מותר הסופר על הבסטיונר – אין

מותר הסופר על הבסטיונר – אין

ד”ר ישראל בר-ניר
08.07.2010 16:11
ומחרתיים על הסכין

ומחרתיים על הסכין


יחסית לגודל האוכלוסיה מדינת ישראל התברכה בציבור גדול של אינטלקטואלים ואנשי רוח. יש ביניהם כאלה, אבל יש יותר שהם כאלה רק בעיני עצמם



בחירת כותרת למאמר היא משימה בפני עצמה. כותרת טובה צריכה לרמוז בצורה כזאת או אחרת על תוכן המאמר ובו בזמן לגרות את סקרנותם של קוראים פוטנציאליים לקרוא את המאמר המלא. הכותרת הראשונה עליה חשבתי למאמר הנוכחי היתה תעוזת השחצנות (The Audacity of Arrogance).

במבט ראשון זה נראה לי כרעיון מוצלח, כי זה באמת תוכן המאמר. השם גם נראה לי פרובוקטיבי דיו כדי ליצור עניין אצל קוראים פווטנציאליים. הכותרת הזאת שאולה משמו של ספר שאובאמה כתב בשנת 2008, תעוזת התקווה (The Audacity of Hope), ספר שאחרי בחירתו של אובאמה לנשיאות היה לרב מכר. היו לי צפיות שזה יגדיל את מספר הקוראים. במחשבה שניה החלטתי לרדת מהרעיון בשל החשש שאצל קוראים פוטנציאליים יווצר הרושם שהמאמר עוסק באובאמה. על אובאמה אכתוב בהזדמנות אחרת. הכותרת הנוכחית שאולה מאימרת חז”ל, ואומרת את מה שהכותרת המקורית כיוונה לאמר.

יחסית לגודל האוכלוסיה מדינת ישראל התברכה בציבור גדול של אינטלקטואלים ואנשי רוח. יש ביניהם כאלה, אבל יש יותר שהם כאלה רק בעיני עצמם – מה שמכונה באנגלית Self Styled. הציבור הזה מגלה מעורבות גבוהה (יש הגורסים מעורבות יתר) בחיי היום יום הפוליטיים, ומרבה לתרום לדיון היום יומי המתקיים סביב האתגרים השונים העומדים בפני המדינה. הוא גם מנסה להשפיע על ההחלטות המתקבלות.

תוצאה אחת, מידית, של המעורבות הזאת היא שהדיון מתנהל בדרך כלל ברמה לשונית שהיא ללא דופי. בהשאלה ממערכון ידוע של הגשש החיוור, לעתים רחוקות בלבד תמצא בין הנוטלים חלק בדיונים המשודרים בטלוויזיה, משתתף המתקשה להגות את המילה זרבובית או שאיננו מכיר את הטיותיה השונות. יכולת ניסוח ורטוריקה, שפע של דימויים שהם לעילא ולעילא הינם תופעה של יום יום בכל אחד מרבי שיח המשודרים בכל שעות היממה מעל מסכי הטלוויזיה, ממש תענוג להקשיב. במקביל, המאמרים המתפרסמים בעיתונות הכתובה הם פובליציסטיקה במיטבה, תאווה לעיניים. דא עקא, לניסוחים המבריקים, לרטוריקה המעולה, לרמה הלשונית לא נלווית רמה מקבילה בתוכן ובמהות. הקליפה נוצצת ומבריקה. הבפנוכו – אוויר בלבד. יתרה מזאת, בהשאלה משיר ידוע, האוויר לא תמיד צלול כיין. לעתים קרובות האוויר עכור, ולפעמים הוא סתם מסריח.

במאמר מוסגר, יש חריגים. הזדמן לי להקשיב לפני מספר ימים לתוכנית המשודרת בטלוויזיה בשם מועצת החכמים. מנחה התוכנית, דן מרגלית, נחשב לגדול המנחים שקמו אי פעם לטלוויזיה הישראלית. תת רמה כזאת לא ראיתי מעודי, לא בשידורים שאני קולט מהארץ ולא כאן בארה”ב. אינני מתייחס לתוכן השידור ו/או לדעות שהושמעו בו. אני מתייחס אך ורק לסגנון ולהתנהגות המשתתפים. צעקות וצרחות, נכנסים אחד לדברי השני – אני מסופק אם בשוק הכרמל אפשר לראות מחזה כזה. חרפה ובושה זאת לא מילה. ובראש כל הסמנטוחה הזאת יושב לו מנחה הצמרת, דן מרגלית, מחייך מאוזן לאוזן ומבסוט מעצמו. בהשאלה מהגשש החיוור – ברברסקי פרימיטיבסקי.

בחזרה לנושא המאמר. רטוריקה כשלעצמה, ופובליציסטיקה, מעולות ככל שתהיינה, אינן מקנות עדיפות כל שהיא לדעותיו של הבעל דבר. בעל בסטה בשוק הכרמל, בסטיונר כפי שאני מכנה אותו, יתקשה אולי להביע את דעותיו בשפה מליצית, אבל זה עדיין לא הופך את דעותיו לפחות נכונות, או לפחות חכמות, או לפחות מוסריות מאלו של סופר או משורר שהוא חתן פרס ישראל. בכל מה שקשור להתמצאות והבנה בנושאי ביטחון ומדיניות אין לאחרון כל יתרון על הבסטיונר. מכאן כותרת המאמר.

ציבור האינטלקטואלים, המרכיב הדומיננטי בקרב האליטה ה”נאורה” בישראל, רואה את הדברים אחרת. הוא משוכנע מעבר לכל ספק שבכל תחום ונושא העולים לדיון, הוא יודע יותר טוב, הוא מבין יותר טוב, הוא צודק יותר ומעל לכל הוא מוסרי יותר מאשר ה”עמך” – פקידים, שרברבים, פועלי יום, מטאטאי רחובות, מובטלים וכו’. בעיני הציבור הזה החלוקה היא ברורה – אני ואפסי עוד. האם יש לזה כיסוי? או שמא מדובר בשחצנות גרידא, התנשאות אליטיסטית שכאשר ה”עמך” בו מדובר הם יוצאי עדות המזרח נוספים לה סממנים גזעניים. המציאות לא מותירה הרבה מקום לספק.

במהלך כל התקופה מיום הקמתה של מדינת ישראל, ציבור האינטלקטואלים טעה כמעט בכל נושא בו הוא נקט עמדה. לטעות זה לא פשע. כל אחד יכול לטעות. קצת מידתיות לא היתה מזיקה כאן, אבל זה נושא לדיון אחר. הדברים נראים אחרת כשבוחנים מה קורה כאשר המציאות טופחת לטועים על הפנים. כאשר זה קורה לאינטלקטואלים מתקיימת האימרה נער הייתי וגם זקנתי, ולא זכיתי לשמוע אינטלקטואל אומר “טעיתי. אין גבול ליצירתיות של אינטלקטואלים כאשר הם נדרשים לתת הסבר רציונלי להתנהגות או לקבלת החלטות שהיו מלכתחילה בלתי רציונליות (rationalize irrational behavior or irrational decisions). ואין צורך לאמר שהכל נעשה תוך הפגנת עליונות, אני ואפסי עוד, זלזול בנוסח של מה הוא כבר מבין.

לא קשה לראות ממה זה נובע. האדם מהרחוב, הבסטיונר או בעל הבסטה משוק בכרמל אותו בחרתי כדמות מייצגת, שונה מהאינטלקטואל בכך שהוא איננו שבוי בכבליה של אג’נדה, אג’נדה המכתיבה לו מציאות אותה הוא היה רוצה לראות ולא את המציאות כפי שהיא.

הציבור האינטלקטואלי ממנו מורכבת האליטה הנאורה איננו עשוי מקשה אחת. יש ביניהם אנשי אקדמיה עם תעודות ובלעדיהן, פרופסורים, דוקטורים, מרצים בכירים וזוטרים, עוזרי הוראה ותלמידי מחקר, להם חוברים אנשי הגות ורוח, סופרים ומשוררים, אומנים יוצרים ושאינם יוצרים, שחקנים וחקיינים ועוד ועוד, בסה”כ מיגוון עשיר של דמויות. ועל מנת לא להותיר חלל ריק ישנה גם “ברירת מחדל” לכאלה שאינם נופלים לאחת הקטגוריות שמניתי – “פעיל” (activist).

כאן אני חייב לסטות מהנושא לרגע. המושג הזה, “פעיל”, תמיד גרה את סקרנותי. מה זה בדיוק? איך אדם נהיה “פעיל”? לומדים את זה? ואם כן, היכן? ומה נכלל בקוריקולום? איפה נרשמים ללימודים? מה הם תנאי הקבלה? האם צריך לעמוד בבחינות כניסה? האם יש בחינות גמר בסיום הלימודים? האם סיום מוצלח של הלימודים מקנה תואר או תעודת גמר? ובתום הלימודים, האם צריך רשיון כדי לעסוק בפעילות? ואם כן, מי מוסמך להעניק רשיונות כאלה? הרי זה לא הגיוני שכל זב ומצורע יוכל סתם כך לקום בבוקר ולהחליט “פעיל אני”. ובאותו הקשר, המושג הרווח בתיקשורת הוא בדרך כלל “פעיל שלום”, מה שמעורר את השאלה למה אף פעם לא שומעים על “פעיל מלחמה”? אם אין דבר כזה, אז מה הרבותא בתואר “פעיל שלום”? הנושא הזה שווה מאמר בפני עצמו. אולי אקדיש לכך זמן בעתיד.

המיגוון האנושי (diversity) הרחב המאפיין את האליטה האינטלקטואלית, אינו בא לידי ביטוי בקשת הדעות שהן נחלתו של הציבור הזה. אדרבא, בקרב ציבור האינטלקטואלים ואנשי הרוח למיניהם שוררת תמימות דעים כמעט מלאה בכל הנושאים הפוליטיים. קונפורמיזם או חשיבת עדר (Group think) הוא המאפיין בה’ הידיעה של האליטה האינטלקטואלית של ימינו. במקביל, הסובלנות לדעות חריגות איננה הצד החזק שלה, ומי שאינו הולך בתלם משלם ביוקר.

לכתוב הם יודעים. אין חולקים על כך. לא פעם אני מתקנא ביכולת הכתיבה שלהם, הלוואי עלי. איך שהם שולפים מאמרי פובליציסטיקה לעילא ולעילא. אבל לעתים קרובות קשה להבין למה בדיוק הם מתכוונים. המחשוב החודר לכל תחום של החיים המודרניים, ובמיוחד השימוש הנפוץ במעבדי התמלילים, הקים דור שלם של מושכים בעט שכתיבתם עיסוקם (מעבד תמלילים זה לא בדיוק עט, אבל לצורך הדיון כאן זה לא משנה). הבעיה היחידה עם מעבד תמלילים היא שהוא משפר את יכולת הכתיבה בלי להביא לשיפור מקביל בהבנת הנקרא. בדיחה שהייתה נפוצה ברוסיה, בתקופת שלטון משטר המחר, הייתה “למה השוטרים מפטרלים בזוגות?” כשהתשובה הייתה “אחד שיודע לקרוא ואחד שיודע לכתוב”. אינטלקטואלי התמלול היו מפיקים הרבה תועלת אם הם היו מיישמים את המתכון הזה של עבודה בזוגות. בעבר, כותב המכבד את עצמו היה נוהג לקרוא את מוצריו לצורך הגהה. היום, מאחר וכל מעבד תמלילים הראוי לתואר מכיל בודק שגיאות כתיב אוטומטי (spelling checker), הכותב פטור מהטרחה הזאת.

במאמר קודם הבאתי מספר דוגמאות של מלל אינטלקטואלי שלאף אחד, כולל לזה שהתבטא, לא ברור מה בדיוק נאמר שם (הברק אינו מכה פעמיים – תרבות פוליטית בישראל). הבעל דברבאותו מאמר לא היה בדיוק אינטלקטואל למרות היומרות שלו בתחום הזה. לצורך הדיון כאן נתרכז באינטלקטואל של ממש. לא סתם אינטלקטואל, אינטלקטואל צמרת – סופר ממיטב דור יפי הבלורית והתואר – עמוס עוז.

עמוס עוז הוא סופר מצליח. ספריו תורגמו להרבה שפות ושמו ידוע ברחבי העולם. היו אפילו לחשושים ורינונים אודות פרס נובל שנמנע ממנו, על פי גרסת לונדון וקירשנבאום, בגלל שהוא הצטרף למגני מבצע עופרת יצוקה רק ביום השלישי למבצע ולא ביומו הראשון. אבל אלו היו שמועות בלבד. לא זה נושא הדיון כאן.

עמוס עוז איננו מסתגר במגדלי השן של האקדמיה ואיננו מצמצם את פעילותו לתחום הספרות היפה. הוא נוטל חלק פעיל בשיח הפוליטי ציבורי של מדינת ישראל. הוא מפרסם מאמרים בנושאי פוליטיקה, מדיניות ובטחון, בעיתונות בארץ ובחו”ל. הוא נואם בכנסים מפלגתיים ובעצרות המונים. תמיד יש לו מה לאמר – מה לא בסדר, מי לא בסדר, למה זה לא בסדר, מה צריך לעשות על מנת שיהיה בסדר, על מי צריך להטיל את המשימה לדאוג שיהיה בסדר, ועוד כהנה וכהנה. אינני יודע מאיפה יש לעמוס עוז העוז לחשוב שיש לו הידע והיכולת לפסוק הלכה בענייני מדיניות וביטחון, שמה שיש לו לאמר בתחומים האלה הוא בעל ערך מעשי כל שהוא או שבכלל יש לו משמעות. אין מחלוקת על רמת הניסוח ועושר הביטוי. במקלדת הוא שולט כמו וירטואוז, וכל מאמר שלו הוא פצצה ספרותית. אבל מעבר לזה, התיאור ההולם ביותר את דבריו של עמוס עוז הוא שיר שכתבתי בהשראת שירו של ירון לונדון על אליעזר בן יהודה: עמוס עוז, יהודי מבדח, רעיונות הבל והצעות שוא, הוא בודה יום יום ממוחו הקודח.

התמזל מזלי ובדיוק בימים בהם התחלתי לעבוד על המאמר הנוכחי, עמוס עוז בא לקראתי וספק לי דוגמא חיה. ב 2 ביוני, 2010, התפרסם בעיתון “הארץ” מאמר של עמוס עוז בשם על גבולותיו של השימוש בכוח. לא אדון כאן בכל פרטי המאמר מי שמעוניין יכול לקרוא את המקור במלואו, לפחות תהיה לו הנאה מהצד הספרותי.

החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון כך מסביר לנו עמוס עוז, ובהמשך הוא פוסק בנימה מתנשאת של יודע כל מעולם לא נוצח רעיון בכוח. נו באמת, המשטר הנאצי ותורת הגזע שלו גם כן היו רעיון, רעיון שקנה לו הרבה אוהדים ברחבי העולם. האם עמוס עוז היה זוכה לכתוב את הקשקשת שלו לו הרעיון הזה לא היה מנוצח באמצעות כוח? אבל עמוס עוז איננו מסתפק בזה. אם לא בכוח, אז איך צריך להתמודד עם החמאס שהוא רעיון?

תשובתו של עמוס עוז לשאלה הזאת היא חד משמעית לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת. בוקר טוב אליהו. איפה היית עד היום? איזה רעיון מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת, אתה הצעת בשלושים השנה האחרונות? אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן יש לעמוס עוז הצעה משלו. אני לא בטוח לגבי המושך יותראו המתקבל יותר על הדעת“, אבל זו בהחלט הצעה מקורית, רעיון שאף אחד לא חשב עליו עד היום. על ישראל, כך גורס עמוס עוז, להסכים בהקדם עם הפלסטינים על הקמת מדינה עצמאית בגבולות 1967 שבירתה תהיה ירושלים המזרחית, לחתום עם אבו מאזן ואנשיו על הסכם שלום ובכך לצמצם את הסכסוך הישראליפלסטיני לסכסוך ישראליעזתי. חסד עשה עמנו הקבה שהביא לנו את עמוס עוז. אם הוא לא היה, צריך היה להמציא אותו.

יש לי ספק אם עמוס עוז קורא את מה שהוא כותב, ואם הוא קרא, אם הוא הפנים את המשמעות המלאה של דבריו. כפי שציינתי, כושר כתיבה לא תמיד הולך ביחד עם כושר קריאה, או יכולת הבנת הנקרא למען הדיוק. למעשה דבריו של עמוס עוז הם בבחינת סתימת הגולל על חזון שתי המדינות (חזון הבל בזכות עצמו, אבל זה נושא לדיון אחר), כי הוא קובע שמדובר בשלוש מדינות.

המחזאי ברטולד ברכט שם בפי הגיבור באחד ממחזותיו את המשפט הבא חיסרון אחד יש לו לאדם – הוא יכול לחשוב (der Mensch hat einer Fehler: Er kann denken). במושגים של ברכט, עמוס עוז הוא אדם מושלם. זה נכון באותה מידה לגבי הרוב המכריע מבין הציבור המרכיב את האליטה האינטלקטואלית בישראל.

תהום עצומה מפרידה בין עמוס עוז הסופר לבין תרומתו של עמוס עוז לפובליציסטיקה. כל אחד מספריו של עמוס עוז הוא יצירה בזכות עצמה. יש ביניהם יותר טובים ויש פחות טובים, זה כבר עניין של טעם, אבל אין יצירה אחת דומה לשנייה. לא כן בתחום הפובליציסטי. כאן, במשפט קצר אחד קראת אחד קראת את כולם. במשך 43 שנים, מאז שהחל את דרכו כמטיף בשער אחרי תום מלחמת ששת הימים, עמוס עוז לא העלה רעיון אחד חדש. עשרות, ואולי מאות, מאות מאמרים התפרסמו תחת שמו בעיתונים בארץ ובעולם, עשרות כינוסים בינלאומיים בהם הוא הופיע ונשא את דברו. ואותה המנגינה תמיד חוזרת. שום שינוי, שום גיוון. תמיד אותו המסר. הווריאציות היחידות הן בניסוח. פעם הוא קורא ליוזמה חדשה“, ופעם הוא מתריע על חלון הזדמנויותשעומד להסגר, בהזדמנות אחרת הוא דורש תפנית מדינית“, וכשזה לא קורה הוא מסביר שדרושה פריצת דרך“, “חשיבה יצירתיתהיא מה שנדרש, ומהמבוי הסתום יוציא אותנו רק חזון מדיני“, אפשר להמשיך כך אד אינפיניטום (43 שנים זה הרבה זמן. אפשר לכתוב הרבה בפרק זמן כזה . . .).

במשרדי עורכי דין נהוג להחזיק בזיכרון המחשב נוסחים של חוזים סטנדרטיים לכל סוגי עסקאות. כשמתעורר הצורך, ממלאים את שמות וכתובות הצדדים ומשלימים את פרטי העסקה. כתיבת מאמרי שלום מתבצעת בטכניקה דומה. טקסט סטנדרטי של מאמר שלוםטיפוסי, המכיל את כל הקלישאות המקובלות, נמצא דרך קבע בזיכרון המחשב. הטקסט מכיל רווחים לתוכם שותלים מונחים הנשלפים באופן אקראי מתוך אוצר מונחי השלום (peace glossary) – לקסיקון ממוחשב המכיל את כל מה שנכתב ו/או נאמר אי פעם על נושא השלום במהלך 62 שנות קיומה של מדינת ישראל. יש במחשב גם בורר אקראי (random selector) הנועד למנוע שימוש חוזר באותו מונח לעתים יותר מדי קרובות.

על מנת למנוע אי הבנות, אין לי שום דבר אישי נגד עמוס עוז. אני דווקא מאוד אוהב לקרוא את ספריו. העיתוי של המאמר בעיתון הארץ“, שנכתב עי עמוס עוז, גרם לכך שהוא יהיה הנושא, אבל הדברים יכלו להיאמר באותה מידה על דוד גרוסמן, א. ב. יהושע או על כל סופר אחר הרואה את עצמו כפוסק הלכות בנושאי מדיניות וביטחון. כאשר הרב קוק אמר חכמת סופרים תסרח הוא ידע כנראה על מה הוא מדבר. אינני חושב שהוא היה אומר את זה על חכמת הבסטיונר.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר