מיל.) ארזי, מצורפות לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנה, מסומנות בהתאמה א’ ו-ב’.

 

ואלה נימוקי העתירה:

 

א.        הצדדים

 

1.                  העותרים הינם תושבי שדרות ויישובי מערב הנגב, החיים זה שנים בצל איום הרקטות ופצצות המרגמה המתמשך לעבר ישוביהם – ירי המסכן את חייהם, את גופם ואת רכושם, פוגע ביכולתם לקיים שגרת חיים סבירה, והופך לעתים מזומנות את חייהם בלתי נסבלים.

 

2.                  המשיבה מס’ 1 הינה מדינת ישראל; המשיבים מס’ 2-3 הינם, בהתאמה, ראש ממשלת ישראל ושר הבטחון, והם הנושאים מכוח משרותיהם באחריות העליונה למתן הגנה מתאימה ורמת בטחון סבירה לתושבי מדינת ישראל, ובכלל זה לעותרים ולבני משפחותיהם.

 

ב.         איום הרקטות ופצצות המרגמה על תושבי העיר שדרות ויישובי מערב הנגב

 

3.                  מאז תחילת מתקפת הטרור על ישראל כמעט, וביתר שאת מאמצע שנת 2004, חיים תושבי העיר שדרות וישובי מערב הנגב ובהם העותרים תחת איום מוחשי של ירי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה. על פי נתוני מרכז המידע למודיעין ולטרור במרכז למורשת המודיעין, אוכלוסיית מערב הנגב החשופה לעיקר איום הרקטות מונה כ-190,000 אזרחים ישראלים: כ-20,000 בעיר שדרות, כ-106,600 באשקלון, כ-24,300 בנתיבות, ועשרות אלפי אזרחים נוספים בקיבוצים ובמושבים באזור; מאות אלפי תושבים ישראלים נוספים, לרבות תושבי אזור אשדוד, יבנה, גדרה, קרית גת ובאר שבע חשופים אף הם לאיום של ירי רקטות מרצועת עזה, כפי שהוכח במהלך מבצע “עופרת יצוקה”. זאת ועוד, על פי הערכות יש כיום בידי חמאס רקטות שטווחן מאיים גם על תושבי תל אביב וערי הלווין שלה.

 

4.                  במהלך העשור האחרון חלו עליות ומורדות בביטויו המעשיים של איום הרקטות. לעתים נרשמת “רגיעה” (יחסית וזמנית) בירי הרקטות ופצצות המרגמה לעבר יישוביהם של העותרים, אך לעתים נושא איום זה על העותרים אופי של ירי רקטות ופצצות מרגמה אינטנסיבי המסכן את חיי העותרים – עד כדי ירי בהיקף של עשרות רקטות ביממה, ומחייב את צה”ל לפעול ברצועת עזה להפחתת היקף הירי כפי שאירע בין היתר במבצע “עופרת יצוקה”.

 

5.                  על פי נתוני שירות הבטחון הכללי, מאז תחילת מתקפת הטרור על ישראל ועד ה-31 בדצמבר 2009 בוצעו 4,561 (!) פיגועי ירי רקטות מרצועת עזה, במסגרתם שוגרו למעלה מ-6,016 רקטות לעבר יישובים בישראל (כל מטח רקטות נספר על ידי שירות הבטחון הכללי כפיגוע ירי רקטות אחד); במהלך שנת 2009 – על אף מבצע “עופרת יצוקה” – בוצעו 404 פיגועי ירי רקטות מרצועת עזה, במסגרתם שוגרו “רק” 569 רקטות לעבר יישובים בישראל. מרבית הרקטות שוגרו לעבר היישובים בהם מתגוררים העותרים. כתוצאה מפיגועים אלה נרצחו, עד סוף שנת 2009, שמונה עשר בני אדם.

 

6.                  על פי נתוני שירות הבטחון הכללי, מאז תחילת מתקפת הטרור על ישראל ועד ה-31 בדצמבר 2009, בוצעו 4,735 (!) פיגועי ירי פצצות מרגמה מרצועת עזה; במהלך שנת 2009 – על אף מבצע “עופרת יצוקה” – בוצעו 197 פיגועי ירי פצצות מרגמה מרצועת עזה, במסגרתם נורו 289 פצצות מרגמה “בלבד” לעבר יישובים בישראל. מרבית פצצות המרגמה נורו לעבר היישובים בהם מתגוררים העותרים. כתוצאה מפיגועים אלה נרצחו, עד סוף שנת 2009, ארבעה עשר בני אדם.

 

7.                  מאז תחילת מתקפת הטרור על ישראל ועד ה-31 בדצמבר 2009, נרצחו 32 בני אדם כתוצאה מירי תלול מסלול (רקטות ופצצות מרגמה גם יחד) מרצועת עזה, ו-1,396 בני אדם נוספים נפצעו. במהלך שנת 2009 – על אף מבצע “עופרת יצוקה” – נרצחו 5 בני אדם כתוצאה מירי תלול מסלול מרצועת עזה, ו-180 בני אדם נוספים נפצעו.

 

8.                  כתוצאה ממתקפת הרקטות על ישובי האזור, נגרמו ונגרמים לתושבי שדרות ויישובי מערב הנגב נזקים כבדים ביותר, בגוף, בנפש וברכוש. העותרים אינם יוצאים מכלל זה. זה כ-8 שנים, חיים העותרים במציאות שרובם המוחץ של תושבי ישראל כלל אינם מסוגלים לקלוט את משמעויותיה. כאמור, גם כאשר חלה “רגיעה” במצב הרי ש”רגיעה” זו הינה יחסית, זמנית ושברירית בלבד ואף במהלכה מתבצע כפעם בפעם ירי תלול מסלול שמטרתו להביא לקורבנות בנפש בתחומי מדינת ישראל; וכל אימת שבצד הפלשתיני מעוניין מאן דהו להסלים את המצב – נאלצים העותרים להתמודד עם סכנת חיים מתמדת, מיידית ומוחשית, האורבת להם על כל צעד ושעל, לאורך כל שעות היום והלילה, עד ה”רגיעה” היחסית הבאה. המתח והחרדות הכרוכים במצב זה גורמים נזקים נפשיים כבדים לעותרים ולכלל תושבי האזור ובפרט לילדים ולבני הנוער.

 

8.                   לשם המחשה בלבד, ובקצירת האומר, יובאו להלן מקצת האירועים הקשים והאופייניים למציאות הבלתי נסבלת אותה חווים העותרים ויתר תושבי האזור,  מאז החלו לחיות בצל איום ירי הרקטות ופצצות המרגמה לעבר יישוביהם:

 

א.         ב-13 במאי 2004 נפצע העותר מס’ 22, יוחנן כהן, באורח קשה מפגיעת רקטת קסאם אשר נורתה מצפון רצועת עזה.

 

ב.         ב-28 ביוני 2004 פגעה רקטת קסאם בסמוך לגן ילדים בשדרות. בפיגוע נרצחו שני בני אדם – הפעוט אפיק זהבי-אוחיון ז”ל, בן ארבע, בנה של העותרת מס’ 50, ומרדכי יוספוב ז”ל, בן 47, אביו של העותר מס’ 59, ונפצעו תשעה נוספים.

 

ג.          ב-29 בספטמבר 2004 פגעה רקטת קסאם, אחת מתוך מטח של שלוש רקטות, סמוך לבית מגורים בשדרות. בפיגוע נרצחו שני פעוטות – דורית אינסו ז”ל, בת שנתיים, ויובל אבבה ז”ל, בן ארבע – ונפצעו עשרים ושבעה תושבים נוספים. בעקבות הירי החל מבצע “ימי תשובה”, אשר לא עצר את ירי הרקטות ולא הסיר את האיום מעל חיי העותרים ויתר תושבי האזור.

 

ד.         ב-15 בינואר 2005 פגעה רקטת קסאם בשדרות. אלה אבוקסיס ז”ל, בת 17, בתם של העותרים מס’ 60 ו-61, ואחותם של העותרים מס’ 62-65, שזינקה להגן על אחיה הקטן, נפצעה אנושות. כעבור מספר ימים היא מתה מפצעיה.

 

ה.         ב-17 ביוני 2005 פגעו ארבע רקטות קסאם ביישוב נתיב העשרה שמצפון לרצועת עזה. בפיגוע נרצחה דנה גלקוביץ’ ז”ל, בת 22, בתם של העותרים מס’ 51 ו-52, אחותם של העותרים מס’ 53 ו-54, ובת זוגו של העותר מס’ 55.

 

ו.          ב-23 ו-24 בספטמבר 2005 נורו עשרות רקטות קסאם לעבר שדרות. בעקבות ירי מאסיבי זה החל מבצע “גשם ראשון”, שאף הוא לא עצר את ירי הרקטות ולא הסיר את האיום על חיי העותרים.

 

ז.          ב-18 בדצמבר 2005 פגעה לראשונה רקטת קסאם באזור התעשייה של אשקלון.

 

ח.         ב-3 בפברואר 2006 פגעה רקטת קסאם בקיבוץ כרמיה דרומית לאשקלון. בפיגוע נפצעו 4 בני אדם, בהם תינוק בן שבעה חודשים, אושר עמר, שנפצע בראשו באורח בינוני עד קשה.

 

ט.         ב-28 במרץ 2006, יום הבחירות לכנסת השבע עשרה, נורו שתי רקטות קסאם ורקטת קטיושה גראד 122 מ”מ לעבר אשקלון.

 

י.          ב-26 ביוני 2006 נורו שתי רקטות קסאם לעבר שדרות. אחת הרקטות פגעה בקו מתח גבוה וניתקה את זרם החשמל בעיר. בפיגוע נפצעו חמישה עשר בני אדם – ארבע כתוצאה מפגיעת רסיסים ואחד עשר מפגיעת הלם.

 

יא.        ב-4 ביולי 2006 פגעה רקטת קסאם בעלת טווח משופר פגעה בבית הספר התיכון אורט רונסון שבמרכז העיר אשקלון.

 

יב.        ב-15 בנובמבר 2006 נרצחה פאינה סלוצקר ז”ל, בת 57, אשתו של העותר מס’ 48, ואמם של העותרים מס’ 47 ו-49, כאשר רקטת קסאם פגעה בה בעיר שדרות. מאור פרץ, בן 24, אחד ממאבטחיו של שר הבטחון דאז, נפצע קשה באותו פיגוע ושתי רגליו נקטעו.

 

יג.         ב-21 בנובמבר 2006 נרצח אזרח שדרות, יעקב יעקובוב ז”ל, בן 43, בעלה של העותרת מס’ 56, ואביהם של העותרים מס’ 57 ו-58, כאשר רקטת קסאם פגעה במפעל בו עבד.

 

יד.        ב-26 בדצמבר 2006 נפצעו שני נערים תושבי שדרות מפגיעת רקטת קסאם: אדיר בסעד, תלמיד כיתה ט’, העותר מס’ 67, נפצע באורח אנוש; חברו, מתן כהן, העותר מס’ 68, נפצע באורח קשה.

 

טו.        ב-21 במאי 2007 נרצחה שיראל פרידמן ז”ל, תושבת שדרות בת 32, כשהלכה סמוך לרכב שנפגע ישירות מפגיעת רקטת קסאם.

 

טז.       ב-27 במאי 2007 נרצח אושרי עוז ז”ל, תושב הוד השרון בן 36, מפגיעת רקטת קסאם בעיר שדרות, בעת שנסע ברכבו במסגרת עבודתו.

 

יז.        ב-9 בפברואר 2008 נפצעו אושר טויטו, בן 8, ואחיו רמי טויטו, בן 19, תושבי שדרות, מפגיעת רקטת קסאם. כתוצאה מן הפגיעה נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו של אושר.

 

יח.        ב-25 בפברואר 2008 נפצע ילד בן 10 משדרות באורח קשה כתוצאה מפגיעת רקטת קסאם, סמוך לבית ספר בעיר.

 

9.                   נוסף על האמור לעיל, סופגים תושבי שדרות ויישובי מערב הנגב נזקים כלכליים כבדים ביותר כתוצאה מן האיום המתמשך. אובדן מקומות עבודה, ירידה דרמטית בערך נכסיהם של התושבים וחוסר יכולת ריאלית לממשם, במידת הצורך או הרצון, פגיעה חמורה בעסקים קטנים, ונטישת תושבים – בחלקם הגדול, משכבות סוציו-אקונומיות מבוססות – הם מנת חלקם של תושבי האזור בשנים האחרונות. נזקים אלה הולכים ומחריפים ככל שאיום הרקטות על ישובי האזור הולך ומתמשך, והופך מדויק יותר, מסיבי יותר וקטלני יותר – שהרי חמאס אינו שוקט על שמריו ופועל להתעצם ללא הרף.

 

10.               ואולם, הנזקים הנגרמים לאוכלוסיה הישראלית האזרחית כתוצאה מירי הרקטות, ובכלל זה הנזקים הנגרמים לעותרים, חורגים הרבה מעבר ל”סטטיסטיקות” הנרצחים, פצועי הגוף ופגועי הנפש, ולנזקים הכלכליים הכבדים שתוארו לעיל. עיקר הנזק הנגרם לעותרים נובע מן העובדה, שעקב מחדלי המשיבים, נאלצים העותרים לחיות תחת איום פוטנציאלי חמור, אשר מעמיד אותם בסכנה בכל מקום ובכל עת, מבלי שיש להם יכולת כלשהי להישמר מפניו או לצמצמו – וזאת הן בתקופות של “רגיעה” יחסית וקל וחומר בתקופות מתוחות.

 

11.               בניגוד להתמודדות עם סוגים אחרים של טרור, כדוגמת טרור המתאבדים, אשר בידי ציבור האזרחים האפשרות למזער את סיכויי הפגיעה כתוצאה מהם (כמו, לדוגמא, להימנע מנסיעה בתחבורה ציבורית או להימנע מהגעה למקומות הומי אדם ככל הניתן, ולהגביר ערנות לתופעות חשודות או יוצאות דופן – בתקופות של מתיחות או לנוכח התראות קונקרטיות), הרי שהעותרים אינם מסוגלים לעשות דבר על מנת להקטין את סיכוייהם להיפגע מירי רקטות ופצצות מרגמה. ירי זה עלול לפגוע בהם בכל מקום – בבית או בחוץ, בקניות או בדרך לעבודה – ובכל שעה משעות היממה.

 

12.               זאת ועוד: להבדיל מן הסכנות מולן נאלצו תושבי צפון המדינה להתמודד במהלך המלחמה האחרונה בלבנון – אשר העותרים אינם מקלים בהן ראש – הרי שסכנת החיים האורבת לעותרים אינה מצב בר חלוף. מדובר במצב כרוני, רציף, הולך ומתמשך, מצב אשר המשיבים אינם מצליחים לשים לו קץ וזאת להבדיל מהצלחתם של המשיבים להשיב את השקט לתושבי הצפון.

 

13.               כוחות הבטחון מבצעים אמנם פעילות שוטפת לסיכול איומים על תושבי שדרות ויישובי מערב הנגב, ובעבר הוצאו לפועל מספר מבצעים נגד תשתיות הטרור ברצועת עזה ונגד אנשי מערך ירי הרקטות ופצצות המרגמה (אשר הגיעו לשיאם במבצע “עופרת יצוקה”). ואולם המציאות הוכיחה כי אין די בפעולות אלה כדי להסיר את איום ירי הרקטות ופצצות המרגמה לעבר שדרות ויישובי מערב הנגב. הפעולות הננקטות לצורך שיפור מצב הבטחון באזור אינן מונעות מארגוני הטרור לירות רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובים בשטח ישראל, אף לא בתקופות ה”שקטות” יחסית. המשיבים אינם שמים קץ לאיום המרחף על ראשי העותרים ויתר תושבי האזור, ואינם מצליחים לספק לעותרים את ההגנה הנדרשת מפני איום זה. המשיבים אינם משכילים להחזיר לתושבי האזור את שגרת החיים הרגילה, בה הורגלו ערב פרוץ ה”אינתיפאדה” הנוכחית, ואת רמת הבטחון לה הם זכאים ככל יתר אזרחי ישראל. חייהם ושגרת היומיום של עשרות אלפי אזרחים ישראלים משובשים ללא היכר זה שנים – מצב שאין לו אח ורע בתולדות מדינת ישראל.

 

ג.         מערכת ה”נאוטילוס”/”סקייגארד”: הגנה לעותרים ולכלל תושבי המדינה

 

14.               לטענת המשיבים, בשלב זה אין ברשותם פתרון מקיף וכולל לירי הרקטות ופצצות המרגמה לעבר עשרות ישובים בישראל. טענה זו אינה נכונה.

 

15.               לעותרים נודע זה מכבר, כי אף אם אין בידי המשיבים למנוע את ירי הרקטות ופצצות המרגמה לעבר העיר שדרות וישובי מערב הנגב לעת הזו (עמדה שנויה במחלוקת קשה כשלעצמה), הרי שבידיהם להעניק לתושבי האזור הגנה מצוינת, כמעט מלאה, מפני ירי זה, באמצעות יירוט הרקטות ופצצות המרגמה הנורות על ידי ארגוני הטרור, בזמן מעופן. ואולם, המשיבים בוחרים שלא לספק לעותרים את ההגנה לה הם זכאים, וזאת תוך הפרת חובותיהם על פי דין, משיקולים זרים ופסולים ובאופן הנגוע חוסר סבירות היורד לשורשו של עניין כפי שיפורט בהמשך.

 

16.               לעותרים נודע כי מערכת הבטחון פיתחה, בשיתוף עם ממשלת ארה”ב וכבר לפני שנים, את הטכנולוגיה המתאימה ליירוט רקטות, פצצות מרגמה ואפילו פגזי ארטילריה; כי טכנולוגיה זו הינה בשלה וניתנת ליישום מבצעי בתוך פרק זמן קצר יחסית; כי טכנולוגיה זו, עלויותיה סבירות לחלוטין הן בהיבטי הפיתוח והפריסה והן בהיבט השימוש השוטף בה, הן בערכים מוחלטים והן ביחס לעלותה של כל אלטרנטיבה אחרת (מיגון בתי התושבים, מבצע צבאי מקיף, פתרונות יירוט מוצעים אחרים) אשר ממילא אין בה כדי להעניק את אותה רמת הגנה לתושבי האזור; וכי בכוחה של טכנולוגיה זו, אם תיושם בשטח, להעניק כאמור לתושבי האזור ובהם העותרים הגנה כמעט מלאה מפני ירי רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישוביהם – ואגב כך להעניק גם לכלל תושבי ישראל הגנה כמעט מלאה מפני כל איום שמקורו ברצועת עזה. הטכנולוגיה בה מדובר הינה יירוט רקטות קצרות טווח באמצעות לייזר. קרן הלייזר “ננעלת” על ראש הרקטה התוקפת, ועוקבת אחריה ללא הרף, עד להשמדתה.

 

17.               פיתוח מערכת היירוט-באמצעות לייזר החל בשנת 1996, אז נתבקשה ממשלת ארה”ב על ידי ממשלת ישראל לסייע לישראל בפיתוחה של מערכת אשר תיתן מענה נאות לירי רקטות לעבר ישובי צפון המדינה על ידי ארגון חיזבאללה. באותה שנה נחתם הסכם בין ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, לבין נשיא ארה”ב דאז, ביל קלינטון, לפיתוח משותף של נשק לייזר ליירוט רקטות וטילים.

 

18.               חברת Northrop Gruman האמריקנית (אז TRW), אשר נטלה את הפרויקט לידיה, עמלה על פיתוחה של מערכת יירוט-באמצעות-לייזר, אשר יהיה ביכולתה ליירט רקטות וטילים הנורים מטווחים הנעים בין פחות מכ-2 ק”מ ועד ל-1,500 ק”מ. בתחילה פיתחה החברה את האב-טיפוס הראשוני, מערכת המכונה THEL ACTD (Tactical High Energy Laser – Advanced Concept Technology Demonstrator), הידועה בכינוי “נאוטילוס“.

 

19.               מערכת ה”נאוטילוס” הינה מערכת לייזר כימי רב עוצמה, המייצרת את קרן הלייזר באמצעות בעירת חומרים כימיים הזמינים לרכישה בשוק החופשי – דלק סילוני ושישה סוגים שונים של גזים – שהם כולם אינרטים, בלתי רעילים ובלתי מתפוצצים, הכל כמתואר בחוות דעתו של ד”ר עודד עמיחי המצורפת לעתירה זו כנספח א’.

 

20.               מערכת ה”נאוטילוס”, שפותחה לבקשתה של מדינת ישראל ובעלות של כ-400 מיליון דולר, נבנתה כמדגים טכנולוגי (אב-טיפוס) אשר היה מיועד להיות מוצב ליד קריית שמונה, במטרה להגן על העיר מפני ירי הקטיושות על ידי ארגון חיזבאללה. כפי שניווכח, המדגים הטכנולוגי הוכיח עצמו בעשרות ניסויי שדה, ועל בסיסו ניתן לפתח ולייצר בתוך פרק זמן קצר את מערכת היירוט-באמצעות-לייזר המבצעית המלאה, המכונה “סקייגארד“.

 

21.               בין חודש יוני 2000 לסוף שנת 2004 בוצעו במערכת “נאוטילוס” 46 ניסויים, אשר כולם הסתיימו בהצלחה; דהיינו, המערכת הוכיחה עצמה ב-100% מוחלטים, וזאת כל אימת שקרן הלייזר “ננעלה” על מטרתה (למעט מספר תקלות שאירעו בשנת 2000, בתחילת ניסויי המערכת, אשר מרביתן נבעו מרכיבים אחרים של המערכת המשותפים לה למערכת “כיפת ברזל” [ראו להלן], ולא בלייזר עצמו). הניסויים שבוצעו במערכת כללו יירוט טילים, רקטות, פצצות מרגמה ופגזי ארטילריה – לרבות כאלה שיוצרו בישראל והובאו לשדה הניסויים בארה”ב מהארץ – והיא הוכיחה מעבר לכל ספק את יכולתה להתמודד עם איומים מסוגים אלה. המערכת הוכיחה אפוא יכולת הגנה נגד כל האיומים הנשקפים כיום לתושבי שדרות, אשקלון ויישובי מערב הנגב, כמו גם לתושבי קו העימות בצפון המדינה.

 

ד.         “החטא הקדמון”: ההחלטה השגויה על ביטול ה”נאוטילוס”/”סקייגארד”

 

22.               מערכת ה”נאוטילוס” הייתה אמורה, כאמור, להיות מוצבת פיזית בקריית שמונה ולהגן על תושביה. והנה בשנת 2000 נסוג צה”ל מרצועת הבטחון בדרום לבנון, ובמערכת הבטחון הוחלט כי אין עוד איום על קריית שמונה ויישובי הצפון וכי אין עוד צורך בהגנה מפני איומי ה”קטיושות” והרקטות קצרות הטווח האחרות למיניהן (גם שיקולים תקציביים שיחקו כאן תפקיד, לאור מגמת הקיצוצים בתקציב הבטחון באותן שנים).

 

23.               יוצא, אפוא, כי כאשר הגיע השלב בו נדרש וניתן היה לעבור לייצור גרסתה המבצעית של המערכת לאחר שהטכנולוגיה הוכיחה עצמה בסדרת הניסויים הראשונה (ואף לאחר מכן) – בחרה מדינת ישראל לזנוח את הפרויקט לחלוטין ולא להציב את המערכת בקריית שמונה. המשך פיתוחה של מערכת היירוט-באמצעות-לייזר ופיתוח המערכת המבצעית הופסקו, ומערכת ה”נאוטילוס” נמצאת כיום בשדה הניסויים White Sands בניו מקסיקו שבארה”ב, כאבן שאין לה הופכין.

 

24.               כך אירע כי על אף שניתן היה להציג מערכות יירוט-באמצעות-לייזר מבצעיות החל בשנת 2003 – כאשר העיר שדרות ויישובי מערב הנגב כבר חיו תחת מתקפות קסאם חוזרות ונשנות, ובלבנון עסק ארגון חיזבאללה בהתעצמות ובצבירת מאגר אדיר של רקטות – נותרה מדינת ישראל בלא מענה לירי הרקטות. בשל חוסר מענה זה המדינה אף נגררה בעל כורחה למלחמת לבנון השניה ולמציאות בלתי נסבלת בדרום הארץ, שהובילה למבצע “עופרת יצוקה” (אשר גם הוא לא פתר את הבעיה מיסודה ולא הסיר את איום הירי תלול המסלול מרצועת עזה).

 

25.               נטישת פרויקט היירוט-באמצעות-לייזר הייתה טעות אסטרטגית, מהחמורות בתולדות מדינת ישראל. היא שינתה את המאזן האסטרטגי והפסיכולוגי מול חיזבאללה ויתר ארגוני הטרור, לרעת ישראל; היא עלתה למדינת ישראל באבידות בנפש ובנזקים חמורים במהלך מלחמת לבנון השנייה, שאת מרביתם ניתן היה למנוע; היא חשפה את “הבטן הרכה” של ישראל (פגיעותו של העורף לירי תלול מסלול), פגעה בדימויה ההרתעתי של ישראל; פגעה בחופש הפעולה המדיני והצבאי שלה (כל תרחיש של עימות עתידי כולל כיום צפי לירי תלול מסלול מסיבי על העורף הישראלי); פגעה במורל הלאומי של תושביה; והיא ממשיכה לעלות בסבלם של תושבי שדרות ויישובי מערב הנגב זה למעלה מ-8 שנים. כאמור, בהקשר אחרון זה יצוין כי לאור התעצמותו של חמאס ברצועת עזה, ההנחה הסבירה ביותר היא שבעימות עתידי כולל מול חמאס, יירה ארגון זה רקטות ארוכות טווח ומשופרות גם ליישובים שלא הותקפו עד כה, לרבות תל אביב וערי הלוויין שלה.

 

26.               טעות אסטרטגית זו לא הסתיימה עם קבלת ההחלטה המקורית שלא להצטייד במערכות יירוט-באמצעות-לייזר (מערכת ה”נאוטילוס” להגנת קריית שמונה, ומערכות “סקייגארד” להגנת אזורים מאוימים נוספים בישראל לרבות אזור שדרות, אשקלון ומערב הנגב) אלא התגלגלה לכלל תיאטרון אבסורד של טעויות, שהן תולדה ישירה של הטעות האומללה הראשונית, “החטא הקדמון”, ושל הניסיונות לטייח טעות זו ולחפות עליה ועל האחראים לה – כפי שיפורט להלן.

 

ה.        “ועדת נגל”: כרוניקה של תוצאה ידועה מראש

 

27.               בתחילת שנת 2007 הקים שר הבטחון דאז, עמיר פרץ, ועדה שתבחן פתרונות לבעיית ירי הרקטות ותמליץ על פתרון לבעיה. ועדה זו הוקמה בעקבות תוצאות מלחמת לבנון השנייה וככל הנראה גם בעקבות 3 ביקורים של בכירים בחברת נורתרופ-גרומן בישראל, שמטרתם היתה להציע את מערכת ה”סקייגארד” כפיתרון הגנתי-אקטיבי ליישובים סביב רצועת עזה וצפון הארץ מפני האיומים הבליסטיים מהם סבלו כה רבות.

 

28.               בראש הוועדה הועמד יעקב נגל, העוזר המדעי לראש מפא”ת (מנהלת פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות במשרד הבטחון. “ועדת נגל” פעלה בחודשים ינואר-פברואר 2007. עם סיום “עבודתה” קבעה הוועדה כי הפתרון ליירוט רקטות קצרות טווח בו תצטייד מדינת ישראל הינו מערכת “כיפת ברזל” מתוצרת רפא”ל. מדובר במערכת יירוט המבוססת על ירי טילים לעבר האיום על מנת להשמידו בעת מעופו, אשר באותה עת היתה קיימת “על הנייר” בלבד ולא הוכיחה כלל את יכולותיה. בד בבד דחתה “ועדת נגל” לחלוטין את פתרון היירוט-באמצעות-לייזר, שהוכח כבר כפתרון בשל ומוצלח.

 

29.               בחינת אופן פעולת הוועדה – כפי שיפורט להלן וכפי שיפורט במסגרת הטיעון המשפטי – מעלה עובדות חמורות ומטרידות ביותר, אשר יש בהן כדי לחייב, לטעמם של העותרים, את ביטול מסקנות ועדה זו והקמת ועדה מקצועית אובייקטיבית תחתיה, נטולת פניות ורצינית.

 

30.               בידי העותרים ראיות המצביעות על כך ש”ועדת נגל” הוקמה ופעלה תוך ניגוד עניינים חמור שלה ושל חבריה; ניהלה את דיוניה וגיבשה את החלטתה על יסוד שיקולים זרים ופסולים; ופעלה בחוסר סבירות קיצוני – ולפיכך הגיעה להחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני. החלטה זו פוגעת קשות באמון הציבור בשירות הציבורי – המהווה תנאי הכרחי לתפקודו היעיל של השירות הציבורי – ובעניין הנוגע לחיי אדם פשוטו כמשמעו.

 

31.               יתר על כן וכפי שיפורט להלן, החלטת “ועדת נגל” גם מותירה את העותרים בלא הגנה מפני ירי רקטות ופצצות מרגמה, וזאת בהשוואה לתושבי יישובים מרוחקים יותר מרצועת עזה – לדוגמא, תושבי אזור תל אביב – הואיל וכפי שיפורט בעתירה זו, מערכת “כיפת ברזל” אינה יכולה לספק לעותרים הגנה, להבדיל משאר תושבי ישראל (להם היא מסוגלת לספק הגנה באופן עקרוני ואם תיפרס בהיקף מספיק וייעשה בה שימוש בפועל). לפיכך החלטה זו פוגעת גם בעיקרון השוויון וכן פוגעת בזכותם של העותרים לחיים ובזכותם לכבוד.

 

32.               יודגש, כי על אף ש”ועדת נגל” הוסמכה להמליץ בלבד (ולא להחליט) בשאלת המענה ההגנתי לירי הרקטות – הרי שלמעשה הוועדה עצמה היא זו שקיבלה את ההחלטה, ולא שר הבטחון. מצב זה נובע מן העובדה שלרשות הדרג המדיני לא עומדים כלים מקצועיים עצמאים ובלתי תלויים על מנת לקבל החלטה כזו, וכן כלים המאפשרים לדרג המדיני לבקר “המלצה מקצועית” בעניין זה. מבחינה זו, הדרג המדיני סמוך לחלוטין על שולחנם של אנשי מפא”ת, חי מפיהם ומקבל ללא עוררין את “המלצותיהם”. כאשר אנשי מפא”ת מועלים בתפקידם, כבמקרה זה, התוצאה היא הרת אסון מאחר שאין כל “מסננת” שתגן על הציבור מפני השלכותיה של התנהלותם הפסולה.

 

33.               לטענת מערכת הבטחון, “ועדת נגל” היתה אובייקטיבית, כללה כ- 30 מומחים לנושא, ובחנה כ-14 סוגים שונים של פתרונות אפשריים, בטרם “גיבשה את המלצתה”. לטענות אלה אין אחיזה במציאות.

 

34.               כבר בפתח הדברים יצוין – וזוהי לטעמם של העותרים העובדה החמורה ביותר המתייחסת לאופן פעולתה של “ועדת נגל” – כי בדו”ח מבקר המדינה בנושא הגנת העורף מפני איומים בליסטיים (דו”ח מס’ 59א’, פורסם במרץ 2009, מצורף כנספח 7 לחוות דעתו של יוסף ארזי, נספח ב’ לעתירה) נקבע, כי מפא”ת (אשר כאמור יו”ר “ועדת נגל” הוא מבכיריה, וכל אנשי הוועדה הם עובדיה או מקורביהם) הורתה ל”רפא”ל” להתחיל בפיתוח מערכת “כיפת ברזל” כבר בחודש אוגוסט 2005, דהיינו כשנה וחצי לפני כינוסה של “ועדת נגל” (!) וכי בחודש נובמבר 2006 (דהיינו כחודשיים לפני כינוס הוועדה) אישרה מפא”ת לרפא”ל לעבוד על “כיפת ברזל” בהיקף מלא. כזכור, מערכת “כיפת ברזל” היתה זו שבסופו של יום הומלצה על ידי “ועדת נגל” לשמש כפתרון היירוט היחיד לטווח קצר בו תצטייד מדינת ישראל.

 

35.               “ועדת נגל” הורכבה בפועל אך ורק מאנשי מפא”ת וממקורביהם, לרבות האחראים ל”חטא הקדמון” – ההחלטה האומללה לנטוש את פרויקט היירוט באמצעות לייזר – ומי שיש להם אינטרס אישי בטיוח מחדליהם הנוראים שעלו למדינת ישראל ולתושביה בדמים תרתי משמע.

 

36.               איש מבין אלה שהתנגדו לדעתם של חברי “ועדת נגל” לא זומן לדיוני הוועדה, ולו רק במעמד של עד. כך לדוגמא, ד”ר עודד עמיחי – האיש שהתניע את פעילות הלייזר רב העוצמה ברפא”ל ואשר לכל הדעות הוא מגדולי המומחים לנושא הלייזר רב העוצמה בישראל אם לא הבולט שבכולם (חוות דעתו מצורפת לעתירה זו כנספח א’) – אפילו לא הוזמן להופיע בפני הוועדה. לא הוזמנו להופיע בפני הוועדה גם אישים בולטים אחרים שנשאו בתפקידי מפתח במערכת הבטחון, התומכים בשילוב טכנולוגיית הלייזר רב העוצמה במערכות ההגנה של טילים נגד טילים ורקטות, כדוגמת מפקדי חיל האוויר לשעבר – האלופים דוד עברי והרצל בודינגר.

 

37.               “ועדת נגל” כלל לא טרחה להתעמת עם מי שחלקו על דעתה – דעה שכעת כבר ברור כי נקבעה ו”ננעלה” מראש (כפי שיובהר להלן). כך לדוגמא אל”מ (מיל.) יוסף ארזי – אז בתפקידו כיועץ חברת נורתרופ-גרומן בארץ, תפקיד שהוא אינו ממלא מאז שנת 2007 – פנה לוועדה באופן פורמאלי, בכתב, בבקשה לקבל לפני פרסום החלטת הוועדה את רשימת הסתייגויותיה ממערכת הלייזר (ראו נספח 6 לחוות דעתו של ארזי המצורפת לעתירה זו כנספח ב’). פניה זו נעשתה על מנת שחברת נורתרופ-גרומן תוכל להתייחס להסתייגויות הנ”ל באופן ענייני ובמועד. ברם, פנייתו של ארזי לא זכתה לתגובה כלשהי.

 

38.               “ועדת נגל” התעלמה לחלוטין מהתחייבויותיה של חברת נורתרופ-גרומן – מהחברות הגדולות בעולם בתחום ייצור מערכות צבאיות – שנמסרו כהצהרות מחייבות של החברה בפני מערכת הבטחון, כדלקמן:

 

·         החברה התחייבה להציב את מערכת ה”נאוטילוס” (המאוחסנת כעת בשדה הניסויים של הצבא האמריקני בווייט סאנדס, ניו מקסיקו) בתוך 6 חודשים ליד העיר שדרות, לשם מתן הגנה בזמן הקצר ביותר האפשרי לעיר ולסביבתה – בדיוק באותה מתכונת שתוכננה בשעתו עבור קריית שמונה; זאת, במקום להותיר את המערכת כאבן שאין לה הופכין בשדה הניסויים בארה”ב (התחייבות זו ניתנה בעל פה, כהערכה).

 

·         במכתב פורמאלי מחודש ינואר 2007, שהונח על שולחנם של בכירי מערכת הבטחון (מצורף כנספח 5 לחוות דעתו של יוסף ארזי, נספח ב’ לעתירה), התחייבה החברה לתחילת אספקת מערכות “סקייגארד” בתוך 18 חודשים מעת קבלת ההחלטה על הצבת המערכת, ובקצב של מערכת אחת נוספת מדי חודשיים – וכל זאת במחיר קבוע ותוך נכונות לשאת בקנסות פיגורים. החברה התחייבה גם לשיתוף פעולה מלא עם התעשייה האווירית בישראל, עבור השוק המקומי והבינלאומי.

 

39.               ניתן לקבוע בוודאות כי לו היתה מאושרת הצעתה של החברה משנת 2007, הרי שמערכת “סקייגארד” ראשונה יכולה היתה להיות מוצבת באזור העיר שדרות כבר בחודש יולי 2008; מערכת שנייה – בחודש ספטמבר 2008; ומערכת שלישית – בחודש נובמבר 2008. כל האזור שבין אשקלון ושדרות, לרבות שתי ערים אלה, יכול היה להיות מוגן כבר לפני כשנה וחצי (!), דהיינו עוד לפני תחילתו של מבצע “עופרת יצוקה”, מפני ירי רקטות ופצצות מרגמה. חיי אדם יכולים היו להינצל; התסבוכת המדינית בעקבות מבצע “עופרת יצוקה” ודוח ועדת גולדסטון וההוצאות בסך מיליארדי שקלים שהוצאו במהלך המבצע – יכולות היו להיחסך.

 

40.               ניתן לקבוע בוודאות כי לו היתה מאושרת הצעתה של החברה, הרי שמאז ינואר 2009 ועד כה יכולה היתה מערכת הבטחון, לו רצתה בכך, להציב עוד 9 מערכות “סקייגארד” להגנת יישובי עוטף עזה ויישובי הצפון (מועדי אספקה: ינואר, מרץ, מאי, יולי, ספטמבר ונובמבר 2009; ינואר, מרץ ומאי 2010), ובסך הכל יכולות היו להיות בידי מערכת הבטחון כיום (נכון לחודש אפריל 2010) לא פחות מ-12 מערכות “סקייגארד” פרוסות בשטח.

 

41.               מערכות אלה (בהינתן טווח פעולה יעיל של 10 ק”מ ומעלה למערכת “סקייגארד”) היו מסוגלות לספק הגנה מלאה לכל יישובי עוטף עזה לרבות שדרות ואשקלון, עם מקדם בטחון של 100 אחוז (המתקבל מהצבת 8 מערכות בלבד, לפי החישובים הנדיבים ומרחיקי הלכת ביותר); נוסף על כך, המערכות שניתן היה להציב עד כה היו מסוגלות לתת מענה חלקי להגנת יישובי הצפון (באשר הגנת כל אזור הצפון עם מקדם בטחון של מאה אחוז דורשת הצבת 26 מערכות “סקייגארד”, לפי החישובים מרחיקי הלכת ביותר).

 

42.               התעלמותה המוחלטת של “ועדת נגל” ממכתבה של חברת נורתרופ-גרומן היא מחדל חמור, שהדעת אינה סובלת. התעלמות זו גרמה וגורמת להמשך הפקרת תושבי אשקלון, שדרות ויישובי עוטף עזה לגורלם, כאשר שום תחליף להגנה אקטיבית (קרי, השמדת הרקטה התוקפת בעת מעופה) אינו מוצע להם. מחדל זה, המהווה הוספת חטא על פשע, משליך אף על הגנת יישובי צפון המדינה ומעמיד בסכנה מוחשית גם את תושבי הצפון.

 

43.               יתר על כן, “ועדת נגל” לא הסכימה אפילו להציב בשטח את מערכת ה”נאוטילוס”, הקיימת וניתנת להשמשה ולהצבה בתוך זמן קצר – וזאף אף בלא קשר להחלטה הסופית בדבר פיתוחה ורכישתה של הגרסה המבצעית המלאה, היא מערכת ה”סקייגארד”. הצבת מערכת ה”נאוטילוס” בשטח היתה מספקת הגנה טובה מאוד לעיר שדרות ומונעת את ירידתה לטמיון של ההשקעה הגדולה שבוצעה בלאו הכי ב”נאוטילוס” בשנים עברו.

 

44.               ברי, כי לו היתה מערכת ה”נאוטילוס” מוצבת בשטח ומספקת הגנה אפקטיבית לעיר שדרות (כפי שצפוי שהיה קורה), היו חברי הוועדה מתקשים להתווכח עם הצלחה מוכחת ולפסול מחדש את מערכת הלייזר. יתר על כן, במקרה כזה היו חברי הוועדה מתקשים גם לשכנע את הממשלה ואת הציבור כי ההחלטה לפסול את מערכת הלייזר ב-2001 לא היתה טעות חמורה ביותר מצדם. לפיכך ברי כי חברי “ועדת נגל” לא יכלו להרשות לעצמם להציב את מערכת ה”נאוטילוס” להגנת שדרות, אפילו שפירוש הדבר הוא הותרת תושבי שדרות חשופים לירי הרקטות על כל המשתמע מכך. חברי “ועדת נגל” העדיפו, אפוא, את טובתם האישית על פני טובתם של תושבי שדרות ושאר תושבי יישובי מערב הנגב.

 

45.               נחישותה של “ועדת נגל” נבעה לא רק מהרצון לטייח את מחדלי מפא”ת בעניין מערכות הלייזר, אלא גם על מנת לקדם אינטרסים עסקיים של רפא”ל. ב-9 בפברואר 2007 – לאחר ששר הבטחון דאז, עמיר פרץ, הודיע בביקור בחו”ל על הבחירה במערכת “כיפת ברזל” – פורסם על ידי העיתונאי אמיר אורן, בעיתון “הארץ”, כי: “פרץ לא סיפר לסחפר [מזכ”ל נאט”ו; הח”מ] וגם לא לאזרחי ישראל שאחד השיקולים המכריעים אך הנסתרים בהחלטה זו הוא שבמימון המערכת משתתפת מדינה זרה, שאינה שוכנת ביבשות נאט”ו – אמריקה ואירופה. השבוע, לאחר פרסום ההחלטה, יצאו שניים ממפקדי חיל האוויר לשעבר, דוד עברי והרצל בודינגר, נגד חלק ממנה – הסירוב להציב בשדרות, בתוך 18 חודשים, שנה לפני שמערכת היירוט (כיפת ברזל) תהיה מוכנה, את מיירט הלייזר ‘נאוטילוס’…”.

 

46.               לאחרונה התפרסמו בארץ ובחו”ל ידיעות (שלא הוכחשו על ידי המשיבים), לפיהן סינגפור היא המדינה שהזמינה ומימנה את פיתוחה של מערכת “כיפת ברזל”. בידיעות אלה אף הועלתה הטענה לפיה “פיתוח המערכת נועד בראש ובראשונה לטובת סינגפור ולא להגנת תושבי שדרות ויישובי הדרום” (ראו בין היתר מאמרו של יוסי מלמן בעיתון “הארץ” מיום 25 במרץ 2010 – צורף כנספח 8 לחוות דעתו של יוסף ארזי).

 

ו.           ועדת נגל: ההתעלמות מעובדות קריטיות והכשלון במבחן התוצאה

 

47.               “ועדת נגל”, במאמץ להצדיק החלטה שנתקבלה עוד לפני כינוסה:

 

·         התעלמה לחלוטין מכך שמערכת “כיפת ברזל” לא תוכל, מבחינה טכנית, לתת מענה לתושבי היישובים הסמוכים לרצועת עזה (וכן לגבול לבנון) ובהם העותרים.

 

·         התעלמה לחלוטין מעלויותיו העצומות של יירוט באמצעות מערכת קינטית (“כיפת ברזל”), הן כשלעצמן והן בהשוואה לעלויותיו הזניחות של יירוט באמצעות מערכת לייזר.

 

·         דחתה פתרון בשל ומוכח, לטובת פתרון שהיה קיים באותה עת “על הנייר” בלבד, על כל סיכוני הפיתוח הכרוכים בו ושחלקם שרירים וקיימים גם כיום.

 

            והכל כפי שיפורט להלן.

 

48.               הואיל והוועדה לא תרה אחר הפתרון המתאים והראוי ביותר אלא הוקמה על מנת להצדיק החלטה שנתקבלה מבעוד מועד – מבחן התוצאה של החלטת הוועדה מצביע על כשלון חרוץ שאת מחירו משלם הציבור הישראלי כולו לרבות ובמיוחד העותרים ויתר תושבי מערב הנגב.

 

49.               בחודש דצמבר 2006, זמן קצר לפני כינוסה של “ועדת נגל” (ולאחר שבמפא”ת כבר הוחלט להתחיל בפיתוחה של מערכת כיפת ברזל בהיקף מלא), התפרסם בעיתון “מקור ראשון” ראיון עם ראש מפא”ת לשעבר, האלוף (מיל.) פרופ’ יצחק בן ישראל (נספח  1 לחוות דעתו של אל”מ (מיל.) יוסף ארזי), בו הביע בן ישראל ספק רב ביכולותיה של מערכת “כיפת ברזל” להתמודד עם איומים בליסטיים הנורים לטווחים קצרים יחסית עקב בעיית זמן המעוף הקצר של האיום, שאינו מותיר די זמן לטיל המיירט להכין את כל נתוני היירוט ולבצע את היירוט עצמו – כלומר, האיום יגיע למטרתו לפני שטיל כיפת ברזל יהיה מסוגל לפגוע בו. בראיון זה הסתייג בן ישראל גם מתג המחיר הגבוה הכרוך בהפעלת טילים כנגד רקטות ופצצות מרגמה (עלות יירוט של מאות אלפי דולר, כפי שנראה בהמשך, לעומת עלות ייצורו של טיל קסאם או קטיושה, שהוא מספר מאות דולרים בלבד).

 

50.               בן ישראל היה שותף בסוד העניינים, היה עד לכל המהלכים שסבבו סביב פיתוח מערכת ה”נאוטילוס” וביטולה הרשלני, ואין עוררין על מומחיותו, בקיאותו ומקצועיותו. מפאת חשיבות הדברים, יביאו העותרים את הקטע הרלוונטי מתוך הכתבה בשלמותו, אשר חלקו הינו ציטוט מדבריו של אלוף (מיל.) פרופ’ בן ישראל ובחלקו מובאים הדברים בשם אומרם:

 

“בשנת 1996 נחתם הסכם בין פרס כרה”מ וקלינטון כנשיא ארה”ב לפיתוח משותף של נשק לייזר ליירוט טילים. מערכת הנאוטילוס היתה אמורה להפוך לפתרון המושלם לאיומי הנשק תלול המסלול. “הרעיון נשמע אז כמדע בדיוני”, מספר האלוף במיל’ פרופ’ יצחק בן ישראל, אשר שימש בזמן חתימת ההסכם קצין המחקר והפיתוח של צה”ל. “האמריקאים שרצו להיווכח שזה אפשרי ביקשו לקיים תהליך פיתוח הדרגתי – ליצור אבטיפוס ראשוני, לבדוק שיש היתכנות מבצעית, לקיים ניסויים ורק אז להוציא מוצר מוגמר”.

 

פרופ’ בן ישראל משמש היום בראש התכנית ללימודי בטחון באוניברסיטת ת”א. מאז החתימה על אותו הסכם ב-1996 הוא זכה כראש מפא”ת לחזות בניסויים מוצלחים של המערכת בניו מקסיקו ולהיוכח כי הנאוטילוס מסוגל ליירט מספר קטיושות במקביל, אך נאלץ בן ישראל גם להתמודד, בסופו של דבר, עם ההחלטה הישראלית להקפיא את תהליך הפיתוח של הנאוטילוס.

 

בקשותיו האחרונות של משרד הבטחון, מאז חזרו הקסאמים לכותרות, לבחון מערכות יירוט עם טכנולוגיות נוספות מלבד הלייזר, מתקבלות אצל בן ישראל בספקנות: “צריך להכיר את הבעיות הבסיסיות ביירוט רקטות קצרות טווח. אין סיכוי של ממש שהפתרונות הללו יוכלו לספק מענה אמיתי, אלא אם כן מדובר בטילים ארוכי טווח”. לדבריו, קיימות שתי בעיות עיקריות בכל אותם פתרונות המוצעים כיום על ידי משרד הבטחון לירי הקסאמים.

 

הראשונה נוגעת לזמן המעוף הקצר – הטווח המצומצם בין מקום השיגור למקום הפגיעה מותיר מעט מאוד זמן כדי לבצע פעולות יירוט סטנדרטיות הדורשות איתור של מקום יציאת הטיל, איתור  הטיל בשעת מעופו, הכוונה ופגיעה. זאת מבלי לקחת בחשבון ירי של שתי רקטות קסאם במקביל על אזורים שונים.

 

הבעיה השניה היא מחיר הירי. המערכות הסטנדרטיות ליירוט רקטות בעזרת טילים מבזבזות סכומים עצומים בכל יירוט. מחירו של טיל מיירט יכול להגיע למאה אלף דולר, בעוד שייצור הקסאם עולה בסביבות ה-500 דולר. ההשוואה היא אבסורדית. מחירו של החודש האחרון למשל, לו היה מפעיל בו צה”ל את המערכת עם כל שיגור, היה 6 מיליון דולר, על מנת ליירט 30 אלף דולר. אם רוצים ליירט בשיטה הזו את כל הקסאמים שנורו בשנתיים האחרונות, מדובר בפשיטת רגל לאומית.

 

“שתי הסוגיות הללו מובילות בהכרח למסקנה, כי אין מנוס משימוש בנשק הלייזר”, מסביר בן ישראל. מהירות הקליע בנאוטילוס היא מהירות האור. הקרן מתייצבת על המטרה, מיירטת אותה בשתיים עד שלוש שניות, ומיד מוכנה למטרה נוספת. בעיית הטווח הקצר נעלמת והמערכת מאפשרת הפעלות רצופות בזו אחר זו. גם בסוגיית המחיר למערכת הלייזר יתרון ברור – מחיר היירוט של רקטת קסאם הוא מחיר האנרגיה שמושקעת ביצירת קרן הלייזר, משהו סביב אלף דולר”.

 

הפרוייקט, מסביר פרופ’ בן ישראל, מומן בתחילת דרכו מכספי משלם המיסים האמריקאי, ללא שימוש בכספי הסיוע למדינת ישראל. האינטרס שלהם היה לפתח מערכת עתידנית שתסייע בראש ובראשונה לצבא האמריקאי, ולאפשר בכך, כתוצר נלווה, פתרון הגנתי יעיל למדינת ישראל. בניסויים שנערכו בניו מקסיקו על ידי צוות הפיתוח הוכיחה המערכת מאה אחוזי הצלחה. משנת 2000 ועד להקפאת הפרוייקט בשנת 2004 הביאו איתם המדענים הישראלים עשרות קטיושות תוצרת המזרח התיכון, וכולן ללא יוצא מן הכלל הופלו בזמן מעופן.

 

המערכת היתה כשירה לעבור לשלב השני, שבו על פי התכנון המקדים מדינת ישראל התבקשה להשתתף בשליש מעלות הייצור. התשלום יכול היה לבוא מתוך כספי הסיוע האמריקאי לישראל, אלא שמדינת ישראל של שנות הקיצוצים הבטחוניים, עם אשליית השקט בצפון וזמן רב לפני ההתנתקות שקירבה את טוווח הקסאמים לדרום, החלה מתלבטת האם כדאי באמת להוציא סכום כה גדול על מערכת לא מוכרת.”

 

51.               בעקבות מבצע “עופרת יצוקה”, בו הופיעו איומים בליסטיים נוספים על יישובי דרום הארץ בדמותם של רקטות קסאם 3, גראד רגיל וגראד משופר (חלק מאיומים אלה הופיעו אז לראשונה בזירה), בצעו ד”ר עודד עמיחי ואל”מ (מיל.) יוסף ארזי הערכות ביצועים צפויים של מערכת כיפת ברזל בהתמודדותה עם איומים אלה. ההערכות התבססו על נתונים מדויקים של ביצועי הרקטות שבידי האויב ועל הביצועים המשוערים של מערכת “כיפת ברזל”, כפי שפורסמו בערוצי המדיה השונים ע”י אנשי רפאל עצמ”ם (ראו נספח  2 לחוות דעתו של יוסף ארזי). תוצאות הערכות אלו הועברו לשר הבטחון, לראש הממשלה ולגופים רלוונטיים נוספים בשני מכתבים שנשלחו אליהם בתאריכים 6 בספטמבר 2009 ו-15 בדצמבר 2009 (צורפו כנספחים 3 ו-4, בהתאמה, לחוות דעתו של יוסף ארזי).

 

52.               עיקרי המסקנות אליהן הגיעו עמיחי וארזי בהערכות הביצועים, ושאותן פירטו בנספחים 3 ו-4 לחוות דעתו של ארזי, הינם כדלקמן:

 

·         למערכת “כיפת ברזל” לא תהיה יכולת כלשהי להתמודד עם איומים הנורים לטווחים של 12 ועד 16 ק”מ; זאת כתלות בסוג האיום ובזמני התגובה של המערכת נגדו (20 עד 30 שניות מרגע ירי האיום ועד לשיגור טיל “כיפת ברזל” נגדו, או 8 שניות שמחושבות עבור נתון זה – במקרה האופטימי ביותר). זמני תגובה אלה כוללים את איתור הרקטה התוקפת ע”י המערכת, מציאת מסלולה, חישוב מסלול הפגיעה בה ושיגור הטיל המיירט לעברה. אי לכך, כל היישובים המצויים במרחק 12 עד 16 ק”מ מגבול רצועת עזה לא יוגנו ע”י מערכת “כיפת ברזל” ולפיכך כל יישובי “עוטף עזה” לא יהיו מוגנים כלל ע”י מערכת זו.

 

·         לעומת זאת – 8 מערכות “סקייגארד” שיוצבו סביב רצועת עזה יהוו מעין “חומת מגן” סביב הרצועה, וישמידו, מיד לאחר שיגורו, כל איום שיירה ממנה לכל טווח שהוא – בין אם לשדרות ובין אם לתל-אביב.

 

·         מערכות ה”סקייגארד” יספקו גם הגנה מלאה מפני פצצות מרגמה, הגנה שאינה כלל בתחום יכולותיה של “כיפת ברזל”.

 

53.               במבחן התוצאה נחלה “ועדת נגל” (או ליתר דיוק, נחל הציבור הישראלי), כשלון חרוץ: מתוך 14 חלופות שבחנה הוועדה (לפי פרסומים שונים בנושא), השכילה “ועדת נגל” לבחור בפתרון היחיד (הוא מערכת “כיפת ברזל”) שאין בו כדי להגן על יישובי עוטף עזה ועל העיר שדרות מפני רקטות קצרות טווח (כאלה שנורים לטווחים פחותים מ-12 ועד כ-16 ק”מ, כתלות בסוג האיום) ומפני ירי פצצות מרגמה – שהם מרבית האיומים המופנים לעבר רוב היישובים הללו יומם וליל, לאורך שבע השנים האחרונות.

 

54.               כיפת ברזל היא מערכת חדשה לחלוטין, אשר לפניה ניצבים עדיין רוב שלבי הפיתוח והוכחת היכולת, על סיכוני הפיתוח הכרוכים בתהליך זה; כאמור, בעת כינוס הוועדה מערכת זו היתה קיימת “על הנייר” בלבד. הדרישות ממנה – מבחינת הביצועים, העלויות ומשך הפיתוח – הינן יומרניות ביותר. איש אינו יכול לערוב להצלחתו של פרויקט כזה, וההחלטה לזנוח חלופה קיימת ומוכחת באה על חשבון בטחונם של תושבי שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה.

 

55.               שתי הנקודות הנ”ל זכו לאחרונה לחיזוק כאשר דווח כי מערכת “כיפת ברזל” אכן אינה מיועדת להגן על תושבי יישובי קווי העימות בדרום ובצפון. כך לדוגמא, ביום 3 בפברואר 2010 התפרסמה בעיתון “הארץ” כתבה מאת עמוס הראל תחת הכותרת “המערכת ליירוט טילים לא תוצב בשדרות” (העתק הכתבה מצורף כנספח 9 לחוות דעתו של יוסף ארזי), בה הוא מצטט “גורם בכיר במטכ”ל” האומר את הדברים הבאים: “הפרשנות שניתנה בתקשורת כאילו נועדה “כיפת ברזל” ליירט באופן שוטף רקטות קסאם וקטיושות גראד, מחמיצה את ייעודה האמיתי של המערכת. זו מערכת שצריכה להתמודד עם רקטות כבדות יותר, שייתכן שנמצאות ברצועה, כמו פאג’ר 5″. עוד מוסיף הגורם הבכיר ואומר כי “המענה העיקרי להגנה בפני קסאמים וקטיושות יישאר השילוב בין התרעה (אזעקת צבע אדום) לתפיסת מחסה במקלט או תחת גג של מבנה“. דברים אלה מאמתים את טענותינו, אחת לאחת.

 

56.               יצוין כי הכתבה הנ”ל פורסמה לאחר “חגיגות הצלחת הניסויים” במערכת “כיפת ברזל” ניסויים שאין כל סיבה שלא יצליחו אם היירוט מתבצע בתחום ההגנה הרלוונטי ליכולותיה של “כיפת ברזל”. תחום זה אינו כולל, כאמור, את האיומים הנורים לטווחים הקצרים, שהם אלה המסכנים את חיי התושבים ביישובים הסמוכים לגבול.

 

57.               בחודש פברואר 2007, עם פרסום החלטת “ועדת נגל”, קבעה הוועדה שמערכת “כיפת ברזל” של רפא”ל תהיה מוכנה מבצעית תוך שנתיים – קרי, בחודש פברואר 2009.  כיום, למעלה מ-15 חודשים לאחר מועד זה, הצבת מערכת “כיפת ברזל” אפילו אינה נראית באופק – כפי שהתריעו מבעוד מועד מומחים בלתי תלויים ובהם ד”ר עודד עמיחי ואל”מ (מיל.) יוסף ארזי. לוח זמנים “זוחל” זה מעמיד באור מגוחך את טיעוני “ועדת נגל” אשר בחרה להתעלם לחלוטין, כמפורט לעיל, מהתחייבויותיה של חברת נורתרופ-גרומן בעניין לוחות זמנים מחייבים.

 

58.               כאמור, הוועדה פסלה כלאחר יד ולחלוטין את הצעתה של חברת נורתרופ-גרומן, במסגרתה התחייבה להתחיל לספק תוך 18 חודשים מעת קבלת ההחלטה על הצבת המערכת, מערכות “סקייגארד” מבצעיות, שלהן אין כל בעיה של טווח מינימום או בעיית יכולת להתמודד עם פצצות מרגמה. כל זאת במחיר קבוע ונכונות לשאת בקנסות פיגורים. כפי שצוין לעיל – לו היתה מתקבלת בחודש ינואר 2007 ההחלטה להציב מערכות סקייגארד מבצעיות, הרי שהמערכת הראשונה היתה מוצבת בשטח כבר בחודש יולי 2008, ובהמשך – מערכת נוספת מדי חודשיים!

 

59.               במקום לדאוג להגנה כמעט מיידית על התושבים – תחילה באמצעות הצבת מערכת ה”נאוטילוס”, שהושארה בארה”ב כאבן שאין לה הופכין, להגנת העיר שדרות – ובהמשך באמצעות מערכות ה”סקייגארד”, העדיפה “ועדת נגל” לפתח מערכת חדשה ויומרנית מבחינת ביצועים מול עלות, תוך שהיא מוליכה שולל את תושבי אשקלון, שדרות ויישובי עוטף עזה, ואת ציבור משלמי המסים בישראל. יודגש כי כמפורט בחוות דעתו של יוסף ארזי, שר הבטחון דאז, מר עמיר פרץ, אישר בשיחה עם ארזי כי הנתונים (המופרכים) שהוצגו בפניו על ידי “ועדת נגל” באשר ליכולת מערכת “כיפת ברזל” להגן על העיר שדרות ובאשר ללו”ז פיתוח והצבת המערכת, הם שהביאו אותו לאשר את “המלצת” הוועדה.

 

60.               העותרים תוהים מה יכולים חברי “ועדת נגל” לומר כיום להם וליתר תושבי מערב הנגב, וכיצד יכולים חברי הוועדה להסתכל בעיניהם של התושבים ולהסביר את מחדלם החמור. העותרים תוהים כיצד יכולים חברי הוועדה לתרץ את העובדה כי תושבי מערב הנגב הופקרו לגורלם ביודעין ומתוך שיקולים זרים ופסולים – כאשר למערכת הבטחון אין ולא יהיה בעתיד הנראה לעין פתרון להגנה על התושבים פרט למערכות הלייזר.

 

61.               כחלק בלתי נפרד מן הדיון במבחן התוצאה, לא ניתן להימנע מלהתייחס גם להיבטיה הכלכליים של “המלצת” הוועדה, כפי שיפורט להלן. היבטים אלה הם בעלי השלכות רחבות מאחר שהם משפיעים על היקף ההצטיידות במערכות “כיפת ברזל” וכפועל יוצא מכך – על מידת ההגנה שהמערכת תספק לתושבי ישראל (למעט תושבי שדרות, אשקלון ויישובי מערב הנגב עליהם המערכת לא תגן בכל מקרה).

 

62.               עלות הפיתוח הסופית של מערכת “כיפת ברזל” עדיין אינו ידועה לאיש. לפי פרסומים שונים, עד כה הוקצו לפיתוח המערכת סכומים המגיעים לכדי כ-250 מיליון דולר (!). הערכתו המקצועית של אל”מ (מיל.) יוסף ארזי בחוות דעתו, הינה כי העלות הכוללת של פיתוח מערכת “כיפת ברזל” תחרוג מהצפי ותסתכם בכ-500 מיליון דולר, וזאת מבלי להביא בחשבון את עלות ייצורן ופריסתן של המערכות ועלות ייצורם של הטילים-המיירטים.

 

63.               מחיר טיל-מיירט בודד של מערכת “כיפת ברזל” ינוע בין 40,000 דולר (לפי ההערכות המקלות ביותר, קרי – עמדת חברת רפא”ל) לבין 100,000 דולר ואף יותר (כפי שסבורים מומחים חיצוניים). לעומת זאת, מחיר יירוט איום בודד (קרי, רקטה או פצצת מרגמה) באמצעות מערכת “נאוטילוס”/”סקייגארד” עומד על 1,000 עד 3,000 דולר בלבד – עלות הדומה, מבחינת קנה המידה, לעלותן של מרבית הרקטות קצרות הטווח.

 

            יצוין כי לאחרונה אישר ראש פרויקט “כיפת ברזל” ברפא”ל, יוסי דרוקר, בדברים שמסר לרשת התקשורת האמריקנית CBN כי מחירו של טיל-מיירט בודד אכן יעמוד על כ-100,000 דולר. הדיווח מרשת CBN מצוי באתר האינטרנט של הרשת בכתובת http://www.cbn.com/cbnnews/insideisrael/2010/May/Israel-Set-to-Launch-Iron-Dome-Defense-System/, והעתקו מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנה, מסומן ג’.

 

64.               מחיר ההצטיידות ב-3 מערכות “סקייגארד” ראשונות הוא 310 מיליון דולר.

 

65.               מחיר ההצטיידות במערכות סקייגארד נוספות בייצור שוטף, בכמות של כ-10 ומעלה הינו כ-30 מיליון דולר האחת (וזאת כאשר 40% מהייצור ייעשה בארץ ומכלולי הגילוי [מכ”ם], התקשורת, הפיקוד והשליטה יהיו משותפים למספר מערכות “סקייגארד”, כפי שמתוכנן גם עבור “כיפת ברזל”).

