פוארעה חליל, שהואשם בכניסה בלתי חוקית לישראל, שוחרר בערבות לביתו בגדה. חברו חתם על ערבות ומשפטו נקבע להיערך בבית משפט השלום בקריית-גת. האיש דווקא רצה להגיע למשפט, אבל המינהל האזרחי סירב לתת לו אשרת כניסה לארץ, לא פעם אחת, אלא פעמיים ושלוש.

בפעם השלישית הוציא בית המשפט צו-הבאה, וזאת לבקשת התביעה.

צו-הבאה מוציאים כנגד נאשם אשר מתחמק מלהתייצב למשפט, אבל במקרה הזה הנאשם דווקא שתוקק להתייצב למשפט. אם היה רוצה להתחמק הוא היה נשאר בתחום הרשות הפלשתינית, אשר ספק אם יש לה הסדר עם מדינת ישראל לביצוע צווי-הבאה, וספק גדול עוד יותר אם היא הייתה מנסה ומצליחה לבצע את הצו.

לא זו בלבד, אלא שהתובע עצמו ניסה לסייע לנאשם להיכנס לארץ, כדי להגיע למשפטו ודאג ששוטרי מג”ב יקבלו את פניו במחסום תרקומיה, אבל למרות ששוטרי מג”ב הציגו את צו ההבאה שהוציא בית המשפט, הרשויות האחרות צפצפו על צו בית המשפט.

כאשר המדינה, המאשימה, לא אכפת לה אם הנאשם יתייצב למשפט, אם לאו, היא לא זכאית לסעד המבוקש על ידה, ולכן יש לזכות את הנאשם (בדומה לזיכוי מחמת אי-התייצבות התובע, אן על פי ההגנה-מן-הצדק), אבל השופט, אלון אינפלד, לא הסתפק בהצהרתו של התובע עצמו על ניסיונותיו לסייע לנאשם להיכנס לארץ, והיה סופר-הוגן עם המדינה בכך שהזמין את תגובתה, לפני ההחלטה מה לעשות במצב הזה.

המדינה (כנראה הפרקליטות) פנתה למנהלת המעברים, הכפופה למשרד הביטחון, אבל זו סרבה להגיב, בנימוק השערורייתי ש”מדובר בזרוע מזרועות המדינה ואין כל הצדקה לכך שיד אחת של הרשות המבצעת תבקש שבית המשפט יוציא צווים כנגד יד אחרת, של אותה רשות עצמה”.

זה לא היה רק שערורייתי, אלא גם מטופש, גם הצו היה נגד הנאשם, והיחסים הפנימיים שבין רשויות המדינה אינם מעניינים איש. צדק, איפוא, השופט באמרו  כי “מן הראוי שתעשה סדר בביתה פנימה, ללא עזרת בית המשפט”.

גם התשובה שנתנה המדינה, בסופו של דבר, הייתה אווילית: אין רישום של הנאשם כמי שמבקש להיכנס למשפטו (דהיינו, ככל הנראה, להיכנס לארץ לצורך משפטו), ועל כך אמרינן: נו, באמת … הנאשם בא אל מעבר הגבול, ואמרו לו לשוב על עקביו. האם הוא אחראי שהמדינה תנהל את הרישומים שלה?

התוצאה הסופית לבטל את כתב האישום, עם אפשרות לחדש את ההליך נגד הנאשם בתוך 180 ימים, ועם הוראות מפורטות אודות הדרך בה עליו לבקש מהמינהל האזרחי להיכנס למשפט בישראל.

הנאשם צריך להיות אידיוט מושלם כדי לעשות את זה, אחרי שהשוטפט שחרר את הערב שלו מהערבות, ואנ י לא רואה שום סיבה שהנאשם ישתדל במיוחד לעשות את זה בתוך הזמן שנקצב.

לדעתי היה השופט צריך לזכות את הנאשם לחלוטין, וזה מזכיר לי תיק שאני יצגתי בו את הנאשם, אשר הואשם בעקיפה מסוכנת.

כתב האישום התבסס על תלונתו של סגן-אלוף אשר נעקף בצורה מסוכנת. הקצין רשם את מספר הרכב, והתלונן במשטרה, אשר הכינה את כתב-האישום על פי הבעלות, כפי שהופיעה במסוף המשטרתי.

בבית המשפט הקצין נתן עדות רהוטה ומצויינת, ובתום עדותו השופט רצה להציע עיסקת-טיעון שתרצה את כל הצדדים, ותחסוך לו כתיבת פסק-דין.

אני, לעומת זאת, לא ממש התפתיתי, והודעתי כי הנאשם לא יעיד וכי גם אין לי עדים נוספים.

התובע, איך לא, ביקש להרשיע את הנאשם, על סמך עדותו הרהוטה והמצויינת של הקצין, אשר לא הכיר את הנאשם, וממילא לא היה לו שום דבר אישי נגדו.

עבדכם הנאמן, אשר, כאמור, לא התפתה, קם ואמר דבר אחד: אני מבקש לזכות את הנאשם, כי חברי המלומד לא הוכיח שום קשר בין העבירה לבין מרשי.

השופט, אשר ככל הנראה טרם ראה “חיה כזאת” היסס, אבל התובע לא היסס, ואמר כבודו לא צריך להסס עם הזיכוי. אני רוצה שמכיני התיקים ילמדו לעבוד!

וכך היו צריכים לנהוג גם התובע וגם השופט במקרה הזה: לסגור את התיק עם זיכוי מצלצל, כדי שהמדינה תלמד לעבוד כמו שצריך.

אבל לשם כך נחוץ אומץ.

אפילוג: מדינת ישראל לא זקוקה לאויבים, היא האוייב הגדול ביותר של עצמה!

אחד המגיבים לכתבה בנושא הזה, המכנה עצמו בשם דניס, אומר:

השופט השמאלני שמח שהוא לא יצתרך לשפוט את חביב ליבו הפלסטיני, כאילו קשה כ”כ להביא אותו למשפט.  

מגיב אחר, המכנה עצמו בשם סתם קקר, מקשה על חברו:

רשה להבין? הוציאו צוו הבאה ולא הצליחוץ מה רצית שישלחו פלוגת מסתערבים להביא אותו?  

ואילו מגיב נוסף, המכנה עצמו בשם שמחה ניר, עו”ד, עונה לזה האחרון:

אין צורך בפלוגת מסתערבים, כי הוא התייצב מרצון, הושיט ידיו כדי שיכבלוהו באזיקים, והמדינה – זו אשר העמידה אותו לדין – אמרה לו חזור הבייתה.

לדרגה הזאת של חלמאות לא הגיעו אפילו הגאונים שבחכמי חלם.

הבעייה עם פלוגת המסתערבים היא שגם המינהל האזרחי יגיס פלוגת מסתערבים כנגד הפלוגה של בית המשפט – לתפארת מדינת ישראל והחמאס גם-יחד.

ובכלל, מדוע יש צורך במסתערבים, ואי-אפשר לשלוח זו-כנגד-זו פלוגות של חיילים “רגילים”?

קוראים נכבדים, מדינת ישראל לא זקוקה לאויבים. לא החמאס יפיל אותה, אלא החלמאות, הטימטום, האטימות והשחיתות.

מדינת ישראל עומדת לפני קריסה, ואנחנו מתווכחים בינינו על גלעד שליט, ועל הסכנה שבשחרור מחבלים, עם או בלי דם על הידיים.

אנחנו מתווכחים על שטחי-אדמה, שהם חיוניים או שאינם חיוניים לבטחון המדינה.

אבל לא באלה טמון גורל המדינה, ולא עליהם המדינה תקום או תיפול.

אנחנו הורסים אותה במו ידינו, ומה שאנחנו רואים בבתי המשפט, זה המעבדה המבשרת את סופה של מדינת ישראל.

זיכרו שאמרתי לכם, זיכרו שהזהרתי אתכם.

__________

המלצות היום:

אמון הציבור בשופטיו – תמונת-מצב, 2009