ב”ה          

                                                                                עשרה ימים בעומר 

צחוקו של השטן

ושוב יוצאים הנדונים למוות לצעוד את “מצעד החיים” המביש, משום-מקום לשום-מקום, על אדמת אירופה הארורה הרוויה בדם מליונינו. מצעד חסר תכלית וחסר מטרה. ומי מתאים יותר לצעוד בראש המצעד המטופש הזה, מאותו האיש המוביל את צעדת המוות של הישוב היהודי בארץ ישראל, היישר ל”גבולות אושוויץ”? 

המצעד הזה שם אותנו לעג וקלס בגויים, היודעים כי אנו חיים על זמן שאול. דגלי הבד של ה”מדינה שהשמאל בנה” ומחריב, מתנפנפים ברוח, שעמה חולפת שיבת ציון, בחזרה לשם… דגלי הבד המתנפנפים ב”גאווה”, אינם מכסים על ערוותה של מדינת החידלון – ישראל. הם שמים אותנו לחוכא ואיטלולא לנוכח קיפול כל דגלי התחיה והתקומה של עם שרידי חרב ומשרפות בארצו.

גוש קטיף צעד את מצעד החיים בכל חיותו וחיוניותו, ובו בזמן שמדינת הרשע והפשע הזו הכינה בדקדקנות מירבית את מכת המוות להתיישבות המשגשגת בגוש קטיף ולשריפת עשרות בתי כנסת, בהם לא המתים היללו י-ה, היא השקיעה מליונים רבים בעוד מונומנט – “יד ושם” החדש. פיל לבן נוסף על קודמו. לא הנצחה כזו היו מבקשים להם ששת המליונים, יורדי דומה! הם קיוו כי “לעולם לא עוד”, אך העם הזה נהנה מן הבכי של הזורעים הבל וריק, יותר משהוא נהנה מן הרינה ומתפילת ההלל של הקוצרים ואוכלים את יגיע כפיהם.

 במשך כל השנים בכו על הכסף ה”נשפך להתנחלויות”,  יותר משבכו על הדם שנשפך על ה”שלום”. הצטערו על הההשקעה בשיבת ציון, אך לא בכו כלל על המליארדים שנשפכו לכל מרכזי ה”שלום”. בכו על השקעה הנושאת אתה רווחים, בכל התחומים, אך לא הצטערו על כל הכסף הנשפך על מפעלי סרק, מרמה  ורשע.

במקום להביא את ילדי ישראל, בתי ספר שלמים, יום יום ושעה שעה, לאתרים בהם חיו ופעלו אבותינו, וחכמינו, ז”ל – לחברון ולבית לחם, לענתות ושילה, לבית אל ולעפרה, מגרשים אותם מערי הקודש, ניכסי צאן ברזל של אומתנו, המעוררים קנאת עולם ומלואו בנו, מטיסים אותם לגיא ההריגה, למקום השפל העולמי. במקום לשמח אותם בבנין ויצירה, מדכאים אותם בגיא צלמוות. מכל קצווי תבל, נוהרים בני כל העמים לבקר בערי קדשנו, אבל במדינת היהודים, ר”ל, הס מלהכשיר!

אם דווקא רוצים, וגם צריך, להזכיר לילדינו כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, שילכו לחברון, למוזיאון שואת קהילת חברון בתרפ”ט. שיסעו לכביש כיסופים וירכינו ראש בבכי תמרורים על טלי חתואל, ארבע בנותיה ועוברה, שנטבחו, כאן בארצנו, בידי תואמי הנאצים, ימ”ש, בחסות תכניות ה”שלום” של המדינה, הבונה מונומנטים למתים וממיתה את החיים. זכר לשפך דמנו בארצנו, יימצא בכל אתר ואתר. מים עד ים ומן הלבנון עד אילת. מכל מקום בו גורדו פיסות בשר ועצם, ונשטף הדם בזרנוקים, עדיין זועק אלינו הדם.

ושוב הוא נוסע לחו”ל, מי שניצב על במה אחת עם יורשו של היטלר, לקבל את פרס נובל לשלום.  שוב מעניקה לו חברת הנסיעות “ישראל בע”מ” כרטיס חינם על חשבוננו, כרגיל, לנסיעה מיותרת לגמרי, ברצף נסיעות בלתי פוסק, זה עשרות בשנים, שהביא עלינו רק אבדן עמנו ואבדן מולדתנו. אי אפשר שלא לשמוע את צחוקו של השטן.