 

66.               כדי לכסות את כל צפון המדינה, מקריית שמונה ועד קו חיפה-עפולה-בית שאן, יש צורך בכ-26 מערכות “סקייגארד”. כמות זו של מערכות נושאת בחובה מקדם בטחון של כ-100 אחוז.

 

67.               8 מערכות כאלו, כאמור, יכסו את כל אזור עוטף עזה, מאשקלון ועד כרם שלום. הן ייתנו מענה מלא לכל האיומים, גם נגד הרקטות קצרות הטווח ונגד פצצות המרגמה. יתר על כן, כפי שצוין בנספח 4 לחוות דעתו של יוסף ארזי, מערכות הסקייגארד – שיכסו את כל אתרי השיגור ברצועת עזה – ישמידו, מיד לאחר השיגור, כל איום שיירה מעזה לכל טווח שהוא. לא רק שדרות ואשקלון אלא גם באר שבע וקריית גת, אשדוד ויבנה, ראשון לציון ותל אביב, וכך הלאה.

 

68.               מחיר ההצטיידות ב-34 מערכות אלו יהיה כ-1.2 מיליארד דולר. אך זו תהיה ההוצאה המאסיבית האחרונה.

 

69.               ברמת סמך גבוהה ניתן להניח שעלויות אלו יכוסו ע”י מטבע אשראי, אולי אפילו כמענק, אם ממשלת ישראל תשכיל להציג נכון את העניין. מאחר שמערכת ה”סקייגארד” תיוצר בארה”ב, ניתן יהיה בכל מקרה לרכשה מתוך כספי הסיוע האמריקני הצבאי השוטף לישראל וייתכן שמדינת ישראל אף תוכל לקבל סיוע אמריקני מיוחד לשם הצטיידות בה (כשם שזכתה לסיוע מיוחד לצורך פיתוח ה”נאוטילוס”) באופן שעלויותיה לא יוטלו על שכם משלם המסים הישראלי.

 

70.               מספר מקורות מתייחסים לעלות ההצטיידות בסוללות “כיפת ברזל”. מבקר המדינה, בדו”ח 59א’ (צורף כנספח 7 לחוות דעתו של יוסף ארזי), נוקב בסכום של “מספר מיליארדים” של שקלים. יוסי מלמן, בכתבתו שצורפה כנספח 8 לחוות דעתו של ארזי, נוקב במחיר של 50 מיליון דולר לסוללת “כיפת ברזל” אחת. מקורות אחרים ציינו סכום של 30 מיליון דולר כעלותה של סוללה אחת. זה סכום הדומה לעלותה של מערכת “סקייגארד” אחת.

 

71.               לפי רפא”ל (אורון אוריול, ראיון ל”דיפנס ניוז”, 23 בינואר 2009 – צורף כנספח 10 לחוות דעתו של יוסף ארזי) שטח הכיסוי של מערכת כיפת ברזל הוא כ-100 קמ”ר. שטח הכיסוי של מערכת הסקייגארד הוא כ-300 קמ”ר (מעגל שרדיוסו כ-10 ק”מ ומעלה). נובע מכך שכל מערכת סקייגארד מגינה על שטח הגדול פי 3 מהשטח עליו מערכת “כיפת” ברזל תוכל להגן (כאמור – על היישובים הרחוקים מהגבול בלבד); לחלופין, יידרשו פי 3 יותר מערכות “כיפת ברזל” בהשוואה למערכות “סקייגארד” לשם הגנה על תא שטח נתון. העלויות, כמובן, בהתאם.

 

72.               מחיר “לחיצה על ההדק” (דהיינו יירוט בודד) במערכת “סקייגארד” הוא 1,000 עד 3,000 דולר בלבד (מחיר הגזים הנשרפים על מנת לייצר “יריה” אחת של קרן לייזר), כאשר העלות המדויקת תלויה בטווח האיום, המשפיע על משך ה”הארה” הנדרש על המטרה על מנת להשמידה.

 

73.               לצורך המחשה: מחיר יירוט מטח של 10 רקטות באמצעות מערכת “כיפת ברזל” ינוע בין 800,000 דולר (לפי ההערכות המקלות ביותר, שאינן סבירות, 2 טילים בממוצע לביצוע כל יירוט) לכ-2,000,000 דולר. את אותו מטח ניתן יהיה ליירט במחיר של כ-20,000 דולר אם היירוט יתבצע באמצעות מערכת “סקייגארד”. זהו הבדל הזועק לשמים.

 

74.               מספר הטילים המיירטים של מערכת “כיפת ברזל” מהווה מגבלה משמעותית אף בשל התלות המוחלטת של מערכת זו במלאי המיירטים הזמינים. מלאי הטילים המיירטים של מערכת “כיפת ברזל” הוא מוגבל בהגדרה (ובעיה זו מחריפה לאור עלויותיו הגבוהות של הטיל המיירט); כאשר מלאי זה אוזל, המערכת אינה יכולה לפעול כמובן – דבר המציב את המדינה ללא פתרון יירוט עד לייצור מספר מספיק של טילים מיירטים נוספים. יתר על כן, לטיל המיירט של “כיפת ברזל”, כמו לכל סוג אחר של תחמושת, אורך חיים מוגבל – דבר שפירושו מגבלה נוספת (פרט למגבלה הכלכלית) על מספר המיירטים שניתן להחזיק במלאי בכל זמן נתון. עובדות אלה עלולות להתברר כבעיה של ממש במיוחד בשעת מבחן משמעותי למערכת, כדוגמת עתות מלחמה, בהן עלול להיווצר צורך להשתמש בכמות גדולה של טילים מיירטים.

 

75.               לפי פרסומים יש כיום בידי חיזבאללה כ-60,000 טילים ורקטות מסוגים שונים. והנה, לא ברור בכמה טילי “כיפת ברזל” מתכוונים במערכת הבטחון להצטייד נגד טילים אלה. על פי מנכ”ל משרד הבטחון הקודם, מר פנחס בוכריס – בכמה אלפים בלבד (ראיון עם בן כספית ב”מעריב”, 4 באפריל 2008, צורף כנספח 11 לחוות דעתו של יוסף ארזי). לאחר מכן, על פי בוכריס – נמתין ונראה (כאשר לא ברור האם נמתין גם בזמן מלחמה, מאחר שההיערכות לייצור טילים נוספים וייצורם בהיקף נרחב דורשים זמן שלא בהכרח יעמוד לרשות מדינת ישראל בעת מלחמה).

 

76.               בהנחה שכדי “להרגיע” את הציבור הישראלי תצטייד מערכת הבטחון נגד האיום הנ”ל בכ-10,000 טילי “כיפת ברזל” בלבד (מספר שכאמור, אפשר שלא יהיה בו די עבור מתאר מלחמתי מלא), יסתכם מחיר הצטיידות זו בסך של 400 מיליון דולר (לפי ההערכות האופטימיות ביותר) עד סך של כמיליארד דולר (לפי הערכות ריאליות יותר) – דהיינו קרוב מאוד למחיר ההצטיידות בכל מערכות ה”סקייגארד” (כמות מערכות העולה על הנדרש ומספקת מקדם בטחון של כ-100 אחוז), אשר עלות היירוט באמצעותן היא זניחה.

 

77.               ניתן כמובן לתהות האם לאחר הקונפליקט הראשון שלאחר הכנסת “כיפת ברזל” לשימוש (קונפליקט אשר מן הסתם לא ישים קץ לתמיד לאיום תלול-המסלול, כשם שמלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה לא עשו זאת), תחליט מערכת הבטחון להותיר את מערכות “כיפת ברזל” כאבן שאין לה הופכין (לאחר שמלאי המיירטים אזל בחלקו הגדול או אף לחלוטין) – או שמא תבחר להצטייד ב-10,000 מיירטי “כיפת ברזל” נוספים, בעלות נוספת של כמיליארד דולר. על זו הדרך, לא ברור מה יהיה לאחר הקונפליקט השני והאם מערכת הבטחון תיכנס שוב להוצאה עצומה שכזו הכרוכה בייצור מיירטים חדשים. קושי נוסף קיים כאמור ביחס למקרה בו יהיה צורך להמשיך ולהצטייד במהלך הקונפליקט עצמו. המשך ההצטיידות בתרחיש אפשרי כזה (כלומר תוך כדי קונפליקט אינטנסיבי אשר במהלכו מותקף העורף בכמויות גדולות של רקטות) אינו רלוונטי, בשל קבועי הזמן והעלות.

 

78.               מבחינת ה”סקייגארד”, לעומת זאת, אין צורך בשום הצטיידות נוספת ואחת היא מהו מספר הרקטות שבידי האויב. לעולם תהיה בידי ישראל כמות גזים ודלקים להפעלת מערכות ה”סקייגארד” שהיא גדולה יותר מכמות הרקטות בה יצטייד האויב, שכן מלאי הדלקים במדינת ישראל הוא כזה שדי בו כדי לייצר מספר “יריות” של קרני לייזר, הגדול פי כמה וכמה ממספר הרקטות שבידי ארגוני הטרור. ה”מחסנית” של מערכת יירוט באמצעות לייזר היא אינסופית, לפיכך, לכל צורך מעשי – מאחר שמערכת כזו מסוגלת לפעול כל עוד עומדים לרשותה חומרי דלק בכמות מספקת (ואם הללו אוזלים, הרי שניתן לספקם בקלות).

 

79.               ל”סקייגארד” “מחסנית” אינסופית, לכל צורך מעשי, של גזים ודלק. אלה הם חומרים מסחריים הזמינים בשוק, נגישים לכל אחד וניתנים לאספקה שוטפת ומיידית (כמפורט בחוות דעתם של ד”ר עודד עמיחי ואל”מ (מיל.) יוסף ארזי). אין שום צורך לייצר אותם במיוחד לצורך השימוש ב”סקייגארד” או להחזיק מלאים גדולים מהם למטרה זו.

 

80.               לעומת זאת, ה”מחסנית” של מערכת “כיפת ברזל” היא “קצרה” מאוד ויקרה מאוד. עלויותיה גבוהות, היא דורשת החזקת מלאי גדול של מיירטים יקרים (הטעונים אחזקה, בדיקות וכו’) שאינם ניתנים לאספקה שוטפת ומיידית. חידוש המלאי במקרה הצורך דורש פתיחה מחדש של קו ייצור, ובמקרה חירום כאמור, קצב ייצור המיירטים עלול ליצור “צוואר בקבוק” ביכולת לתפעל את המערכת באופן שוטף.

 

81.               הפעלת מערכות “כיפת ברזל” והן בלבד נגד האיום התלול-מסלול על העורף “תשאב החוצה” את משאביה הכלכליים של המדינה. לעומת זאת, הפעלת מערכות ה”סקייגארד” כאופציה ראשונה להשמדת הרקטות במעופן “תשאב החוצה” את משאביו הכלכליים של האויב, שיכלה את הרקטות שלו לשווא ובעלות מינימלית מבחינתה של מדינת ישראל. כפועל יוצא מכך ייאלץ האויב לשקול מחדש האם יש טעם מבחינתו להחזיק בכמויות גדולות כל כך של רקטות ולאיים בהן על ישראל, לא כל שכן לעשות בהן שימוש. 

 

82.               לסיכום מבחן התוצאה:

 

·         גם לאחר סיום פיתוחה של מערכת “כיפת ברזל” יישארו התושבים ביישובי עוטף עזה חשופים לכל האיומים הפוגעים בהם זה שמונה שנים, קרי –  רקטות הקסאם קצרות הטווח ופצצות המרגמה. “כיפת ברזל” אינה מסוגלת להתמודד עם איומים אלה, הנורים לטווחים הקצרים יחסית, ולדברי ה”בכיר במטכ”ל” – גם אינה מיועדת לכך. “כיפת ברזל” כן תוכל להגן על יישובים המרוחקים מהגבול, כמו קריית גת, באר שבע וכו’.

 

·         שימוש במערכת “כיפת ברזל” בלבד להגנה, גם מפני האיומים כנגדם היא כן מסוגלת להגן, הוא פרוהיביטיבי מבחינה כלכלית.

 

83.               כשלונה החרוץ של “ועדת נגל” במבחן התוצאה נובע מהתעלמותה מעובדות קריטיות הצריכות לעניין – התעלמות שהיא כשלעצמה תולדה של העובדה, ש”ועדת נגל” הוקמה מלכתחילה על מנת לפסול את חלופת הלייזר (“נאוטילוס”/”סקייגארד”) בכל מחיר. לחלופין, ההתעלמות מעובדות יסודיות וחשובות כל כך יכולה לנבוע מבורות משוועת מצד חברי הוועדה בנוגע לנושא עליו הופקדו בנאמנות מטעם המדינה. כל אחת משתי האפשרויות הללו היא חמורה, מדאיגה ומצדיקה את ביטול החלטת “ועדת נגל”.

 

ז.         בעקבות “ועדת נגל”: כרוניקה של חיפוי, טיוח וזריית חול בעיני הציבור

 

84.               החלטתה של “ועדת נגל” לזנוח את מערכת הלייזר לטובת פיתוח מערכת יירוט קינטית יקרה עוררה בשנים האחרונות תהיות וגלי ביקורת שמצאו ביטוי גם באמצעי התקשורת בישראל – בין היתר בתחקיר ששודר בדצמבר 2007 בערוץ 2 במסגרת התוכנית “עובדה” של העיתונאית אילנה דיין וכן במספר טורים שפרסם באותה תקופה הפרשן לענייני בטחון, ד”ר ראובן פדהצור, ב”הארץ”.

 

85.               הזנחת פיתוחה של מערכת היירוט-באמצעות-לייזר על אף הצלחותיה המוכחות, על אף סכומי הכסף הרבים שכבר הושקעו בה, על אף הזמן הרב שהושקע בפיתוחה, ועל אף הזמן הקצר ביותר שנותר כדי לסיים את פיתוח גרסתה המבצעית המלאה, ולהביאה לישראל לצורך מתן הגנה לתושבי שדרות ויישובי מערב הנגב – והעדפת מערכת אחרת, שפיתוחה נמצא בחיתוליו, תחתיה – העלתה כבר זמן קצר לאחר קבלת החלטת “ועדת נגל” תהיות קשות, בלשון המעטה, כלפי השיקולים העומדים ביסוד ההחלטה האמורה (וזאת עוד לפני שהתבררו הפרטים הידועים כיום בנוגע לוועדה, כמפורט בעתירה זו ובנספחיה).

 

86.               לנוכח “הרמת הגבה” בנוגע להחלטת “ועדת נגל”, התמוהה על פניו, התגייסו גורמים בעלי עניין במערכת הבטחון למסע חיפוי, טיוח וזריית חול בעיני הציבור שתכליתו להצדיק את החלטתה של “ועדת נגל”, להוריד את הביקורת על הוועדה, הרכבה, התנהלותה והחלטתה מעל סדר היום ובכך להשתיק כל ניסיון לעורר דיון ציבורי בנושא קריטי זה למדינת ישראל ולתושביה ובפרט העותרים.

 

87.               מערכת דיסאינפורמציה ועיוות האמת הגיעה לשיאה עם חזרתם לפני כשנתיים מביקור בארה”ב של מנכ”ל משרד הבטחון דאז, מר פנחס בוכריס והעוזר המדעי לראש מפא”ת, מר יעקב נגל. היה זה ביקור בו היו השניים אמורים “לבחון”, כביכול, את משמעות הבאתה של מערכת ה”נאוטילוס” לארץ. יצוין כי ביקור זה נערך למעלה משנה לאחר ש”ועדת נגל” סיימה את “עבודתה” והגיעה להחלטה, ולנוכח הביקורת הציבורית על החלטתה (כאמור לעיל) ומתוך ניסיון להשתיק אחת ולתמיד את קולות הביקורת.

 

88.               תוצאת הביקור היתה, באופן לא מפתיע, שלילה מוחלטת של טכנולוגיית הלייזר, כלומר הגנה גורפת על החלטת “ועדת נגל” – החלטה שכאמור אין כל דרך מתקבלת על הדעת להגן עליה.

 

89.               את נימוקיהם לשלילה הגורפת האמורה העלו בוכריס ונגל בראיון שהעניקו לעיתונאי בן כספית ב”מעריב”, ביום 4 באפריל 2008 (מצורף כנספח 11 לחוות דעתו של יוסף ארזי). חשיבותו של הראיון נובעת הן מן העיתוי בו נערך (שנה לאחר שהחלטת “ועדת נגל” התקבלה כבר, וסמוך לאחר שנוצר גל של ביקורת על ההחלטה); והן מחמת העובדה שנימוקי מערכת הבטחון לפסילת מערכת הלייזר (“נאוטילוס”/”סקייגארד”) הוצגו בו ישירות על ידי דובריה הרשמיים של המערכת.

 

90.               במאמר מוסגר יצוין כי מייד עם חזרתם של בוכריס ונגל מהביקור בארה”ב, הודלף לאמצעי התקשורת כי בעת הביקור בארה”ב נכח מר בוכריס בניסוי של המערכת, בו שוגרו 36 רקטות ומהן רק 8 יורטו, ולכן הניסוי כולו היה כישלון – דהיינו, כי ממצאי הביקור מספקים חיזוק נוסף לעמדת מערכת הבטחון הפוסלת את ה”נאוטילוס” וה”סקייגארד”. ה”ידיעה” על כך פורסמה קבל עם ועדה, בהבלטה מרבית, בטלוויזיה – בערוץ 2, ובעיתונים “מעריב”, “ג’רוזלם פוסט” ו”הארץ”. רק לאחר שהנזק כתוצאה מן ההדלפה כבר נגרם (שהרי הציבור הרחב – שאינו מתמצא בפרטי תהליך פיתוח מערכת הנשק ובמאפייניה – כבר נחשף ל”ידיעה” השקרית והפנים אותה), הודו בוכריס ומר שלמה דרור, דובר משרד הבטחון, כי ניסוי שכזה כלל לא בוצע, לא היה מתוכנן להתקיים, ואף אחד גם לא ציפה שיתקיים (ראו נספח 11 לחוות דעתו של יוסף ארזי). “תעלול” זה הינו אופייני להתנהלותם של גורמים במערכת הבטחון בעניין נשוא עתירה זו.

 

91.               למקרא טענותיהם של בוכריס ונגל בראיון עם בן כספית ועל רקע הידוע כיום על “ועדת נגל” והמטרה שלשמה הוקמה, ברור כי מטרת רשימת הנימוקים של בוכריס ונגל נגד מערכות ה”נאוטילוס” ו”הסקייגארד” הינה להצדיק את אי הבאת מערכת ה”נאוטילוס” מניו מקסיקו להגנה על שדרות וסביבתה וכמובן שגם את ההחלטה לא להצטייד במערכת ה”סקייגארד”.

 

92.               התייחסותם של העותרים לניסיון החיפוי, הטיוח וזריית החול בעיני הציבור בדיעבד – במטרה להצדיק את “החטא הקדמון” ואת התנהלותה והחלטתה השערורייתית של “ועדת נגל” – מפורטת בחוות דעתו של ד”ר עודד עמיחי (נספח א’ לעתירה) וכן בסעיפים 45-59 לחוות דעתו של אל”מ יוסף ארזי.

 

93.               מחוות הדעת הנ”ל עולה כי טענותיהם של פנחס בוכריס ויעקב נגל בראיון עם בן כספית ב”מעריב” הינן מופרכות לחלוטין. היות שחזקה על בוכריס ונגל כי הם יודעים את האמת – הרי שמדובר בניסיון לזרות חול בעיני הציבור ולהוליכו שולל, ודי בכך כדי להצדיק בחינה מחדש של המלצתם (דהיינו – החלטתם) בעניין מערכת ההגנה מפני רקטות קצרות טווח. לחלופין, אם נניח כי בוכריס ונגל לא ניסו להוליך שולל את הציבור ביודעין, המסקנה המתבקשת היא כי השניים פשוט אינם יודעים את העובדות הבסיסיות ביותר הנוגעות למערכת ה”נאוטילוס”/”סקייגארד”; לפיכך משקל המלצותיהם וחוות דעתם בנידון הינו אפסי ודי בנתון זה כשלעצמו (אף במנותק ממכלול נימוקי עתירה זו) כדי להצדיק ואף לחייב את פתיחת הנושא לבחינה מחודשת, אובייקטיבית ורצינית.

 

ח.        פעילות קודמת של העותרים בעניין נשוא העתירה

 

94.               ביום 17 בינואר 2008 פנו מרבית העותרים אל המשיב 3, פרסו בפניו את עיקרי הטיעונים שפורטו לעיל, וביקשו לשקול בשנית את עמדת משרד הבטחון בנוגע להצבתה של מערכת ה”נאוטילוס” תחילה בעיר שדרות, במטרה לספק הגנה לתושבי העיר בתוך זמן קצר ככל האפשר, ובהמשך – הצבתה של המערכת המבצעית, ה”סקייגארד”, על מנת להגן על חיי כלל תושבי מערב הנגב. העותרים ציינו, כי פעולות אלה יכולות להיעשות מבלי לפגוע בהחלטת מערכת הבטחון ו/או בשיקוליה, בכל הנוגע לפיתוחה של מערכת “כיפת ברזל”.

 

העתק פניית העותרים מיום 17 בינואר 2008 מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנה,      מסומן ד’.

 

95.               המשיב 3 הזדרז לדחות, כמעט על אתר, את פניית העותרים: ביום 21 בינואר 2008 ענה המשיב 3 לפניית העותרים באמצעות עוזרת שר הבטחון, עו”ד רות בר, והדף את הפנייה בטענה כי “מדובר בנושא בטחוני ולא בסוגיה משפטית”, וכי “גורמי הבטחון אשר שקדו ושוקדים על מציאת פתרונות בטחוניים מתאימים עפ”י פרמטרים בטחוניים שלא נפרט כאן”.

 

העתק תשובת המשיב 3 מיום 21 בינואר 2008 מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנה,   מסומן ה’.

 

96.               לאור תשובותיו המזלזלות והמתחמקות של המשיב 3, לא נותר לעותרים מנוס מלפנות לערכאות. ביום 26 בפברואר 2008 הגישו העותרים תביעה לצו עשה נגד המשיבים בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 2078/08), בגדרה תבעו כי בית המשפט יורה למשיבים דכאן:

 

א.                להציב ולהפעיל בעיר שדרות, וזאת תוך שישה חודשים מיום הגשת התביעה, את מערכת היירוט-באמצעות-לייזר THEL ACTD (הידועה גם בכינויה “נאוטילוס”), על מנת לספק פתרון יירוט מיידי יחסי לירי הרקטות לעבר העיר שדרות;

 

ב.                להורות על השלמת פיתוחה של מערכת היירוט-באמצעות-לייזר בגרסתה המבצעית המלאה, הידועה בכינויה “סקייגארד”, וכן להורות על פריסתן והצבתן של מערכות “סקייגארד” להגנת כלל ישובי מערב הנגב, מפני כלל מתארי הייחוס המבצעיים שהוגדרו לקראת כינוסה של “ועדת נגל”, וזאת החל משנה וחצי מיום הגשת התביעה.

 

97.               המשיבים, מצדם, כלל לא טרחו להשיב על טענות העותרים במסגרת התביעה הנ”ל לגופן – אלא ביקשו את סילוקה על הסף בין היתר מן הטעם שבית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. לאחר שקילת האפשרויות הניצבות בפניהם, החליטו העותרים (בחודש מאי 2008) להסכים למחיקת התביעה בלא צו להוצאות וכך היה.

 

98.               מאז דחיית התביעה ועד הזמן האחרון חזרו המשיבים והצהירו כי מערכת “כיפת ברזל” תיתן מענה בטחוני גם לתושבי שדרות, אשקלון ויישובי מערב הנגב; ברם, לאחרונה נודע לעותרים כי המשיבים כלל אינם מתכוונים להציב סוללות “כיפת ברזל” להגנת יישוביהם – בדיוק מאותם טעמים טכניים וכלכליים אשר העותרים טענו מלכתחילה, כי הם שיימנעו את השימוש ב”כיפת ברזל” לצורך ההגנה עליהם.

 

99.               העותרים פנו, אפוא, בכתב למשיב 3 פעם נוספת (ביום 22 במרס 2010) בדרישה כי מערכת הבטחון תרכוש ותציב מערכות “סקייגארד” להגנת תושבי שדרות, אשקלון ויישובי מערב הנגב.

 

            העתק פניית העותרים מיום 22 במרס 2010 מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנה, מסומן ו’.

 

100.            בתשובתו מיום 11 באפריל 2010 (באמצעות עוזרת שר הבטחון) התחמק המשיב 3 ממענה לפניה לגופה, והסתפק בטענה לקונית לפיה תהליך קבלת ההחלטות להגנה אקטיבית מפני רקטות קצרות טווח נבדק ע”י מבקר המדינה ו”הוצג” בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת ובוועדה לביקורת המדינה; כזכור, היה זה מבקר המדינה שמצא (ופרסם במסגרת דו”ח מס’ 59א’ מחודש מרס 2009) כי מפא”ת הורתה לרפא”ל להתחיל בפיתוח מערכת “כיפת ברזל” בחודש אוגוסט 2005 ואישרה לה להתחיל בפיתוח מלא של המערכת בנובמבר 2006 – כחודשיים לפני שכונסה “ועדת נגל”. כמו כן נטען בתשובה כי “מדובר בנתונים בטחוניים מסווגים” שהמשיב 3 מסרב לפרטם, ואולם הנתונים הללו פורסמו כבר ברבים ואנשי מפא”ת לא נרתעו כאמור לעיל מלעשות בהם שימוש פומבי מניפולטיבי ומטעה כאשר היה נדמה להם שיש בכך כדי לשרת את מטרותיהם.

 

            העתק תשובת המשיב מיום 11 באפריל 2010 מצורף לעתירה זו כחלק בלתי נפרד הימנה,     מסומן ז’.

 

101.            לאור תשובותיו המזלזלות והמתחמקות של המשיב 3, ולאור מכלול הפרטים הנוגעים ל”וועדת נגל” וחבריה והמצביעים על כך שהללו פעלו וממשיכים לפעול על מנת לחפות על מחדליהם, ולא לטובת מדינת ישראל ותושביה, לא נותר לעותרים מנוס מלפנות לבית משפט נכבד זה לקבלת סעד משפטי, שכן בנפשם של העותרים (פשוטו כמשמעו) הדבר. מכאן עתירה זו.

 

 

ואלה טעמי העתירה:

 

ט.        ניגוד עניינים חמור בפועל ופגיעה באמון הציבור ברשויות השלטון

 

102.            כמפורט ברקע העובדתי לעתירה, מי שקיבלו בשנת 2007 את ההחלטה לוותר על פתרון היירוט באמצעות לייזר (“נאוטילוס”/”סקייגארד”), דהיינו מי שאחראים ל”חטא הקדמון” הם בדיוק אותם גורמים אשר קיבלו את אותה החלטה לאחר נסיגת צה”ל מלבנון במאי 2000. גורמים אלה – אנשי מפא”ת ומקורביהם – היו נגועים אפוא בניגוד עניינים בפועל (ולא רק בחשש לניגוד עניינים) בעת ש”ועדת נגל” קיבלה את החלטתה. די בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק את ביטול החלטת “ועדת נגל” ושקילת הנושא כולו מחדש.

 

103.            בשנת 2001 התקבלה החלטה אומללה וטראגית להפסיק את הפעילות בפרויקט ה”נאוטילוס”; כפועל יוצא מכך נותרו יישובי מערב הנגב חשופים לירי רקטות ופצצות מרגמה במשך שנים ארוכות ולמעשה עד היום, יישובי הצפון נחשפו לירי אינטנסיבי ביותר של חיזבאללה במהלך 34 ימי מלחמת לבנון השניה, ונגרמו נזקים כבדים לישראל כמפורט ברקע העובדתי לעתירה. החלטה אומללה וטראגית זו התקבלה ע”י בכירי מפא”ת, שהם ומקורביהם איישו את “ועדת נגל”.

 

104.            כיצד ניתן לצפות כי אותה קבוצה בדיוק של בכירים האחראים להחלטה האומללה משנת 2001 תקבל בשנת 2007 החלטה המנוגדת בתכלית להחלטתם הקודמת, וזאת כאשר תוצאותיה ההרסניות של ההחלטה הקודמת ניכרות לעיני הציבור הישראלי כולו?!

 

105.            ברי כי אפילו מלאכי השרת בכבודם ובעצמם היו מתקשים לקבל החלטה, שפירושה הודאה בטעות איומה כל כך, שעלתה למדינת ישראל ולתושביה בנזקים חמורים כל כך. באופן טבעי ומתבקש, התכנסו חברי “ועדת נגל” על מנת להגן על החלטתם הקודמת של בכירי מפא”ת ולהצדיקה בדיעבד, וחזקה על אותם גורמים שיוסיפו לעשות כל שביכולתם כדי להגן על החלטותיהם השגויות והשערורייתיות גם הלאה, על אף המחיר הכבד הכרוך בהתבצרות בטעויות העבר. ויודגש: המשך התעלמות מערכת הבטחון ממערכת ה”סקייגארד” הינו מחדל מתמשך, שערורייתי ובלתי נתפס, הפוגע באופן חמור ביותר בבטחון המדינה ותושביה הן ברמה היומיומית והן במלחמה עתידית.

 

106.            בפועל, חברי “ועדת נגל” קיבלו בדיוק את אותה החלטה שהתקבלה 6 שנים קודם לכן. תוצאה זו הינה צפויה לחלוטין על רקע הרכבה הפרסונלי של “ועדת נגל” והמאמץ להצדיק בכל מחיר החלטה שאין בה היגיון כלשהו זולת חיפוי על האחראים ל”חטא הקדמון” (וכן שיקול זר הנוגע למכירת נשק ע”י רפא”ל לסינגפור). המאמץ להצדיק בכל מחיר את ההחלטה השערורייתית התבטא בין היתר ב:

 

·         אי זימונם של בעלי דעה שונה מזו של חברי הוועדה, לא כחברים ואף לא כעדים ובכלל זה אי זימונם של מומחים ללייזר דוגמת ד”ר עודד עמיחי;

 

·         חוסר הנכונות להתעמת עם עובדות סותרות ועם נתונים סותרים, או אף להעביר את רשימת ההסתייגויות ממערכת הלייזר;

 

·         ההתעלמות המוחלטת מהתחייבויותיה של חברת נורתרופ-גרומן, יצרנית מערכות הלייזר, בדבר זמני אספקה מחייבים;

 

·         חוסר הנכונות אף להציב את מערכת ה”נאוטילוס” (הקיימת בלאו הכי) להגנת העיר שדרות, ולו כפתרון זמני בלבד;

 

·         ההתעלמות המוחלטת משיקולים רלוונטים ומעובדות רלוונטיות קריטיות, ובהם חוסר יכולתה (הטכנית) של מערכת “כיפת ברזל” לתת מענה ליישובים הסמוכים לגבול רצועת עזה/גבול לבנון (במרחק של 12 ואף 16 ק”מ מהגבול); עלויותיו העצומות של יירוט באמצעות מערכת קינטית, בפרט בהשוואה לעלויותיו הנמוכות של יירוט באמצעות לייזר; היותה של “כיפת ברזל”, בתחילת 2007, מערכת הקיימת “על הנייר” בלבד על כל המשתמע מכך.

 

            את מחיר ההחלטה השערורייתית משלמים, ולמרבה הצער עוד ישלמו, מדינת ישראל ותושביה.

 

107.            לא זו בלבד שלא ניתן לצפות מחברי הוועדה שיפעלו בניגוד להחלטתם האומללה משנת 2001, ולא זו בלבד שהם אכן קיבלו בדיוק את ההחלטה שניתן היה לצפות שהם יקבלו – אלא שקיימת הוכחה חותכת וחד משמעית לכך שחברי הוועדה פעלו מתוך ניגוד עניינים חמור, בדמות ממצא שנקבע בדו”ח מבקר המדינה מס’ 59א’ מחודש מרס 2009; כאמור, מבקר המדינה מצא כי כבר בחודש אוגוסט 2005 – כשנה וחצי לפני כינוסה של “ועדת נגל” – הורתה מפא”ת לרפא”ל להתחיל בפיתוח מערכת “כיפת ברזל”; עוד מצא המבקר כי בנובמבר 2006 (דהיינו כחודשיים לפני כינוס “ועדת נגל”) אישרה מפא”ת לרפא”ל להתחיל בפיתוח בהיקף מלא של “כיפת ברזל” (שהיא כזכור החלופה ש”הומלצה” בסופו של דבר לשמש כפתרון היירוט לטווח קצר היחיד בו תצטייד ישראל).

 

108.            ממצא זה שנקבע ע”י מבקר המדינה מחזק את הטענות נגד “ועדת נגל” ואף מוכיח כי כאשר הוועדה ה”אובייקטיבית” כביכול כונסה על מנת לשקול את החלופות השונות בלב פתוח ובנפש חפצה – דעתם של חברי הוועדה כבר “ננעלה”. הממצא תומך בעמדת העותרים, לפיה הקמת “ועדת נגל” לא נעשתה אלא כהעמדת פנים ועל מנת ליצור מראית עין של בחינה ובדיקה שמאחוריה לא עמדה שום כוונה אמיתית לשקול אפשרויות שונות ולבחור בטובה שביניהן. ממצאים אלה של מבקר המדינה מחזקים את החשדות לפיהם “ועדת נגל” הוקמה על מנת לאשר את התוצאה שנקבעה מבעוד מועד ולבחור ב”פתרון” עליו הוחלט זה מכבר, וכי הוועדה פעלה למראית עין בלבד.

 

109.            יוצא, כי לא זו בלבד שהוועדה פעלה תוך ניגוד עניינים חמור, אלא שהיא אף היתה מצג שווא ומעשה הונאה, רמיה וגניבת דעת ממש – הן של שר הבטחון שמינה אותה (ושהודה, כאמור, בשיחה עם יוסף ארזי כי אישר את “המלצתה” רק מפני שהוצגו בפניו נתונים לפיהם ביכולתה של מערכת “כיפת ברזל” להגן על העיר שדרות); הן של הציבור, הסומך על כך שבטחונו הופקד בידיים נאמנות ומשוכנע כי הממונים על בטחונו שוקלים אך ורק שיקולים שבטובת הציבור ולא את שיקוליהם האישיים או את שיקוליהן העסקיים של חברות שונות; והן של מי שהופיעו בפני הוועדה מתוך אמונה כי מדובר ב”משחק הוגן”, וגילו להפתעתם כי מדובר ב”משחק מכור” – כמו חברת נורתרופ-גרומן, שהופיעה בפני הוועדה בחודש ינואר 2007 מתוך אמונה (תמימה) כי היא מתמודדת כשווה מול שווים בוועדה הדנה בחלופות שבפניה ברצינות ראויה, ללא משוא פנים ובלא לשקול שיקולים זרים ופסולים.

 

110.            דרך התנהלות הוועדה גם פוגעת בשמה הטוב של מדינת ישראל ובנכונותן של חברות זרות לעשות עסקים במקום שמאפשר התנהלות מושחתת שכזו – והראיה, החלטת החטיבה העוסקת בייצור לייזר רב-עוצמה בחברת נורתרופ-גרומן לנתק את קשריה עם ישראל.

 

111.            כידוע, הפסיקה רואה בחומרה מצב של ניגוד עניינים; הכלל האוסר על ניגוד עניינים הוא רחב ביותר – וכולל הן אפשרות ממשית של ניגוד עניינים בין התפקיד הציבורי לבין אינטרס פרטי של עובד הציבור הנוגע בדבר, והן אפשרות סבירה שעובד הציבור עלול להיקלע למצב של ניגוד עניינים (ראו בג”ץ 1100/95 קאסוטו ואח’ נ’ ראש עיריית ירושלים ואח’ פ”ד מט(3) 691). האיסור בדבר ניגוד עניינים נגזר מהיותה של הרשות המנהלית (ועובד הציבור) נאמנת הציבור, החבה חובת נאמנות כלפי הציבור. הוא נועד להבטיח כי עובד הציבור ימלא את תפקידו על יסוד שיקולים של טובת הציבור בלבד, וללא שיקולים זרים ופסולים; והוא נועד להבטיח כי אמון הציבור ברשות המנהלית לא ייפגע כתוצאה מכך שפעולותיה עלולות להיראות כמושפעות משיקולים זרים – דהיינו האיסור נועד למנוע אפילו מראית עין של ניגוד עניינים.

 

112.            הרשות המנהלית אינה קיימת אלא על מנת לשרת את הציבור. אין לרשות אלא מה שהציבור העניק לה ואין היא רשאית לעשות שימוש בסמכויותיה אלא לטובת הציבור. כך לדוגמא נקבע בפסק הדין בעניין בגץ 142/70 שפירא נהועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ”ד כה(1) 325, בעמ331, כי –                                                

 

לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום. כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן, וכשלעצמה אין לה זכויות או חובות נוספות על אלה, או שונות ונפרדות מאלה, אשר הן נובעות מנאמנות זו או הוקנו לה או הוטלו עליה מכוח הוראות חקוקות“.

 

            לנוכח התנהלותה של “ועדת נגל” כמפורט בעתירה זו וכן בחוות הדעת המצורפות אליה –    דומה על העותרים כי לא ניתן לחלוק על כך שחברי הוועדה שכחו מושכלות יסוד אלה.   עשיית שימוש בכוחותיה של הרשות בהתאם לאינטרסים הפרטיים של עובדי ציבור      דוגמת אנשי מפא”ת אינה חלק ממה שהציבור העניק לרשות.

 

113.            אחת החובות המרכזיות, הנגזרות מחובת הנאמנות של הרשות המנהלית, הינה חובתה של הרשות (וחובתם של עובדי הציבור) לנהוג ביושר ובהגינות, בתום לב ולטובת הכלל, ולא להימצא במצב של ניגוד עניינים. לעניין זה יפים דבריו של כבהנשיא א’ ברק בפסק הדין בבג”ץ 840/70 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נממשלת ישראל פד לד(3) 729, 745-746 לפיהם –

 

המדינה באמצעות הפועלים בשמה היא נאמן של הציבור, ובידיה הופקד האינטרס הציבורי והנכסים הציבוריים לשם שימוש בהם לטובת הכלל מעמד מיוחד זה הוא המטיל על המדינה את החובה לפעול בסבירות, ביושר, בטוהר לב ובתום לב. אסור למדינה להפלות, לפעול מתוך שרירות או חוסר תום לב או להימצא במצב של ניגוד עניינים“.

           

            גם מושכלות יסוד אלה, כך נראה, נשכחו מלבם של בכירי מפא”ת ומקורביהם.

 

114.            יתר על כן, בית המשפט שב וקבע, במספר רב של הזדמנויות, כי אמון הציבור בשירות הציבור ובעובדיו הינו תנאי הכרחי לתפקודו היעיל של השירות הציבורי, לטובת הציבור כולו; עוד נפסק, כי יש לייחס חומרה יתרה לניצול מעמדו של עובד הציבור לצורך קידום ענייניו האישיים וכי ככל שמעמדו של עובד הציבור הרלוונטי הינו בכיר יותר והסמכויות שהופקדו בידיו מקיפות יותר – כך רמת ההקפדה עמו גבוהה יותר. לעניין זה ראו בין היתר את דברי כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה בפסק הדין בעניין עש”ם 366606 אחמד חסן אסדי נ’ נציבות שירות המדינה ואח’ (פורסם ב”נבו”; פסק דין מיום 7 בנובמבר 2007):

 

“…קיים קשר גומלין בין תכלית ההגנה על התיפקוד היעיל של השירות הציבורי לבין ערך ההגנה על אימון הציבור בשירות. אמון הציבור הוא תנאי הכרחי לתפקודו היעיל של השירות, ואילו השמירה על אמון הציבור מותנית, בין היתר, בתיפקודם היעיל וההוגן של עובדי הציבור…

 

…נורמות הגינות, יושר, נקיון כפיים וטוהר מידות הן אבן יסוד בפעולתו של השירות הציבורי. בלעדיהן, שירות ציבורי לא ייכון, ואמון הציבור בשירות לא יישמר. נורמות אלה חייבות להישמר בידי עובד הציבור בביצוע תפקידו בשירות הציבורי ובחייו הפרטיים. עובד שאינו ישר-דרך לא יוכל להימנות על השירות הציבורי. חומרה מיוחדת נודעת להתנהגות בלתי ישרה של עובד ציבור במסגרת ביצוע תפקידו בשירות הציבור, או בענין הכרוך בתפקיד בין במישרין ובין בעקיפין”.”

 

115.            במקרה דנן, עוצמת וחומרת ניגוד העניינים בפועל, ועוצמת וחומרת הפגיעה באמון הציבור, הן כאלה שאינן מאפשרות לרפא את הפגם שנפל ב”ועדת נגל” ובהחלטתה – אלא אם הסוגיה כולה תישקל מחדש ע”י ועדת מומחים אובייקטיבים ונטולי פניות. לפיכך דין החלטת “ועדת נגל” להתבטל.

 

י.         שיקולים זרים ופסולים

 

116.            כמפורט לעיל וכן כמפורט בחוות דעתם של ד”ר עודד עמיחי ואל”מ (מיל.) יוסף ארזי – החלטת “ועדת נגל” מבוססת על התעלמות מעובדות ומנתונים חיוניים המצביעים על כך שדחיית חלופת הלייזר ע”י הוועדה מהווה הנצחה של שגיאה אסטרטגית קשה (“החטא הקדמון“); וכן כי הבחירה להסתמך על חלופת “כיפת ברזל” בלבד היא בלתי מספקת מבחינה טכנית (הואיל ומערכת זו אינה מסוגלת להגן על יישובי מערב הנגב ולא תוכל להגן על חלק ניכר מיישובי קו העימות בצפון וכן אינה נותנת מענה לירי פצצות מרגמה), ובלתי אפשרית מבחינה כלכלית (לאור עלויותיו האסטרונומיות של יירוט רקטות המבוסס באופן בלעדי על טילים-מיירטים). די בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק את ביטול החלטת “ועדת נגל” ואת שקילת הנושא כולו מחדש.

 

117.            כמפורט לעיל וכן כמפורט בחוות הדעת המצורפות לעתירה ובנספחיהן, “ועדת נגל” לא שקלה את טובת מדינת ישראל ותושביה, כי אם את טובת ה”מערכת” – דהיינו, השיקול המכריע בהחלטתה היה הניסיון לחפות על מחדליהם הקודמים של אנשי מפא”ת ולמנוע דיון ציבורי בנוגע למחדלים אלה, שעלול לעלות לאחראים למחדל במשרותיהם וביוקרתם. ברי, כי התפקיד שהוטל על הוועדה היה למצוא את פתרונות היירוט הטובים ביותר עבור מדינת ישראל ותושביה, בכפוף לאילוצים הקיימים (טכנולוגיים, כלכליים וכו’) והיא מעולם לא הוסמכה להביא במניין שיקוליה את טובתם האישית של חבריה ומקורביהם. אף בעובדה זו כשלעצמה די כדי להצדיק את ביטול החלטת הוועדה ואת שקילת הנושא מחדש, במסגרת ועדה אובייקטיבית ונטולת פניות שלא דבק בה רבב.

 

118.            במאמר מוסגר יצוין כי ישנם מעט דברים המצביעים על השיקולים הזרים ששקלה “ועדת נגל” במלוא חומרתם, כמו ההימנעות מלהביא ארצה את מערכת ה”נאוטילוס” משדה הניסויים של הצבא האמריקני בווייט סאנדס, ניו מקסיקו, שם שוכבת המערכת מאז שנת 2004 כאבן שאין לה הופכין. ברי, כי לו היתה הוועדה שוקלת אך ורק את טובת מדינת ישראל ואזרחיה, היה עליה להסכים לפחות לרעיון זה – ולו רק כדי לספק בטחון לתושבי שדרות ועל מנת שההשקעה העצומה שכבר נעשתה במערכת (כ-400 מיליון דולר) לא תרד לטמיון. כאמור בחוות דעתו של יוסף ארזי, חברת נורתרופ-גרומן העריכה כי ניתן להציב את המערכת בשטח בתוך זמן קצר ביותר – כ-6 חודשים מיום ביצוע ההזמנה – ולפיכך לו היתה “ועדת נגל” מחליטה על ביצוע ההזמנה, היתה העיר שדרות (למצער) מוגנת מפני רקטות ופצצות מרגמה כבר בקיץ 2007 (למעלה משנה לפני מבצע “עופרת יצוקה”).

 

119.            ההימנעות מהבאת מערכת ה”נאוטילוס”, אף ללא קשר להחלטה הסופית בנוגע ל”סקייגארד”, מצביעה על כך שאנשי מפא”ת ומקורביהם לא שקלו את טובת תושבי ישראל – אלא חששו מכך שפעולה מוצלחת של המערכת תגרום לציבור ולממשלה לשאול שאלות נוקבות באשר לשיקול הדעת המוטעה שהביא ל”חטא הקדמון” של ביטול הפרויקט, ותגרור לחצים לרכוש את מערכות ה”סקייגארד”. בתוצאות אלה חברי “ועדת נגל” לא חפצו ולכן נותרו תושבי שדרות ללא הגנה אקטיבית מפני ירי הרקטות עד מועד הגשת עתירה זו (וכך יישאר המצב כל עוד לא תשתנה ההחלטה הפוסלת את מערכות הלייזר).

 

120.            גם שיקוליה העסקיים של חברת רפא”ל והתקשרויותיה עם ממשלת סינגפור אינם באים במניין השיקולים ש”ועדת נגל” רשאית היתה לשקול. הוועדה הוקמה על מנת לבחון פיתוח והצטיידות במערכת יירוט נגד רקטות קצרות טווח ופצצות מרגמה לצרכי הגנה על תושבי ישראל ולא לשום מטרה אחרת; לפיכך שיקולים הקשורים במכירה עתידית של מערכות “כיפת ברזל” מתוצרת רפא”ל לסינגפור הינם שיקולים זרים ופסולים לעניין ההחלטה בסוגיית ההצטיידות במערכות יירוט. כאמור לעיל, קיים יותר מאשר חשד בעלמא, כי המלצות “ועדת נגל” קשורים בשיקולים מעין אלה והדברים לא הוכחשו ע”י המשיבים.

 

יא.       חוסר סבירות קיצוני

 

121.            כפי שניתן היה לצפות מהחלטה שהתקבלה משיקולים זרים ופסולים ותוך התעלמות מוחלטת מנתונים חיוניים – הרי שהחלטת “ועדת נגל” נגועה בחוסר סבירות קיצוני היורד לשורשו של עניין ומצדיק כשלעצמו את ביטולה.

 

122.            החלטת מערכת הבטחון להתעלם לחלוטין ממערכות ה”נאוטילוס” וה”סקייגארד” מניחה, כאמור, את היסודות לנזק פוטנציאלי אדיר העלול להיגרם למדינת ישראל ולתושביה בכל קונפליקט עתידי – כאשר בנוסף לרקטות קצרות טווח כ”קטיושות” למיניהן וקסאמים, ניאלץ להתמודד עם מערכות נשק מתקדמות יותר כגון נשק בליסטי מונחה, טילי שיוט, מזל”טים ומערכות נוספות. השגיאה שהביאה לתוצאותיה העגומות של מלחמת לבנון השנייה בעורף הישראלי ושגררה את ישראל למבצע “עופרת יצוקה” על כל השלכותיו, חוזרת, למרבה התדהמה, על עצמה – ואין פוצה פה ומצפצף.

 

123.            פירוש החלטתה של “ועדת נגל” הוא כי אנשי מפא”ת השליכו ככל אין חפץ בו פתרון טכנולוגי בשל, מוכיח וזמין, שניתן להפעיל באורח מבצעי בתוך כשנה וחצי ממועד ההחלטה על כך, ושמדינת ישראל וארה”ב השקיעו בו יחד סך של כ-400 מיליון דולר. על פני פתרון זה העדיפה “ועדת נגל” פתרונות שהיו קיימים אז “על הנייר” בלבד, שהיו ונותרו בעייתיים מבחינת יעדי זמן, מחיר וביצועים ורחוקים מהוכחה מבצעית.

 

124.            החלטתה של “ועדת נגל” היא חזרה על משגה אסטרטגי חמור ביותר שנעשה כ-6 שנים לפני כינוס הוועדה, ואשר השלכותיו הן שאילצו את מערכת הבטחון לשקול מחדש את הנושא (ולהקים את הוועדה עצמה לצורך כך, הגם שחברי הוועדה מעלו בתפקיד שהוטל עליהם).

 

125.            יצוין, כי ההחלטה להפסיק את פיתוח מערכות היירוט באמצעות לייזר בשנת 2001 לא כוונה בשעתו במיוחד נגד מערכות הלייזר. היתה זו החלטה עקרונית לוותר על פיתוח מערכות ליירוט רקטות לטווחים קצרים ועל ההצטיידות בהן, מתוך תפיסה (שגויה) לפיה לאחר נסיגת צה”ל מלבנון בעיית ירי ה”קטיושות” למיניהן שייכת לעבר. “ועדת נגל” הוקמה מלכתחילה כדי לתקן את הטעות שנעשתה בעקבות השתרשותה של אותה תפיסה שגויה; לפיכך, בחירה בפתרון שאינו פתרון – הן בשל העובדה שאין ביכולתה של “כיפת ברזל” להגן על יישובים סמוכים לגבולות המדינה והן בשל עלויותיו האסטרונומיות של יירוט באמצעות מערכת קינטית – אשר אינה מתקנת את “החטא הקדמון“, הינה החלטה הנגועה בחוסר סבירות קיצוני.

 

126.            כשלון “ועדת נגל” בא לידי ביטוי בכך שגם כיום, בחודש יוני 2010, אין לתושבי ישראל הגנה מפני רקטות קצרות טווח ופצצות מרגמה – לא ביישובים הרחוקים יותר מגבול רצועת עזה וגבול הצפון, ובוודאי שלא ליישובים הקרובים יותר לגדר המערכת, ופתרון כזה גם אינו נראה באופק. הכשלון החרוץ במבחן התוצאה מדגיש את חוסר הסבירות הקיצוני שבהחלטת “ועדת נגל” ואת הצורך לבטל החלטה זו ולבחון את הנושא מחדש.

 

127.            היעדר תשתית ראייתית להחלטת “ועדת נגל” (כמפורט לעיל וכן בחוות הדעת המצורפות לעתירה) מבסס אף הוא את הטענה בדבר חוסר סבירותה הקיצוני של ההחלטה. יתר על כן, אם פנחס בוכריס ויעקב נגל אכן מאמינים בדברים שאמרו בראיון ב”מעריב” באפריל 2008 (ראו לעיל) ואין מדובר בניסיון הטעיה מכוון – אזי אין מנוס מן המסקנה כי בכירים במערכת הבטחון לרבות מי שעמד בראש “ועדת נגל” פשוט אינם בקיאים בעובדות ובנתונים הבסיסיים ביותר הצריכים לעניין. מסקנה זו כשלעצמה מצביעה על חוסר סבירותה הקיצוני של החלטת הוועדה. מכל מקום, ברור כי החלטת “ועדת נגל” לוקה בחוסר סבירות קיצוני גם מן הטעם שהיא מושתתת אך ורק על שיקולים שאינם ענייניים, מחד גיסא, ומתעלמת משורה ארוכה של שיקולים ונתונים חיוניים מאידך גיסא.

 

128.            משמעותה של החובה החלה על הרשות להפעיל את שיקול הדעת השלטוני בסבירות, היא כי בבואה להחליט בעניינים שבתחום סמכותה על הרשות המנהלית להביא בחשבון את כלל השיקולים הרלוונטיים, ולהעניק לכל שיקול את משקלו הראוי. ראו, לדוגמא: בגץ 935/89 גנור נהיועץ המשפטי לממשלה, פד מד(2), 485, 513; בגץ 6163/92 אייזנברג נשר השיכון, פד מז(2) 229, 265.

 

129.            במקרה בו הרשות המנהלית לא שקדה על איסוף הנתונים הצריכים והרלוונטיים לעניין ועל בדיקתם לקראת קבלת החלטתה, כשם שרשות סבירה הייתה נוהגת באותן נסיבות, לא יהסס בית המשפט להתערב בהחלטת הרשות (לעניין זה ראו: בגץ 852/86 אלוני נשר המשפטים פ”ד מא(2) 1; בג”ץ 620/85 מיעארי ואחניור הכנסת ואח פ”ד מא(4) 169; בגץ 953/87 פורז נראש עירית תלאביביפו ואח פ”ד מב(2) 309; בגץ 52/91 עתידית קופת פנסיה בעמ נשר האוצר פ”ד מה(3) 519; בגץ 7074/93 סויסא ואחנהיועץ המשפטי לממשלה ואח‘ פ”ד מח(2) 749. קל וחומר שדברים אלה נכונים מקום בו הרשות המנהלית ידעה את העובדות הרלוונטיות, אך היתה דעתה היתה נחושה להגיע לתוצאה מסוימת ללא תלות בעובדות – כבענייננו.

 

130.            לעניין זה יפים דבריו של כב’ השופט בדימוס י’ זמיר, בספרו הסמכות המנהלית, כרך 2, בעמ‘ 733:

 

רשות מנהלית שמפעילה את שיקול הדעת שלה ללא בירור העובדות הנוגעות לעניין, ומחליטה על יסוד תחושה בעלמא, או שדעתה נחושה להגיע לתוצאה מסוימת ללא תלות בעובדות המקרה, אינה מפעילה שיקול דעת כנדרש בחוק. במקרה כזה ניתן לומר על הרשות כי היא פועלת בשרירות. שרירות היא סוג של שחיתות. יש בה חומרה קיצונית. היא עילה לפסול כל החלטה מנהלית.” (ההדגשות אינן במקור)

 

131.            שומה על הרשות המנהלית, כנאמנת הציבור, להפעיל סמכותה בזהירות, באחריות, בהגינות וביושר, תוך שקילת כל השיקולים הענייניים ושיקולים אלה בלבד, ותוך עריכת איזון נאות בין השיקולים השונים הצריכים לעניין. מקום בו קיבלה הרשות החלטה שרשות סבירה לא הייתה מקבלת באותן נסיבות, ובפרט כאשר דרגת חוסר הסבירות היא   דין ההחלטה להתבטל.

 

יב.       פגיעה בזכות לחיים ולשלמות הגוף, בזכות לכבוד ובזכות לשוויון

 

132.            החלטת “ועדת נגל” פוגעת הלכה למעשה בזכויותיהם של העותרים לחיים ולשלמות הגוף, לכבוד ולשוויון.

 

133.            אחת ממשמעויותיה העיקריות של החלטת “ועדת נגל”, כמפורט לעיל, הינה כי העותרים אינם זוכים ואף לא יזכו בעתיד להגנה אקטיבית מפני ירי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לעבר יישוביהם. כאמור לעיל וכמפורט בחוות הדעת המצורפות לעתירה זו (לרבות ובמיוחד נספחים 3 ו-4 לחוות דעתו של יוסף ארזי), מערכת “כיפת ברזל” (גם אם תוצב בהיקף מספיק וגם אם ייעשה בה שימוש ב”שגרה” ולא רק בעת מלחמה גדולה), לא תוכל מבחינה טכנית צרופה לספק הגנה ליישובים בהם מתגוררים העותרים. לפיכך אחת מתוצאות החלטת “ועדת נגל” היא כי לעותרים תמשיך להישקף סכנת חיים כתוצאה מירי רקטות ופצצות מרגמה.

 

134.            החלטת “ועדת נגל” פוגעת, אפוא, בזכותם של העותרים לחיים, לשלמות הגוף ולכבוד (פגיעה אחרונה זו נגזרת בין היתר מעצם הפגיעה בזכות לחיים ולשלמות הגוף), שהיא זכות יסוד חוקתית של העותרים, אשר על הגנתה האקטיבית מצווים המשיבים מכוח סעיפים 4 ו-11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על המשיבים מוטלת החובה להגן באורח אקטיבי על זכותו לחיים של “כל אדם”; מקל וחומר שמוטלת עליהם החובה להגן באורח אקטיבי על זכותם של העותרים, שהם אזרחי המדינה ותושביה, לחיים. חובה זו מופרת על ידי המשיבים ביודעין, שלא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו, באופן שאינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל ושלא לתכלית ראויה – והכל כמפורט לעיל. אף אם תכלית ראויה ביסוד החלטת “ועדת נגל” (וההיפך הגמור הוא הנכון), הרי שהפגיעה בזכותם של העותרים לחיים, לשלמות הגוף ולכבוד הינה במידה העולה על הנדרש, מחמת כל הטעמים שנמנו בעתירה זו. אף מטעם זה כשלעצמו דין החלטת “ועדת נגל” להתבטל.

 

135.            יצוין כי בית משפט נכבד זה לא היסס בעבר לתת סעד אופרטיבי, מקום בו זכותם של עותרים לחיים ולשלמות הגוף נמצאה נפגעת עקב מחדליה של המדינה. כך אירע בפרשת מיגון בתי הספר בעיר שדרות (בג”ץ 8397/06 ווסר אדוארדו נ’ שר הבטחון ואח’ (פורסם ב”נבו”; פסק דין מיום 29 במאי 2007). בית המשפט לא היסס להתערב באותה פרשה, חרף משמעויותיה התקציביות מרחיקות לכת של הכרעתו – ומקל וחומר ששומה עליו לעשות זאת בענייננו, כאשר להכרעתו אין משמעויות תקציביות (והיה אם הוועדה האובייקטיבית שתקום תכריע בעד רכישת מערכות הלייזר “סקייגארד”, יהיה בכך אף משום חסכון כספי עצום, הן ביחס לשימוש בטילים-מיירטים והן ביחס לעלות נזקי הרקטות שיימנעו הודות לשימוש ב”סקייגארד”).

 

136.            על המשיבים מוטלת החובה לנהוג שוויון באזרחי המדינה ותושביה, ולא להפלות לרעה את העותרים בהיעדר הבחנה רלוונטית בינם לבין יתר אזרחי המדינה ותושביה. בית משפט נכבד זה פסק כבר, כי השוויון הינו מערכי היסוד של מדינת ישראל והוא מחייב כל רשות מרשויות השלטון, בכל פעולה מפעולותיה (ראו בג”ץ 6698/95 קעדאן ואח’ נ’ מנהל מקרקעי ישראל ואח’ פ”ד נד(1) 258) . יתר על כן, הפגיעה בעיקרון השוויון אף מוסיפה על הפגיעה בכבודם של העותרים. חובתם של המשיבים לנהוג שוויון חלה באופן כללי לעניין רמת הבטחון שעל המשיבים להעניק לעותרים, שעליה להיות דומה לזו שממנה נהנים בפועל שאר תושבי המדינה; חובה זו חלה באופן ספציפי לעניין בחירת מערכת היירוט בה ייעשה שימוש – כאשר המשיבים אינם רשאים להחליט במודע על רכישת מערכת יירוט שאפילו מבחינה טכנית צרופה אינה מסוגלת לספק הגנה לעותרים, ומיועדת להגן על שאר תושבי מדינת ישראל (בהנחה שתירכש ותוצב בהיקף מתאים ושייעשה בה שימוש בפועל).

 

אחרית דבר

 

137.            אשר על כן ולאור האמור לעיל מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע, כי החלטת “ועדת נגל” נשוא עתירה זו הינה בטלה וזאת מחמת כל אחד ואחד מן הטעמים שפורטו בעתירה זו ובנספחים לה – ועל אחת כמה וכמה מחמת משקלם המצטבר.

 

138.            יודגש, כי על אף שלעותרים עמדה בעניין הפתרון האופטימלי בסוגיית ההגנה מפני רקטות קצרות טווח ופצצות מרגמה (כאמור בסעיפים 61-69 לחוות דעתו של אל”מ (מיל.) יוסף ארזי, נספח ב’ לעתירה) – הרי שהעותרים אינם מתיימרים להכתיב את מהות הפתרון שעל המשיבים לבחור, והם אף אינם מבקשים מבית המשפט הנכבד לעשות כן. עניינה של עתירה זו הינו בתיקון פגמים חמורים ביותר שנפלו במינויה, בהתנהלותה ובהחלטתה של “ועדת נגל”. פגמים אלה יבואו על תיקונם, לטעמם של העותרים, רק עם ביטול החלטה זו ומינוי ועדת מומחים אובייקטיבית, אשר תשקול בכובד ראש את החלופות השונות ותגבש את המלצתה בתוך פרק זמן קצוב שלא יעלה על חודשיים ימים.

 

139.            יצוין, כי פעילותה של ועדה אובייקטיבית כאמור לעיל לא תפגע בלוחות זמנים כלשהם, הואיל ובמערכת הבטחון טרם הוחלט כמה מערכות “כיפת ברזל” לרכוש ובאיזה קצב והואיל והתקציב לצורך כך טרם נקבע. פעילותה של ועדת המומחים האובייקטיבית תאפשר לתקן את “החטא הקדמון” בטרם תיעשה השקעה עצומה ובלעדית במערכת “כיפת ברזל”, בבחינת “עוז לתמורה בטרם פורענות”.

 

140.            בית המשפט הנכבד מתבקש אפוא ליתן את הצווים על תנאי כמבוקש ברישא לעתירה זו, ולאחר שמיעת המשיבים – להפוך את הצווים על תנאי למוחלטים.

                                                                                                                ____________________            ___________________

ניצנה דרשן-לייטנר, עו”ד                              רועי כוכבי, עו”ד     

      ב”כ העותרים                               ב”כ העותרים

 

ח’ תמוז תש”ע, 20.6.2010

תצהיר

 

 

הנני הח”מ, רויטל סהר, נושאת ת.ז 31822497, לאחר שהוזהרתי כי עליי לומר את האמת וכי אהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק במידה ולא אעשה כן, מצהירה בזה בכתב כדלקמן:

 

1.                  הנני חברת ועד בעותרת 1, שורת הדין, ועושה תצהירי זה בתמיכה לעתירה דנן.

 

2.                  כל העובדות והטענות המפורטות בעתירה דלעיל נכונות למיטב ידיעתי ואמונתי.

 

3.                  זהו שמי, זו חתימתי, ותוכן תצהירי אמת.

 

 

                                                                                                             רויטל סהר

הנני לאשר כי ביום 17.5.10 הופיעה בפניי, ניצנה דרשן-לייטנר, עו”ד, גב’ רויטל סהר, נושאת ת.ז. 31822497 (המוכרת לי באופן אישי), ולאחר שהזהרתיה כי עליה לומר את האמת וכי תהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק במידה ולא תעשה כן, אישרה את נכונות תצהירה שלעיל וחתמה עליו בפניי.

 

_________________                                                              _____________________

חותמת                                                                               ניצנה דרשן-לייטנר,עו”ד

__________

נספח א’: חוות דעת מומחה, ד”ר עודד עמיחי

נספח ב’: חוות דעת מומחה, אל”מ (מיל.) יוסף ארזי

__________

מחדל הגנת העורף: מדוע נזנח פתרון הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד) לטובת כיפת ברזל“?

האם מדינת ישראל החליטה להפקיר את העורף לירי בליסטי?

עוד על מחדל הגנת העורף, ועל פתרון הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד) שנזנח לטובת “כיפת ברזל

עוד על גרירת-הרגליים בעניין מערכות הלייזר נגד טילים: מערכת הביטחון שמה את כל הביצים בסל עם חור

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר