השופטים, הפרקליטות והמשטרה פיברקו ראיות – ואיש לא יפצה את הנאשם

השופטים, הפרקליטות והמשטרה פיברקו ראיות – ואיש לא יפצה את הנאשם

שמחה ניר, עו”ד
03.05.2010 21:11
נחה דעתנו

נחה דעתנו


בין היתר טען התובע כי השוטרים אילצו אותו לאונן מול עיניהם, כדי לראות האם הוא שופך זרע ■ בכתב התביעה שהגיש נגד המדינה טען הנאשם: “מרגע מעצרו ‘נחרץ גורלו’, המשטרה החלה במרץ באיסוף ראיות להרשעתו, כשחסרו לה ראיות – יצרה אותן בעצמה. הפרקליטות והשופטים ענו אחריה אמן”



המדינה לא תפצה אדם שישב בכלא 20 שנה על רצח ואונס, ושוחרר אחרי שה”נרצחת” חזרה לארץ כשהיא בריאה ושלמה, ואף לא ידעה אדם כלשהו הואשם באינוסה ורציחתה, כייוון ששבועיים לאחר מכן היא עזבה את הארץ עם הוריה, לשוב לברית המועצות דאז, ארץ מוצאם. האיש גם הוכיח כי במועד הרצח הוא היה עצור באבו כביר, על עבירה אחרת (ממנה זוכה מאוחר יותר), אך השופטים התעלמו מראיות ההגנה ומעדיה.

המדינה לא תפצה את הנאשם – כך פסק היום (ב’) בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

לפי כתב-האישום ראשיתה של הפרשה באפריל 1989, בעקבות תלונה על רצח ואונס מזעזע של קטינה שהיתה בדרכה מבית חברתה לביתה. בסביבות השעה 20:00 בערב ניגש אל הקטינה אדם זר, סתם את פיה וגרר אותה לחצר בניין, שם ביצע בה מעשים מגונים ומעשה אונס, וחבל קשות בגופה.

לפני מותה נחקרה הקטינה בבית החולים, ע”י המשטרה ומסרה פרטים אודות האנס, בין היתר לגבי גובהו, מבנה גופו, שעירותו, בגדיו, כובעו, ומשקפי השמש שהרכיב בזמן ביצוע האונס – כך כתב-האישום.

כיומיים לאחר המקרה נקלע התובע, רגב שוובר, עד אותו יום אדם מן השורה, לסיפור קפקאי עגום, שנמשך מבחינתו עד צאתו מהכלא. באותו יום זיהה אבי הקטינה בסופרמרקט אדם שנראה לו דומה לקלסתרון האנס שהורכב על-פי הוראות בתו. אותו אדם היה שוובר.

כשהביאו השוטרים לבית החולים סדרה של תמונות, בהן תמונתו של החשוד, על מנת לאפשר לקטינה בתו לזהות את ה”חשוד” היא לא זיהתה אותו, ואף הצביעה בוודאות על תמונה אחרת, אך למרות זאת המשטרה לא הניחה לאיש, מעצרו הוארך, ולאחר כשבועיים הוגש נגדו כתב אישום חמור בגין האירוע.

עוד יצויין כי הפרקליטות הציגה בפני בית המשפט חוות-דעת רפואית של המכון לרפואה משפטית, על שמה של הנרצחת, אבל הצילומים מראים את גופתו של גבר זקן, ובפרטי הזיהוי נרשמה הערה: הזיהוי באחריות המשטרה.

למרות שלא היה כל זיהוי, למרות שלא הוכח כי “המנוחה” אכן מתה ולמרות שהנאשם הוכיח (בעדויות הממונים על בית המעצר, וברישומים שנעשו בשמן-אמת) כי במועד הרצח הוא היה בבית המעצר, הורשע הנאשם, ושוחרר, כאמור, רק לאחר 20 שנה, משנמצא כי ה”נרצחת” אכן חיה ושלמה.

עם שחרורו הגיש האיש תביעה נגד המדינה, בטענה כי המשטרה התרשלה בחקירת הפרשה, הפרקליטות גילתה להיטות לניצחון ליטיגאנטי, והשופטים סירבו להתיחס לראיות, והרשיעו אותו על סמך ראיות אשר לא היו ולא נבראו – דבר אשר הביא עליו את הפרשה האומללה – כך טען בכתב התביעה.

כן טען התובע, בין השאר, כי ראש צוות החקירה, המפקח יצחק שטרן, וכן השוטר שאול סוויד, אילצו אותו לאונן אל מול עיניהם, כדי לראות האם הוא שופך זרע או לאו, כיוון שלא נמצא זרעו של התוקף על גופה של הקטינה, והם רצו לדעת האם הוא מסוגל לשפוך זרע.

התובע טען גם כי אפילו אם לנוכח נתוני התיק נכון היה לבדוק אם התובע מסוגל לשפוך זרע אם לאו, מדובר בבדיקה שהיתה צריכה להתבצע ללא נוכחות שוטרים, בנוכחות רופא ובחדרי-חדרים, תוך שמירת צנעת הנבדק. “אילוצו של התובע לאונן אל מול עיני השוטרים, והשלמתם של הפרקליטות והשופטים עם ההתנהלות הזאת מהווה פגיעה קשה, חמורה ואנושה, ויש לגנות התנהלות זו בכל פה”, נאמר בכתב התביעה.

עוד נאמר בכתב התביעה:

“המשטרה עשתה מעשים אסורים במסגרת ,’תפירת התיק’ לתובע, ובין השאר הציגה בפני בית המשפט מצג לפיו הקטינה זיהתה את שוובר בסופר באופן ספונטי כאדם שתקף אותה, ‘התחילה לבכות וצעקה’ – על אף שהקטינה לא הגיעה לסופר אחרי המקרה, והיא גם מעולם לא זיהתה את שוובר.

“סילוף העובדות על-ידי השוטרים, הפרקליטות והשופטים נגע לראיות נוספות בתיק. עוד נקבע כי השוטרים התעלמו מאליבי אפשרי שהיה לשוובר, לאחר שלא טרחו לבדוק את יומנו האישי בו ציין את כל מטלותיו ופגישותיו מדי יום. בדיעבד התברר כי בין דפיו של היומן הסתתר האליבי של שוובר שהוכיח כי אינו האנס.

“ניתן היה למנוע מראש את הפרשה העגומה ואת סבלו של התובע, אלמלא בדו השוטרים ראיות כנגדו. התנהלותם של שוטרי משטרת ישראל לא עמדה בסטנדרט ההתנהגות המצופה מהם, וחרגה לחלוטין ממתחם הסבירות, ואין כל ספק כי התנהגותם היתה בלתי ראויה, בלשון המעטה.

“הוא הדין גם בהתנהגותם של הפרקליטות ושל השופטים.

“אין כל ספק כי בזמן אמת בידו השוטרים ראיות ושינו את המצב העובדתי, כדי לגרום למעצרו ולהרשעתו של התובע”.

גם הפרקליטות והשופטים זכו למקלחת צוננת מהתובע:

“הפרקליטות והשופטים כשלו כאשר לא גילו את פעולותיהם האסורות של שוטרי משטרת נתניה, ואף הסתמכו על פעולות אלו”.

גם לאחר השפלות והתעללות של המשטרה בשוובר, הוא לא נשבר ולא הודה בפשע שלא ביצע. בפסק הדין מעלה בית המשפט תהייה בכמה מקרים לא עמדו חפים מפשע בלחץ והודו על לא עוול בכפם:

“שיחק לתובע מזלו, וכוחותיו הנפשיים עמדו לו שלא להודות בפשע שלא ביצע, ולא נותר אלא לחשוב בעצב על כל אותם מקרים בהם מודים עצורים בפשעים שלא ביצעו, רק משום שכוחותיהם לא עמדו להם, אל מול הלחץ הפסול שהופעל עליהם? האם כל הדרכים כשרות? האם מותר למשטרת ישראל לעשות ככל העולה על רוחה כדי לחלץ מפי חשוד הודאה?

“מטרת המשטרה אינה לחלץ הודאות-סרק, מטרתה לחקור כדי לגלות את האמת ולהשיג ראיות, והכל בדרך לגיטימית וחוקית … בתיק חקירה זה נחצו הקווים המותרים, ודומה כי השוטרים סברו כי מדיהם מתירים להם להתעמר בגופו ובנפשו של אדם, הכל בשם ניסיונם, הלגיטימי לכאורה, לפצח עוד תיק פשע. העובדה שבדרכם רמסו את כבודו ואישיותו של התובע היא זניחה ומשנית בעיניהם, בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים, ולא היא כמובן”.

“במקרה זה התייחסו השוטרים אל התובע כאל חיית מחמד, ומשכך סברו כי נתונה בידיהם הרשות לאלצו לאונן אל מול עיניהם. אין לשער את גודל העלבון, הבושה והמצוקה הקשה שהיו מנת חלקו של התובע שאולץ לאונן אל מול עיני השוטרים. מדובר בהתנהלות בלתי נסבלת…

“במקרה זה לקו המשטרה, הפרקליטות והשופטים בליקוי מאורות, והחליטה מראש כי התובע הינו הפושע המבוקש. מרגע זה ואילך פעלו ללא לאות, כמכונה משומנת היטב, על מנת לחלץ מפיו הודאה, בין היתר בהציגה בפניו דו”ח DNA כוזב, הכאתו והשפלתו”.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וחייב את התובע ב”הוצאות לדוגמה”, בקבעו כי “נחה דעתו” שלא נמצא כל פגם בהליכים נגד האיש, וגם מתח ביקורת חריפה על התנהלותו של התובע, הן בהליכים הפליליים נגדו, והן בתביעתו נגד המדינה, וכן על סגנונו בכתב-התביעה עצמו.

בחייבו את התובע בהוצאות לדוגמה אמר בית המשפט המחוזי:

“אכן רשאי אדם להביא את תרעומותיו לבית המשפט, אבל עליו לעשות זאת בסגנון ראוי, מאופק ומרוסן, ולא בסגנון בוטה ומשתלח, ועליו להשתית את תביעתו על אדני-אמת, ולא על אמירות-בעלמא.

“התנהלותו וסגנונו של התובע גורמים לשבר גדול באימון שיש לייחס לשופטי ישראל, לפרקליטות ולשוטרי משטרת ישראל”.

התובע לא אמר נואש, וערער לבית המשפט העליון, אשר דחה את ערעורו בפסק-דין קצר ביותר:

“נחה דעתנו שלא נמצא כל פגם בפסק דינו של כבוד בית המשפט המחוזי.

“הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבים הוצאות בסך 250,000 ש”ח להיום”.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר