“הפרשה הבטחונית” החמה מעוררת ים של תמיהות ושאלות ולא רק דקדוקיות מסגנון של בית ספר עממי: ‘קמה’ ענת תשב? או “מי לא קם?”.

·                השאלות הכי הכי מעניינות קשורות במאמר “הארץ” שלא פורסם ובו תוארו כמסתבר תכניות צה”ל למבצע “עופרת יצוקה”.

1.             האם עצם פירסום המאמר היה יכול למנוע את המבצע?

2.             מה היו מטרות המבצע לפי המאמר ומה כלל שלב ג’ שלא בוצע?

3.             מה מונע עדיין את פירסום המאמר לאחר המבצע?

4.             האם יש חשש שמסמכים אלו יועברו לגולדסטון?

5.             אם המאמר הזה מבוסס על מידע שמסרה קם, האם פירושו של דבר שתכניות המגירה הבסיסיות למבצע כבר נכתבו לפני 2007 וחיכו רק לשעת הכושר או האושר?

·                שאלה שכבר נוסחה על ידי מישהו אחר לפני: אם ענת קם רצתה למנוע פשעי מלחמה או לחשוף שכאלו, מדוע לא עשתה זאת קודם?
עם שאלה זו אתמודד ביותר פירוט.

אני חייב להודות שבתחילה חשבתי שהמניע העיקרי של ענת קם כבחורה שאפתנית היה לקבל תמורה כמו משרה בוואלה. לאחר פירסום כתב האישום, אפשר להוריד מניע כזה לפחות בצורתו זו. קם קיבלה את המשרה מיד אחרי השחרור מהצבא ב-2007 ואת המידע הסודי שבידה היא הציעה תחילה , לפי כתב האישום, ל”ידיעות”. כלומר אין שום הוכחה שהעסקתה בוואלה נבעה מהמידע החסוי שהיה בידה וזה אפילו לא סביר.

לגבי מניעיה ישנה רשימה שקם כתבה נגד סרבנית המצפון סהר וורדי באוגוסט 2008, כלומר בזמן שאורי בלאו קרוב לוודאי כבר עבד על המסמכים שנתנה לו. זוהי רשימה מאוד מעניינת הראויה לניתוח מעמיק.

כאן רק משהו על קצה המזלג: קם מציגה עצמה כסופר פטריוטית שכתוצאה מפעילותה נמנעות פעילות טרור.

היא אמנם לא אהבה את השרות הצבאי, שכן מין הסתם במקום להיות טייסת או קצינה היא נאלצה להיות ‘מיידל’ה’ שצריכה להדפיס עבור אלוף פיקוד עצלן טכנולוגי אלפי עמודים והוא אפילו לא מכיר אותה (איזה באאסה). היא אבל חרקה שיניים.

עיתונאית וואלה והפקידה הצבאית לשעבר כותבת:

“אני לא פחות שמאלנית מסהר ורדי ואין לי ספק שאני יכולה ללמד אותה דבר או שניים על מעורבות פוליטית, הפגנות או אפילו כמה שיעורים בהיסטוריה“.

היא מאשימה את ורדי בבורות ואגואיזם ומין הסתם במידה מסויימת של צדק, כי עכשיו ברור שקם בחרה דרך הרבה פחות נוחה ולמעשה הסתכנה הרבה הרבה יותר. מגוב האריות היא טפטפה בגדול מידע בעל חשיבות שאין דומה לו שהיה יכול למנוע הרבה יותר פשעי מלחמה מאשר סרבנות פשוטה שעוזרת בעיקר לנקות את המצפון ואולי לתפוס כמה כותרות.

חשוב לחזור ולהדגיש שבזמן שקם כתבה שורות אלו היו ברשותה המסמכים הסודיים שהעתיקה וקרוב מאוד לוודאי שהעבירה כבר לבלאו.

·                בהקשר זה צצה ועולה השאלה הבאה: האם מערכת הביטחון ולמעשה כל מערכת יכולה למנוע בצורה הרמטית זליגה של מידע חסוי?

למומחי מידע שווייצריים שעוסקים בשאלות דומות לגבי המערכת הבנקאית והסודיות שלה ברור שזה בלתי אפשרי למנוע לחלוטין דברים כאלו. שכן אי אפשר למנוע שעובד יהיה מתוסכל ויחפש להתנקם במעבידו, שינסה להתעשר או שיפעל ממניעים אידיאולגיים. אמצעים פסיכולוגיים יכולים רק בצורה מאוד מוגבלת לחזות סכנה אפשרית ואילו אמצעים טכנולוגיים יכולים רק להקטין את הסיכון, אך בשורה התחתונה לעובדים חייבת בכל זאת להיות גישה לחומר חסוי והם יכולים להעתיק אותו בצורות שונות. כל מערכת אבטחה שלא תהיה, בהכרח יהיה לה איזה “חור”. זהו כמעט חוק טבע.

אם ניקח לדוגמא את מקרה קם, הרי מתוך שהייתה צריכה לשלוח את המסמכים החסויים למדפסת, הרי היא היתה יכולה בקלות לצלם עבור עצמה העתק ואח”כ לסרוק אותו. זה אמנם מצריך יותר טרחה מאשר להעתיק ישירות אלקטרונית, אך זה בהחלט יחסית קל ומשאיר הרבה פחות עקבות. כבר משרת בשגרירות הבריטית בתורכיה שכונה “ציצרו” צילם מסמכים סודיים במלחמת העולם השניה עבור הגרמנים, מסמכים על הפלישה בנורמנדיה, אך הגרמנים לא האמינו לו וגם שילמו לו בכסף מזוייף.

האמצעים הטכנולוגיים המשתכללים והולכים פועלים לא רק עבור המאבטחים, אלא גם רמת התחכום של העובדים עולה. אפשר לומר שמעולם לא היה כוח כה רב להשפיע על מהלך ההיסטוריה בידי בודדים עם גישה למערכות רגישות. מדובר בבעיות בסיסיות של החברה הממוחשבת שיש עליהן ספרות מקצועית עשירה.

·                בהמשך לשאלות העקרוניות החשובות הקשורות לגבי חופש העיתונות שמעלה ובצדק ובלהט הפרשן לעינייני משפטי של קול ישראל, משה נגבי אוסיף לגבי הפרשה הספציפית הזו שאלות מספר:

·                מדוע הסכים אורי בלאו למסור לשב”כ בכלל מסמכים בספטמבר 2009? מדוע לא נצמד אז לחסיון שאליו הוא מחוייב? האם הוא נשבר מול הלחץ המתמשך מאז פירסום הכתבה הראשונה?

·                מה בכלל היתה מטרת “החזרת” המסמכים האלו אם לא בראש וראשונה לעזור ולאתר את המקור/ות? האם בלאו באמת לא היה מודע שככל שמספר המסמכים שבידי השב”כ רב יותר, יותר קל להם לזהות את המקור?

·                מהו בכלל העיניין המגוחך של השמדת מחשבו של בלאו? האם לא כל מתחיל בעינייני מחשבים לומד שיש לגבות את כל המידע החיוני? או אשאל אחרת, האם בלאו היה מסכים שישמידו לו מחשב שלם עם חומרים אחרים, אם לא היה לו להם גיבוי?

·                מדוע הוצאה ענת קם לחופשה ללא תשלום ע”י וואלה בהתראה קצרה של פחות מ-24 שעות החל מה-10.3?

היא הרי היתה אז כבר כמה חודשים במעצר בית ויכלה תיאורטית להמשיך לעבוד גם מהבית. האם זה היה בלחץ השב”כ או אולי מסתתר מאחורי זה עימות עם “הארץ”?

·                מדוע ממש מיד אח”כ החלו להתרבות באינטרנט הדיווחים על מעצרה?
מכיוון שהיא נלחמה בחירוק שיניים בפירסומים האלו, לא נראה שהיא אחראית לכך, לפחות לא ישירות.

·                מדוע “הארץ” לא מוכן לשלם את הוצאות הגנתה של קם?

בישראל טוענים עיתונאים שאין התחייבות אוטומטית להגנה משפטית על מוסרי מידע ולכאורה הם מקבלים זאת רק אם דרשו. אם זה נכון, זה בהחלט לא מריח טוב. שכן אם מקור הוא בעל ניסיון הוא ידרוש חיסיון והגנה ואף יקבל. ואילו מישהו חסר-ניסיון לא ידע שזכותו לדרוש דבר כזה וינוצל. אל לאמצעי תקשורת לנצל תמימות של מקור המסתכן! מקורות כאלו הם נשמת אפה של העיתונות החוקרת הנמצאת עכשיו תחת התקפה רבתי של רשויות ישראליות ומשת”פיהם.

·                מה מטרת הציד אחר אורי בלאו?

_______

שרגא עילם הוא עיתונאי חוקר, מתגורר בשווייץ מאז 1979. בעל פירסומים בעיתונים שונים ברחבי העולם. התמחות בחקר פרשות כלכליות ושירותים חשאיים מאז תקופת השואה ועד היום. ב-2004 זכה בפרס האוסטראלי Gold Walkley Award for Excellent Journalism.

הבלוגים של שרגא:

http://2nd-ops.com/?p=4530

http://cafe.themarker.com/view.php?t=1541161

http://shraga-elam.blogspot.com

_______________

עוד לעניין זה:

שמחה ניר: פרשת ענת קם: על הטפשות, הפחדנות והאגו של גורמי הבטחון

יוסי בלום הלוי: על חופש העיתונות ריגול ודמוקרטיה חסרת הגנה

שמחה ניר: זה מה שפורסם בחו”ל על מה שנאסר לפרסום במדינת ישראל

שמחה ניר: על ה”עמימות” הגרעינית של מדינת ישראל: מה זאת “עמימות”?