פרשת ענת קם: על הטפשות, הפחדנות והאגו של גורמי הבטחון

פרשת ענת קם: על הטפשות, הפחדנות והאגו של גורמי הבטחון

שמחה ניר, עו”ד
11.04.2010 16:26
חופש הפרשנות

חופש הפרשנות


אם הצבא סבור היה כי למען בטחון המדינה היה עליו לצפצף על פס”ד הבג”ץ, היה עליו לעשות זאת מהמקפצה, ולא כגנבים בלילה *** ענת קם תשלם מחיר יקר – לא על הפגיעה בבטחון המדינה, אלא על הפגיעה באגו של ה”זרועות”



באילו מסמכים מדובר?

העיתונאית-דהיום ענת קם עומדת לדין פלילי על כי, בהיותה חיילת, הוציאה מרשות הצבא מסמכים מסווגים, ומסרה אותם לעיתונאי אורי בלאו, כתב הארץ, אשר פרסם כתבה בה הציג שניים מהמסמכים. הכתבה קבלה את אישורה של הצנזורה הצבאית.

לפי הנטען כנגד ענת קם, היא הוציאה מרשות הצבא 2000 מסמכים.

אני אחלק את המסמכים האלה לשתי קבוצות: שני המסמכים שנחשפו לציבור (קבוצה א’), ו-1998 המסמכים שאנחנו לא יודעים עליהם דבר וחצי דבר (קבוצה ב’).

באשר למסמכים שבקבוצה ב’, הרי זו פרשה פלילית רגילה, אשר אין בה שום עניין מיוחד לציבור, שהרי לא כל משפט פלילי זוכה להתעניינות ציבורית. לכן גם אני לא אתייחס למסמכים האלה, ולמשפט הפלילי הנוגע להוצאתם מרשות הצבא.

באשר לקבוצת המסמכים א’, כאן מתחיל הקושי: מדובר בהוראות-שבכתב לפעול בניגוד לצו הבג”ץ, אשר לפיו יש להימנע מחיסול מבוקשים, אם אפשר לעצור אותם.

ידידי, יוסי בלום הלוי, מלא זעם על פסיקת הבג”ץ:

וגם כך, רק ידיעה אחת ויחידה מתוך ים המסמכים הסודיים שגנבה החיילת מדבר על חיסול של מחבלים רוצחים עם דם על הידיים, שחוסלו למרות שאותו בג”ץ הורה כהלכה פסוקה “להעדיף את מעצרם על הריגתם”.

הואיל ובג”ץ, ששופטיו, כמו מורה דרכו המשפטית ההרסנית הזו, אהרון ברק, לא שרתו מעולם בכוח לוחם, ומשום כך העיקרון של אחריות וסמכות לא חל על פסיקתם המפקירה והמופקרת הזו, אלא על מי ששולח את החיילים שלנו להרוג או להיהרג בשם כולנו, ולמען שמירה על חיי כל אזרחי המדינה, כולל א. ברק וד. בייניש שלא חדלים בפסיקותיהם המטורפות הללו לנעוץ סכין בגב הלוחמים.

ביקורתו של בלום הלוי על פסיקת הבג”ץ היא לגיטימית, בין אם היא נכונה, בין אם לאו, אבל לא זאת השאלה. לא זאת השאלה, משום שאם הוא היה מציע לצה”ל לצפצף על פסיקותיו של הבג”ץ, יכול להיות שהייתי מסכים איתו, ויכול להיות שלא, אבל מי שרוצה לצפצף על הפסיקה, שיעשה זאת מהמקפצה, ולא כגנב בלילה. שיגיד חיי חיילינו קודמים לכיבוד בתי המשפט. שיגיד מה שהוא רוצה – אנחנו מדינה חופשית, ויוסי בלום הלוי הוא כותב מכובד באתר הזה – האתר היחיד בישראל בו חופש-הביטוי הוא מוחלט.

על הפגיעה בחופש הפרשנות

כאמור לעיל, אישרה הצנזורית הצבאית הראשית, אל”מ סימה וקנין, את פרסומה של הכתבה, כולל שני המסמכים שבה, כך שאיש לא יכול להגיד שהיה כאן פרסום אשר יכול “להועיל לאוייב”.

כשם שהמסמכים אשר אושרו לפרסום אינם סודיים, כך גם פסק-הדין של הבג”ץ אינו סודי, ולכן השאלה אם הפקודה לחסל את המבוקשים ולא לעצרם היא שאלה של פרשנות, ושל החופש להביע דיעות.

הטפשות

רשות ציבורית – גם צה”ל הוא רשות ציבורית – אשר סבורה כי רשאית היא, ואולי אף חייבת, לפעול בניגוד לפסיקתם של בתי המשפט, צריכה להיות מוכנה לקבל ביקורת על כך, ולהגן על עצמה, אם היא סבורה כי מוצדק לפעול כפי שהיא פועלת. מפקדי צה”ל, כאשר החליטו, או אישרו, לפעול בניגוד להחלטות הבג”ץ, חייבים היו להביא בחשבון שבמוקדם או במאוחר הדבר יגע לידיעת הציבור – למשל: אגב בקשה לאכוף את החלטות הבג”ץ על פי פקודת בזיון בית המשפט.

אם הם לא הביאו זאת בחשבון – הם פשוט טפשים.

אם הם היו חכמים, הם היו שותקים, ונותנים לציבור לשכוח את הפרסום, אבל הם דווקא דאגו לרענן את זכרוננו, גם לטובתם של חלושי-הזיכרון שבינינו, או אלה אשר בכלל לא נתקלו במאמר ההוא, משנת 2008. אני, למשל, לא זכרתי את זה, אבל עכשיו ברור לי שלא אשכח אותו עוד שנים רבות, כי זה כבר לא שייך להתנהלותו המבצעית של צבאנו, אלא לתחום השיח הציבורי ולתחום היחסים שבין המדינה לחוקיה ולשופטיה – אותם השופטים שנותנים לה 99.9% הרשעות במשפטים פליליים, ודוחים 99% מהעתירות לבג”ץ.

איפה האומץ והגבורה?

ואגב: לדעתי הענייה אם החליט צה”ל לפעול כנגד מבוקשים בניגוד לפסיקת הבג”ץ, דווקא עדיף היה לו לפרסם את זה ברבים – ואף בכל העולם, לאמור: מבוקשים נכבדים, אם אתם סבורים שבגלל הבג”ץ חייכם בטוחים, מובטחים ומאובטחים – אז תשכו מזה, כי אנחנו נכה בכם ונהרוג אתכם, עם בג”ץ ובצלם, או בלי בג”ץ ובצלם.

אבל גנרלינו האמיצים בקרבנגד האוייב – אני מוכן להניח זאת לטובתם, למרות שלא תמיד זה בהכרח נכון – אינם אמיצים דיים כדי לעשות בגלוי את מה שהם חושבים כי נכון הוא למען בטחון המדינה. הם מ-פ-ח-ד-י-ם!

על האגו של ה”זרועות”

נשאלת השאלה מה הניע אותם לעשות את המהומה הזאת, אחרי ששקעו כל ענני האבק, ואיש כבר לא זוכר את כל ה”סיפור”?

התשובה, כך נראה לי, היא, כרגיל, בתחום האגו: חיילת קטנה מצליחה להוציא מרשות הצבא 2,000 מסמכים, מתחת לאפם של המופקדים על הבטחון, ועיתונאי קטן מצליח לפרסם מהמקפצה, מאחורי גבם של אותם המופקדים, דברים שהציבור הרחב, הציבור ה”אזרחי” לא יאהב, או שהוא אמור לא לאהוב.

כך היה גם עם ג’ונתן פולארד, וכך היה גם עם מרדכי ואנונו, שפגעו באגו של המלמ”בים למיניהם – ועל כך הם משלמים את המחיר (בפרשת קו 300, אגב, זה לא הצליח להם).

ואנונו, אגב, לא גילה שום סוד מדינה, משום שלמדינת ישראל, כידוע, אין נשק גרעיני, ולכן הוא סתם קשקש, ולא ברור מדוע על סתם-קשקוש צריך אדם לשבת בכלא שנים רבות כל כך.

לכן אני חושש שענת קם תשלם מחיר יקר – לא על הפגיעה בבטחון המדינה (אשר לא ידוע אם הייתה כזאת, וכנראה שהדבר גם לא נטען), אלא על הפגיעה באגו של ה”זרועות”.

והאמינו לי – בענייני אגו אני מומחה לא קטן (יש לי אחד כזה בבית).

_______________

עוד לעניין זה:

יוסי בלום הלוי: על חופש העיתונות ריגול ודמוקרטיה חסרת הגנה

שרגא עילם: שאלות תם ל”פרשת קם”

שמחה ניר: זה מה שפורסם בחו”ל על מה שנאסר לפרסום במדינת ישראל

שמחה ניר: על ה”עמימות” הגרעינית של מדינת ישראל: מה זאת “עמימות”?

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר