ימות המשיח – הבג”צ דואג לחינוך “חרדי” לילדי “ישראל”

ימות המשיח – הבג”צ דואג לחינוך “חרדי” לילדי “ישראל”

חנה אייזנמן/שבתי טבת/בן-גוריון
05.07.2010 03:50
ימות המשיח - הבג"צ דואג לחינוך "חרדי" לילדי "ישראל"


‘ילדים אלה, שיבואו ללא הורים, יהיו הילדים של כל העם, ועל העם לשאת לא רק בהוצאות חינוכם, אלא, גם בהוצאות יישובם על הקרקע. את החינוך המעולה שיקנו להם במוסדות, שיוקמו לשם כך, יתכננו מיטב המומחים, כדי להכשירם ‘לכל תפקיד שאנו רוצים בו’. שהרי ‘הנה ניתנה לנו הזדמנות לחנך דור לבנין המדינה היהודית…”.



 

ב”ה

 

 

ימות המשיח – הבג”צ דואג לחינוך “חרדי” לילדי “ישראל”.

 

 

הבג”צ דואג לחינוך “חרדי” לילדי “ישראל”.

 

בני עדות המזרח מעניינים את בייניש כקליפת השום, בדיוק כמו שמעניינים אותה ה”מתנחלים” וכל שומרי-המצוות, למיניהם ולסוגיהם – ובקיצור – לבד מכל ממשלות “ישראל”, אין כמו הבג”צ, המייצג את מערכת המשפט של המדינה הזו, שונא ומסוכן לעם היהודי.

 

אותו בג”צ, שגירש את אלפי משוקמי עיירות-הפיתוח מבתיהם וממשקיהם המשגשגים, בגוש קטיף, והחזיר אותם ל”עיירות הלחם”, דואג למתן חינוך “חרדי” לבנות עדות המזרח, בעיר עמנואל, שגם חורבנה נמצא על האג’נדה של המדינה ובג”צה.

 

קבעתי כבר לפני שנים – אין בעולם רשעים, רמאים וצבועים כ”ציונים”, במיוחד, כ”ציונים הגאים”. כשילדיהם של שונאי ישראל חוזרים-בתשובה, הם מאשימים את ה”חרדים” ב”מסיונריות”. אבל, כשה”חרדים” אינם מתנדבים להחזיר את כל העולם בתשובה, כי – א. אינם הולכים בגדולות, ב. קליטה המונית של מי שאינם מחוזקים מאד בדתם, עלולה להקריב בנות “חרדים” למולך הבייניש, אז הם “גזענים”.

 

בראשו של הבג”צ דמם של המוני יהודים, ועל רצח טלי חתואל וילדיה, היו צריכים שופטי הבג”צ לעמוד לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. אבל, לא בזאת עסקינן היום, וגם לזה נחזור פעם נוספת, אי”ה, כי על סיוע לרצח העם היהודי אסור לעבור בשתיקה.

 

חינוך במדינה שהשמאל בנה

 

היום נעסוק ב”חינוך” – שהוא בראש סולם העדיפויות במדינה שהשמאל בנה, וליתר דיוק – ה“חינוך מחדש”.

 

כידוע וכזכור, בן גוריון דאג מאד לחינוכו של העם היהודי ל“מרות לאומית”, אחרת לא תיתכן הקמת המדינה שלו, שאותה ינהל, כמובן, מעמד-הפועלים בראשות הפועל, דוד בן-גוריון.

 

להלן משנתו החינוכית (על פי “הדרך לאייר” לשבתאי טבת):

 

“ברצף בלתי נפסק, כמעט – בישיבות בווה”פ ובמרכז, במועצות ובוועידות האיץ במפלגה לעשות את הדרוש, לדעתו, כדי לזכות במערכה. בשני עניינים החריפה המחלוקת במיוחד: חינוך ועליה. גישתו של בן גוריון לשני אלה נבעה ממקור אחד, מתפיסת “ממעמד לעם” שלו, ומתחושת הקרקע הבוער. ההתנגדות לו נבעה גם היא ממקור אחד: שמירה על ערכים. בתחום החינוך הציע בן גוריון עוד ב-1931 לספח את רשת בתי הספר של ההסתדרות – את זרם העובדים – למערכת החינוך הכללית של הישוב, שנוהלה על ידי הוועד הלאומי, וקיבלה את רוב תקציבה מהסוכנות היהודית. תכלית כפולה עמדה לנגד עיניו: שחרור ההסתדרות מעול כספי כבד, ותמריץ להסתער על ציבור המורים בארץ, להטותו לדרכה, כדי שהחינוך לערכי תנועת העבודה יהיה לנחלת כלל התלמידים. ואכן, בן-גוריון דבק במאבקו לביטול הזרמים בחינוך –  הכללי, ההסתדרותי והדתי – עד שתפיסתו יצאה אל הפועל ב-1954, עם הנהגת חינוך ממלכתי אחד במדינת ישראל (באותה שנה עזבו את בית ספרנו בכפר-חסידים כל ילדי החילונים, לבית הספר לחינוך מחדש של בן גוריון. עד אז היה חינוך אחיד למורשת ישראל. לא היה קל להיפרד מחברותינו הטובות ולהתרגל לכתות המצומצמות, חסרות החברים והחברות). אבל אז, בשנות ה-1930 המוקדמות, קמו נגדו אלה שראו בהצעתו ויתור מדעת על אחד מהשגי תנועת העבודה החשובים ביותר, קולותיהם, בארץ ובחו”ל, של החוגים שבן-גוריון כינה “עממיים”, שנתיראו או נרתעו מהחינוך ההסתדרותי כחינוך לסוציאליזם…. “

 

“ממעמד לעם”, כלומר, מעמד הפועלים יהפוך לעם השולט בארץ ישראל. ותורתו תהיה מורשת העם האחר הזה. ועל כן, החינוך לערכי תנועת העבודה יהיה לנחלת כלל התלמידים….

את הצלחת החינוך הזה, מוכיחה הבייניש, שהתחנכה ב“בית החינוך לילדי עובדים” בתל-אביב, שונאת ישראל בכל רמ”ח ושס”ה. מעניין אם בית החינוך הזה היה מקבל את ציפי וביבי לספסליו (האמת היא, שזה היה מיותר; מה ההבדל בין ציפי&ביבי לבייניש?). אפשר לומר בביטחה שלא!!!

 

איך אני יודעת? הנה כרוז של בן גוריון:

 

מלחמה לנוער העברי בטירור ובמבצעיו!

הטרור הפרוע של הפורשים ופורקי העול…המכוון כביכול כלפי השלטון הבריטי ומוסדותיו, פוגע למעשה בראש ובראשונה בעמנו הדווי ובאחרית התקווה הציונית…

המסייע לאויב – אויב הוא!

מחוללי הטרור, המכנים עצמם “ארגון צבאי לאומי” ו”לוחמי חירות ישראל” בוגדים המה.

נוער עברי! ….

אתה נתבע כעת לקום ולבער את נגע הטרור מקרב היישוב.

אל יבואו פורצי הגדר בקהל הנוער העברי !

מספסלי הלימודים יוצאו, ומן הסדנאות יורחקו.

לא תורשה תעמולתם בכתב ובעל פה – לא ברחוב ולא באולם סגור. לא בבית תפילה ולא בבית ספר ולא בשום מקום אחר.

אל יינתן מחסה לעוכרים בבית הוריכם, קרוביכם ומכריכם! אל כניעה לאיומים ולסחיטות!

יעמוד הנוער על המשמר! יפעל הנוער בכוחות עצמו ויושיט כל העזרה למוסדות הציבור והשלטון לשם מניעת הטרור ופירוק ארגונו! ידעו אנשי הכנופיות, כי ייתקלו בהתנגדותו הנמרצת של הנוער העברי המאוחד. הפתח לתשובה עודנו פתוח לפניהם. אולם המהרסים והמחריבים שאין להם עוד תקנה, יבודדו ויופקרו, עד שיוקעו משורות היישוב, עד שהטרור ייפסק וארגונו יבוטל.

 

שבתי טבת מעלה על נס את כשרונו של בן-גוריון להפוך כל אסון ליתרון. ומכיוון שעם ישראל משופע באסונות, נפלו בחיקו של בן-גוריון יתרונות עצומים. ואם לא די באסונות, שממילא, טרח בן גוריון להעצימם ולהוסיף עליהם, וכך הוסיף לעצמו יתרונות. בעיקר כספים למעמד שלו….

 

הוצעה לבן גוריון דרך להצלת חמשת אלפים ילדים מן הבלקנים (תכנית שלא יצאה לפועל, בסופו של דבר, כלומר, הילדים הושמדו). ובן גוריון כבר מנה את יתרונותיו – שיבוט הילדים לשטאנץ אחד (נוסח הסטאליניזם/נאציזם) לתפארת “מדינת-ישראל” – מדינת בן-גוריון (הדרך לאייר, שבתי טבת):

“תכנית להצלת ילדים, שלא יצאה לפועל, מאירה את הנסיבות ואת יחס בן-גוריון לשאלה ששום מנהיג לפניו לא נאלץ להתמודד עם שכמותה: בדצמבר 1942, הביעה ממשלת המנדט נכונות להרשות עליית 5,000 ילדים מארצות הבלקן, ורמזה על אפשרות הקצבת כל מכסת העליה שעוד נותרה לפי הספר הלבן (בארכי-נאציזם הבריטי עוד נעסוק, בעז”ה) – 29,000 היתרים – לרשות הצלת הילדים. בן-גוריון נדלק, ותוך שהפקיע את הטיפול בעניין מידיה של הנרייטה סאלד, ראש עליית הנוער, הפועלת לאט מדי לטעמו, מינה למטרה זו ועדה של הנהלת-הסוכנות-היהודית, בראשותו, ונשא חזון: ‘ילדים אלה, שיבואו ללא הורים, יהיו הילדים של כל העם, ועל העם לשאת לא רק בהוצאות חינוכם, אלא, גם בהוצאות יישובם על הקרקע. את החינוך המעולה שיקנו להם במוסדות שיוקמו לשם כך…” – הוא התנגד גם לתיתם למשפחות מאמצות, שכן, ‘אנחנו יודעים מה זאת אם חורגת’ – יתכננו מיטב המומחים, כדי להכשירם ‘לכל תפקיד שאנו רוצים בו’. שהרי ‘הנה ניתנה לנו הזדמנות לחנך דור לבנין המדינה היהודית…”.

 

האיש היה מפלצת. מפלצת! ויורשיו, מאז ועד היום הם מלשינים, מוסרים, רודפים, מהרסים ומחריבים כל חלקה טובה בישראל, רק לא את חלקת עשבי הרוש והלענה, המכונה “ישראל”.

סיפור עמנואל הוא פרק נוסף במערכה ה”שטירמרית” נגד העם היהודי בארץ ישראל.

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר