אלכסנדר פן – יפה כמו נסיך, שתיין, זנאי ומשורר

אלכסנדר פן – יפה כמו נסיך, שתיין, זנאי ומשורר

רות ירדני כץ
18.02.2010 00:56
ברובשקה של משי צהוב, עם פתיל של קטיפה

ברובשקה של משי צהוב, עם פתיל של קטיפה


אחרי כותרת כזאת, מה עוד נחוץ?



פן ידוע בפרשיות האהבים שלו, בשתייתו המוגזמת, בהתנהגותו הגסה, בדעותיו הפוליטיות. הוא היה קומוניסט והאמין בקומוניזם. היה חבר בתנועת מק”י וערך את עיתונם. עובדה זו הביאה עד כדי החרמתו. היו כאלה שכינו אותו “הנסיך המשורר”. אלכסנדר פן היה יפה כמו נסיך ונשים רדפו אחריו והוא אחריהן. פרשת חייו היתה סוערת, עצובה הרפתקנית. הוא חלה במחלת הסכרת ושתי רגליו נקטעו. בגסיסתו היו ליד מיטתו אהובתו השחקנית חנה רובינא, ואשתו השניה רחל לופטגלס. 

חיים גורי בספרה של כרמית גיא על חנה רובינא, מתאר את פן :”גבה – קומה וחיוור, במגפיים שחורים, במכנסי בריצ’ס אפורים, בחולצה רוסית שחורה, רקומת שני, במעיל עור… לפתע בתוך יום חם כזה, נשוב אספלט רותח, יוקד, מופיע במגפיים של עור, ברובשקה של משי צהוב עם פתיל של קטיפה, נסיך מאגדות ילדות… [לא ראיתי כמוהו] מלבד בקולנוע או בספרים, אציל מכף רגל ועד ראש, הולך בשקט, פיאות ארוכות, משהו יפה עוצר נשימה. זה לא היה מישהו, זה היה משהו”.

פרופ’ חגית הלפרין כתבה ביוגרפיה על המשורר אלכסנדר פן, שדמותו סיקרנה וריתקה גם בחייו וגם אחרי מותו. כך היא מספרת:

“בראשית היה המיתוס. תולדות חייו של המשורר אלכסנדר פן, כפי שסיפר אותם וכפי שהוסיפו עליהם פרטים בני משפחתו, נוסכים רושם של אגדה מופלאה. פן היה אדם סגור, ומיעט לספר על עצמו ועל המתרחש בנפשו. בעיקר עטף בשתיקה את שנות ילדותו ונעוריו. הוא טשטש במכוון פרטים רבים מתולדות חייו, ויצר מיתוס ביוגרפי שליווה אותו מיום עלייתו ארצה ועד יום מותו”.

בחייו פורסם רק ספר שירים אחד משלו, אחרי מותו גילו את כשרונו האדיר. היום הוא נחשב כאחד הבולטים והפופולאריים בקרב המשוררים הישראליים של המאה העשרים. יצירתו – הכוללת שירי אהבה רומנטיים, שירי מולדת, שירים פוליטיים ופזמונים ידועים. הוא היה ידידים של ביאליק, שלונסקי ואלתרמן. ישנו סיפור שהם היו נפגשים באחד מבתי הקפה בתל – אביב בימי שישי ופן שאהב לרקוד הורה הצליח לסחוף איתו את ביאליק.

יוסי גמזו שערך את ספר שיריו “היה או לא היה”, שיצא לאור בהוצאת צ’ ריקובר בשנת 1972, יומיים לאחר מותו של פן, כותב בהקדמה: “אפשר שלא מקרי – אף כי, ודאי, פטאלי – היה הפסדנו אנו, אוהבי־השיר, שאינם נמנים עם קוראי הבמות בהן נדפסה שירתו של פן, ושלא זכינו לקראו באותן במות, שלהן הורגלנו. עוול זה – יותר משהוא עוול שחטאוּ למשורר ממונים־מטעם, נעדרי־טעם, במימסדנו הספרותי – הריהו עוול לשוחר השירה העברית, הרשאי לשאול עתה, כלמראה מכּר ותיק: היה או לא היה? והיכן הסתתר כל העת?”.

פן נולד בשנת 1906 בניז’ני – קולימסק שבערבות השלג, לחוף ים הקרח הצפוני ברוסיה, לאב יהודי, ולסובוטניקית בת לרוזן שבדי בשם ינסן. אמו נפטרה זמן מה לאחר לידתו, וסבו גידל אותו. הסב היה צייד דובים שנהרג במסע ציד כאשר פן היה בן עשר. אלכסנדר הצעיר הלך ברגל במשך כמה שנים למוסקבה, העיר שבה התגורר אביו.

בשנת 1920 התחיל לכתוב שירים ברוסית, והתפרסם שירו הראשון “בן ההפקר”. הוא התיידד עם כמה ממשוררי “הדור החדש” ברוסיה, ולדימיר מאיקובסקי, בוריס פסטרנק וסרגיי יסנין (לימים תירגם משיריהם לעברית), למד ראינוע, היה מתאגרף ב”מכבי”. באותה עת התקרב לציונות ולמד בעל פה שירים של ביאליק וזלמן שניאור. התקרבותו לציונות הביאה למאסרו והוא שוחרר מהכלא בעזרת אשתו של הסופר מקסים גורקי.

 פן עלה לישראל ב-1927 מבלי לדעת עברית אבל השתלט על השפה במהירות. בתקופה זו חיזר אחרי בלה דון שהיה מאוהב ושהייתה אהובת חברו מימי מכבי. דון לא נענתה לחיזוריו והוא איים שיתאבד בירייה אם היא לא תהיה איתו. הוא מימש את האיום ובמהלך שמירה, ירה ופצע את עצמו, וטען כי ערבים ירו בו. בלה דון לא נשארה אדישה לאבירותו ועברה לגור איתו בתל אביב והם התחתנו. היא היתה בת ה-18 ואז כתב את שירו “לא אני הוא האיש”. נולדה להם בת ושמה זרובבלה. פן התמכר לשתייה ובשיכרותו היה אלים כלפיה פיזית. הוא היכה אותה ובין לבין נולד בן שקראו לו אדם שנפטר בגיל שנה וחצי.

בשנות ה-30 היה פן חבר בוועדת הרפרטואר של תיאטרון “הבימה”. הוא פגש בשחקנית התיאטרון המפורסמת חנה רובינא וניהל איתה רומן בזמן שהיה נשוי לבלה דון. בשנת 1934 נולדה בתם אילנה ששמרה את שם משפחת אמה – רובינא ולא פן. זו היתה אהבת חייה, הם לא נישאו, גרו יחד, ולמרות כל הסבל שעברה איתו ולאחר שנפרדו, נשארה בקשרים איתו עד יום מותו. רובינא סיפרה שהיא היתה חוזרת לדירתם וגילתה במיטתם כל מיני הפתעות של נשים שהיו איתו ושכחו.

אשתו השנייה, רחל לופטגלס, הייתה אחות, שפגש אותה כאשר טיפלה ברובינא שהחלימה מהלידה הקשה. רחל ילדה את בתו השלישית, סינילגה. גם לרחל לא היו חיים קלים ונעימים איתו. הוא בגד בה על ימין ועל שמאל והיא חיכתה לו במדרגות ביתם עד שחזר. 

בשנת 2008 עיריית תל – אביב רצתה לתלות שלט לזכרו בחזית הבניין שבו גר, רחוב דיזנגוף 211. הדיירים לא הסכימו בטענה שהיה בוגד ומדכא את אשתו. 

אלכסנדר פן נפטר במוצאי יום העצמאות 1972 ונקבר בבית הקברות קריית שאול. על קברו נכתבו המלים “אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי”, השורה הראשונה מתוך שירו “על גבעות שיך אבריק”, שנכתב בעקבות רציחתו של השומר אלכסנדר זייד, והולחן על ידי מרדכי זעירא. הוא גם כתב בין השאר את “הבו לבנים”, “אדמה, אדמתי” וגם את השיר המרטיט “וידוי” שהולחן על ידי סשה ארגוב.

וידוי

מעילי הפשוט ופנס על הגשר,

ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם

כך ראית אותי ראשונה, התזכור ?

והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,

כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים

וכאל מים ולחם אלי תחזור.

 

בענינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך..

 

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת,

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות….

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר