נכס תעמולתי של מחריבי ארץ ישראל

נכס תעמולתי של מחריבי ארץ ישראל

חנה אייזנמן
14.12.2009 09:26
נכס תעמולתי של מחריבי ארץ ישראל


ושוב קפץ עוכר ישראל, מנחם פרומן, בראש, לרדוף את היהודים, במסווה הומאני של דאגה לרוצחי העם היהודי. פרומן מביא ספרי קוראן למתמחים בשריפת יהודים ובשריפת בתי הכנסת שלהם, מקידמת דנא. פרומן שומר אמונים לחברי-הנפש שלו – ערפאת ויאסין, מנוחתם עם שבעים בתולות….



ב”ה

 

 

 

נכס תעמולתי של השמאל הקיצוני

 

 

היום, כשאין עוד תועלת בחיבוב ובליבוב יאסין, יכול פרומן להצטרף לשקר החביב על “מחנה השלום”, על ההבדל, כביכול, בין ערפאת ליאסין, ומביע את שמחתו על חיסולו של יאסין              15/04/2004

,

על פי התקשורת, “רב ההתנחלות תקוע, מנחם פרומן, צבר יותר שעות יאסין מכל ישראלי אחר, כולל חוקרי השב”כ”. פרומן עצמו זוקף לזכותו “עיסקה” אליה הגיע עם החאמס, עיסקה שלא יצאה לפועל באשמת ישראל, כמובן, על שחרור נחשון וקסמן, הי”ד (“הרב שדיבר עם יאסין”, הצופה י”א בניסן) תמורת שחרור בן שיחו אחמד יאסין.

 

היום, כשאין עוד תועלת בחיבוב ובליבוב יאסין, שאינו יכול עוד להועיל וגם לא להזיק, יכול פרומן להצטרף לשקר החביב על “מחנה השלום”, על ההבדל, כביכול, בין ערפאת ליאסין, ומביע את שמחתו על חיסולו של יאסין, שהנהיג ציבור ש”אצלם מספיק היה שאשה נחשדה במשהו, כדי שתחוסל לאלתר“.

לא הרצח הסיטוני של יהודים מטריד את מנוחתו, שכן את זה מתרץ הרב בכך, ש”לקב”ה יש הרבה דרכים להראות לנו את אהבתו” (YNET לאחר טבח הילדים מתקוע), כי אם חיסול נשים ערביות בידי בני עמן מטריד את מנוחת הרב. אילו יצאה בזמנה לפועל ה”עיסקה” שעשה פרומן עם החמאס, ומחסל הנשים היה משתחרר כבר אז, היה גדול אזי פי כמה מספר המחוסלים.

 

פרומן יודע איפה ומתי לדבר, ואיפה ומתי לידום. כאשר נדרש לתגובה על הלינץ’ המפלצתי שנעשה בשני ילדי תקוע, יוסף אישרן וקובי מנדל, הי”ד, נתלה פרומן באהרון הצדיק ומצטט: “וידום אהרון”. כמה נוח! אבל כשחבורת שמאל קיצוני יוצאת “לסייע” לערבים ה”מסכנים” במסיק הזיתים, מספק רב ההתנחלות תקוע את הסחורה ונושא מדברותיו, גם פותח ספר קודש ומבהיר כמה חמור הגזל. לאחר שמילא את חובתו ה“מוסרית”, לשביעות רצונם של ה”מוסרים” והמלשינים, הוא שב הביתה בשלום. הוא עשה את היומית שלו למען ה”שלום”.

 

פרומן מסביר למראיינת מה שורש ה“סכסוך”. “לא מעניינות אותם ההתנחלויות, כמו שחושבים בעלי ה’משקפיים העגולים’. עוד במוצאי השבת שוחחתי עם אבו עמר. זה לא ממש חשוב לו וגם לא לחמאס. להם חשובים דברים אחרים, שיותר קל לישראל לספק, כמו – בראש ובראשונה – כבוד! כולם חיים שם בתחושת נחיתות, שהמערב בז להם ומשפיל אותם”.

זו דרך השמאל להציע, שישראל תניח סוף סוף לערבים להביסה. כל דבר אחר כבר הצענו להם. נתנו להם זהות, נתנו להם ממשל עצמי, נתנו להם חלקי מולדת, חיבקנו ונישקנו אותם. ישראל היא שפרשה שטיחים אדומים לרגלי גדול המרצחים בעולם, ערפאת, כל הדרך מתוניס, דרך ישראל, עד למסדרונות האו”ם ולעצרת. את ה”כבוד” הזה הם קנו ברצח תינוקות יהודים. ואז העניקה ישראל לערפאת, בוויתוריה הנפשעים, את פרס נובל לשלום…

ולפרומן יש החוצפה להסביר את רצח העם היהודי בארצו בהרגשת הנחיתות של הערבים, שהיא בהחלט מוצדקת, אך זה באשמת עובדת נחיתותם, המוסרית ואחרת, ולא באשמתנו!

את הראיון עם פרומן מסיימת הגב’ גולדשטיין בשאלה: “ולמרות זאת אתה חוזר לשם שוב ושוב ומסכן את צווארך”. העובדה שפרומן הצליח לגרור את המראיינת לכדי אמירה/ שאלה כזו, מוכיחה עד כמה הוא מתוחכם בניהול תעמולת השמאל הקיצוני. פרומן הוא ידיד נפש לאבו-עמר, הרואה בו נכס תעמולתי חשוב, כדבריו לשרי מקובר (מעריב, כ”ו בשבט, התשס”ב): “… אה, ויש גם רבנים שאוהבים אותי. למשל הרב מנחם פרומן מתקוע. למשל, הרב משה הירש ממאה שערים…”.

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר