אל: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנדון: שחרור אסירים

אל: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנדון: שחרור אסירים

שמחה ניר, עו”ד
28.11.2009 04:42
אל: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנדון: שחרור אסירים - בנימין נתניהו - שחרור אסירים - שחרור מחבלים - משה קצב - ציפי לבני - אקטיביזם שיפוטי - נשיא המדינה - קבינט מדיני-בטחוני - היועץ המשפטי לממשלה - איפכא מסתברא - שי ניצן - ניצחון ליטיגנטי - חיים רמון - רגע-רגע - מנהיגות אמיצה - חנינה נשיאותית


נסיון, בפעם המי-יודע-כמה, להסביר למדינת ישראל שאם כבר משחררים אסירים, עדיף לעשות זאת בדרך של החלטה מינהלית “רגילה” אשר מאפשרת להחזיר לכלא מחבלים אשר חזרו לסורם, ולא בחנינה “נשיאותית” בלתי-הפיכה *** דעת-יחיד אשר איש אינו רוצה לשמוע



שמחה ניר, עו”ד

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

26.11.2009

 

לכבוד

חה”כ בנימין נתניהו

ראש הממשלה

משרד ראש הממשלה

ירושלים

 

נכבדי

הנדון: שחרור אסירים בהחלטה מנהלית, ולא בחנינה “נשיאותית”

בתיק בג”ץ  10578/08 ניסיתי להביא לידי גמר נושא אשר תחילתו הייתה בפנייתי מיום 26.12.04 אל נשיא המדינה דאז, משה קצב, ואל מ”מ שר המשפטים דאז, ציפי לבני.

הבג”ץ, כפי שיתואר להלן, “שכח” את ה”אקטיביזם” המפורסם שלו, ולא מצא כל עניין בנושא.

תמצית פנייתי:

1.             אני לא נוטל חלק בוויכוח הפוליטי וגם לא באשר לשאלה אם לשחרר אסירים במסגרת הסדרים מדיניים (או אחרים), אם לאו, ואם כן – באילו תנאים. גם אין לי שום קרוב משפחה אשר נמצא בשבי האוייב, או שנפגע בפעולות איבה, כך שגם מהבחינה הזאת אני נייטראלי לחלוטין.

2.             לשיטתי הממשלה צריכה לעשות את מה שהיא מבינה, ולא להסתתר מאחורי סינורו של נשיא המדינה.

3.             לשיטתי הדרך הנכון לשחרר אסירים הוא ע”י “הפסקת ביצוע” מנהלית, על פי החלטתה של הרשות המבצעת. “הפסקת ביצוע” כמשמעותה בסע’ 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982.

4.             להיזקקות לחנינה הנשיאותית (כולל חנינה של אלוף הפיקוד כ”ריבון” על השטחים) ישנן לפחות שני חסרונות:

האחד –    הנשיא (או האלוף) יכולים לטרפד מהלכים מדיניים של הממשלה (ואם תאמר כי “לא יעלה על הדעת” שהנשיא (או האלוף) יפעלו בניגוד להחלטת הממשלה, ממילא הפכנו אותם ל”חותמות גומי” – ובכך עשינו צחוק מהחוק);

והשני –     החנינה הנשיאותית (או זו של האלוף) היא בלתי-הפיכה, בעוד ש”הפסקת ביצוע” מנהלית מאפשר להחזיר לכלא, ל”המשך הביצוע” – בלי כל החלטה שיפוטית – כל מחבל אשר שוחרר וחזר לסורו.

5.             אני לא שולל את זכותה של הממשלה להמליץ בפני הנשיא (או האלוף) על חנינה שבסמכותם, אם היא – הממשלה – מוצאת לנכון להוסיף את החנינה כ”בונוס” מעבר לשחרור הפיזי.

6.             כל מה שאני מבקש הוא שהממשלה, כרשות מבצעת, תשקול מה בדיוק היא רוצה לתת לאסירים, אותם היא משחררת במסגרת הסדרים מדיניים (או אחרים): אם היא רוצה לתת להם גם חנינה נשיאותית – זו זכותה וסמכותה, ואני לא נוקט עמדה. אבל אם היא רוצה לתת להם רק את השחרור הפיזי – שתעשה זאת בדרך של “הפסקת הביצוע”, על פי החלטתה, כרשות המבצעת את המאסרים.

פרטים ונימוקים נוספים – בבקשת-ההצטרפות, אשר העתק ממנה מצורף.

משלא נענתה פנייתי הנ”ל (מיום 26.12.04) המשכתי ופניתי, ביום 7.2.2005, אל ראש המשלה דאז, אריאל שרון, אל שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, ואל היו”ר דאז של ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, חה”כ מיכאל איתן.

מאמצי לא נשאו פרי: ממשרד ראש המשלה לא קיבלתי כל התייחסות, ומשרד המשפטים קיבלתי תשובה אחת, בחתימתה של השרה, אבל משחזרתי אליה בהשגה, לא זכיתי לכל מענה, למרות פניותי המרובות.

ובמשרד המשפטים, אציין, כיהנו בתקופה הרלוואנטית ארבעה או חמישה שרים, ואף אחד מהם לא ענה לי.

ההתרשמות שלי היא שהדרגים המקצועיים – הן במשרד ראש הממשלה והן במשרד המשפטים – כלל לא טרחו להעביר את הנושא אל הדרג המדיני, דבר שהוא בלתי-נסבל במשטר דמוקרטי תקין, כאשר הדרג המדיני הוא הקובע – ולא הפקידים.

עוד אציין כי גם השרה ציפי לבני לא ענתה לי בתור דרג מדיני, אלא בתור דרג מקצועי, באשר בתשובתה היא ניסתה להסביר לי כי התיזה שלי אינה נכונה מבחינה משפטית. אבל אני, בסוף מכתבי אליה, הוספתי עוד הערה:

ה. והיה אם טעיתי

אבל היה אם טעיתי, נשאלת השאלה אם המצב הזה רצוי הוא לממשלה, או שאינו רצוי. האם הממשלה רוצה, במהלכיה המדיניים, להיות כפופה לשיקול-דעתו של נשיא המדינה ושל אלופי הפיקודים?

אם היא אכן רוצה – ולאור מידע שבידי אני מאוד מסופק בכך – שתגיד נכון, אנחנו רשאים לשחרר גם בלי חנינה, אבל אנחנו לא רוצים, אבל אם היא לא רוצה להיות תלוייה ברצונם הטוב של נשיא המדינה ואלופי הפיקודים – שתדאג לחקיקה מתאימה, אם היא סבורה כי טעיתי.

כיוון שההחלטה אם ליזום חקיקה מתאימה היא החלטה של הדרג המדיני – קרי: הממשלה – לכן גם אם סברה השרה שהתיזה שלי אינה נכונה מבחינה משפטית, היה עליה להעביר את הנושא להכרעתה של הממשלה, ולא להשאירו במשרד המשפטים, כדי שהממשלה תחליט אם היא חפצה בחקיקה כאמור.

משלא זכיתי לשום תגובה ממשרד המשפטים, ביקשתי לנצל את הדיון בתיק בג”ץ 10578/08 הנ”ל כדי להביא תשובה שיפוטית מוסמכת, והגשתי בקשה להצטרף כצד לעתירה. הבקשה מצורפת, כאמור, ומדברת בעד עצמה.

הבג”ץ דחה את בקשתי, וכלל לא מצא לנכון לדון בה, אפילו לא בדרך של הערת-אגב, כך שממילא הנושא חזר לנקודת ההתחלה.

אני מבקש להעלות את הנושא הזה לדיון בקבינט המדיני-בטחוני, ואחר-כך גם בממשלה, כי לאיש במדינת ישראל אין סמכות לדחות את פנייתי, זולת לממשלה עצמה – היא ולא מלאך, היא ולא שרף, היא ולא שליח.

לא, אני לא שולל את תפקידם של הדרגים המקצועיים במתן חוות-דעת מקצועיות לדרגים המדיניים, ואני לא מבקש לעקוף אותם, כי זה לא יהיה אחראי, אבל אני מבקש להטיל את המלאכה על אנשי מקצוע אשר רואים את עצמם כמחוייבים לדרג המדיני, ולא לאגו של עצמם.

הכוונה היא במיוחד לייעוץ המשפט, ולכן אני מבקש להיזקק לחוות-דעתו של היועץ המשפטי למשרד ראש הממשלה, ולא לייעוץ המשפטי של פרקליטות המדינה, משום שלאנשי הפרקליטות “אין אלוהים” זולת התאווה חסרת-הבושה לנצח בבית המשפט, ובכל מחיר. אני מכיר אותם שנים רבות, הם מסוגלים לטעון דבר-והיפוכו, וגם לתכנת את נציגי הממשלה לחתום על תצהירים שקריים.

בוודאי שאין רואים את עצמם מחוייבים כהוא-זה לדרג המדיני אשר מינה אותם ומשלם להם את משכורותיהם, כי אם היו היו רואים עצמם מחוייבים, הם היו מעבירים את פניותי לממשלה, ומצרפים לה את המלצותיהם, אבל הם לא עשו זאת.

תרגיל האיפכא-מסתברא

עד אנה מגיע חוסר תום-הלב של הפרקליטים במשרד המשפטים יעיד אופן טיפולם בתרגיל האיפכא-מסתברא אשר הצעתי להם במכתבי מיום 19.4.2005 אל השרה ציפי לבני (סע’ 16 לבקשת ההצטרפות המצורפת).

בתרגיל הזה הצעתי מצב הפוך: הממשלה מקבלת את דעתי, ונדרשת להגן על עצמה בבג”ץ, וכיוון שאני מכיר קצת את הפרקליטים האלה, הצעתי לשרה לבני לשאול לדעתו של הפרקליט המפורסם שי ניצן, זה אשר מוכר כמי שמסוגל “למכור את האמא שלו” עבור “ניצחון ליטיגאנטי”.

אמרתי לכו ושתאלו את ניצן מה הוא היה עושה במקרה כזה, ומה, לדעתו, היה פוסק הבג”ץ. חזרתי על כך גם בשיחות עם מרדכי כהן, יועץ השר בתקופתו של חיים רמון כשר המשפטים, אשר הבטיח לי לדבר עם ניצן, ואף עמד בדיבורו.

מדוע ניצן לא סיפק לשר שלו את הסחורה? משום שזה היה מחייב את כל הדרגים במשרד המשפטים להסכים לכך ששמחה ניר צודק, ולהודות בכך שכל החכמים במשרד המשפטים, מאז עיסקת-החילופים הראשונה, לא חשבו על הרעיון הגאוני-בפשטותו הזה.

ועם זה האגו שלהם לא מוכן להשלים.

הערת-שוליים

עוד אני כותב את השורות האלה, ואני קורא כי אתה, אדוני ראש הממשלה, מתכונן להביא לאישור הכנסת כל הסדר הכרוך בשחרור אסירים. זה יכול להיות מעניין מאוד אם הממשלה תביא לאישור הכנסת כל פעולה שלטונית (למשל: העלאת המהירות המותרת בכביש החוף, בין חיפה לחדרה), אבל בכך הופכים את הכנסת לממשלת-על, ומכבידים על הממשלה לעשות את עבודתה.

בפנותה אל הכנסת, על מנת שזו תאשר את שחרורם של אסירים, הממשלה מסנדלת את עצמה פעם נוספת, מעבר לסינדול העצמי אשר בהיזקקות לחנינה הנשיאותית.

תאר לעצמך, אדוני ראש הממשלה, שהממשלה מגיעה להסכם כלשהו (עם החמאס, או עם מי שלא יהיה) על שחרורו של גלעד שליט (או על כל דבר אחר), ואז היא אומרת לצד השני רגע-רגע, אנחנו צריכים אישור של הכנסת, והכנסת אומרת רגע-רגע, אנחנו לא מוכנים לשחרר 450 עכשיו, ו-550 אחר-כך, אלא 400 עכשיו ו-600 אחר כך, ואז איסמעאיל הנייה בא ואומר – רגע-רגע, אני צריך אישור של הפרלמנט הפלשתיני, והפרלמנט הפלשתיני בא ואומר רגע-רגע, אנחנו רוצים 500 עכשיו ו-500 אחר-כך.

והתוצאה – חזרנו לנקודת-ההתחלה של המו”מ, כאשר הדבר היחיד אותו השגנו ע”י הוא חשיפה מעל במת הכנסת של כל נקודות החולשה אשר כל מנהל מו”מ אמור לשמור קרוב לחזהו, בעוד שהצד השני לא מגלה לנו את נקודות החולשה  שלו.

אבל, כאמור לעיל, לא באתי ללמד אותך כיצד לנהל משאים-ומתנים, והעניין היחיד שלי הוא שהממשלה תעשה את מה שהיא מבינה, ואת הדין – לחיוב או לשלילה – היא תיתן בבחירות הבאות. לא רק הפלשתינים זקוקים ל”מנהיגות אמיצה”, אלא גם אנחנו, וממשלה אשר מסתתרת מאחורי סינרו של נשיא המדינה אינה “ממשלה אמיצה”.

חשוב לציין כי גם אם תאשר הכנסת את שחרור האסירים, האישור הזה אינו בגדר “חוק”, וממילא חוזרת על כנה השאלה אם להעניק לאסירים חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, או שחרור “מנהלי”, אשר מאפשר להחזיר לכלא כל אסיר אשר חזר לסורו ונתפס – ללא כל צורך בהחלטה שיפוטית חדשה.

אני מזמין אותך להעביר את הנושא להחלטת הממשלה, הכל כאמור בבקשה המצורפת, אשר הגשתי לבג”ץ, והוא לא מצא לנכון לדון בה.

בברכה,

 

שמחה ניר, עו”ד

העתק: שר המשפטים, הפרופ’ יעקב נאמן

מצורף: העתק הבקשה להצטרף כצד לעתירה

______________

עוד באותו עניין:

על השימוש במכשיר החנינה הנשיאותית למטרות מדיניות

שחרור אסירים במטרה להביא שלום עלי-ארץ (או, לחלופין, כתמורה לשחרור שבויים ונעדרים משלנו) הוא פעולה “מיניסטריאלית” רגילה, בה נתון לממשלה שיקול-הדעת,

עוד על השימוש במכשיר החנינה הנשיאותית למטרות מדיניות

יופסק מצעד האיוולת:. לקראת שחרור נוסף של אסירים. במסגרת ההסכמים עם הרשות הפלשתינית. ערב שחרור-המחבלים הקודם, במסגרת עיסקת-טננבוים, פירסמתי את המאמר הזה:

על השימוש במכשיר החנינה הנשיאותית למטרות מדיניות – תשובה לשרת המשפטים, ציפי  לבני

“ועדת השרים לטיפול בשחרור אסירים פלסטיניים החליטה (ביום …) … על שחרורם של 380 אסירים ו-120 עצירים פלסטינים. ההחלטה אושרה בהחלטת ממשלה .

באוויר ריח עיסקה של חילופי שבויים/אסירים/מחבלים/חטופים – והממשלה בורחת מפני הכבוד

האם מישהו כאן יכול להגיד לי מדוע הממשלה בורחת מפני הכבוד, והאזרח צריך לרדוף אחריה כדי שהיא תעשה את מה שהיא-עצמה סבורה שיש לעשותו?

שחרור מחבלים בדרך מינהלית: משרד המשפטים ממשיך לגמגם!

שחרור מחבלים על פי החלטת הממשלה (בלי חנינה “נשיאותית”) משחרר את הממשלה מתלות בגחמותיהם של נשיא המדינה, או אלוף הפיקוד, אשר מסוגלים לטרפד גם את שחרור חיילינו

סקופ: על שרת החוצפה ציפי לבני, על מעצרה באבו-כביר ועל המחסור במחבלים עם דם על הידיים

מה עושים כאשר משתוקקים להגיש אישום, אבל במועד העבירה ה”מתלונן” היה בחו”ל, ואילו החשודה הייתה עצורה באבו-כביר?

עוד על שחרור אסירים בדרך מינהלית: הבושות הולכות ורבות, ומשרד המשפטים ממשיך ושותק

הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת). זו פנייתי השביעית בנושא, החל מפנייתי ביום 26.12.2004 אל נשיא המדינה דאז, משה קצב

“דם על הידיים” – קשקוש מקושקש!

קל מאוד לפלוט מנטרות שחוקות, אבל עיסקה של חילופי-שבויים (או אסירים) אינה שונה, מהותית, מכל עיסקה של סחר-סוסים, אשר גם בה מנסים לקבל יותר ולשלם פחות, אך משתדלים להיות ערים למגבלות האפשר, ולאינטרסים של הצד השני.

שבויים תמורת שבויים, שבויים תמורת גופות – למה ועד כמה, או: חסן נסראללה, שק בתחת!

אם הם חיים, הייתי, ללא היסוס, בעד החלפתם בסמיר קונטאר, ואפילו הייתי מוסיף “בונוס” נדיב, אבל, מאידך, אם הם אינם חיים, הייתי – וגם זה ללא היסוס – נגד החילופים האלה. קונטאר אחד תמורת שני חיילים חיים, זה מחיר זול; קונטאר אחד תמורת שתי גופות – זה מחיר יקר.

המחבלים המשוחררים “יחזרו לחיק הטרור” – הכצעקתה? שאלת-תם

כאשר נחטף גלעד שליט, והחמאס דרש תמורתו את מה שדרש, הייתי מסתכן ומציע לאיסמעיל הנייה – עם תהודה כלל-עולמית – שחרור של 5,000 אסירים, לפי בחירתנו, בתנאי שישיב בחיוב תוך חצי שעה, ואם הוא היה מסכים הייתי מנחית עליו, בו-בלילה, 100 אוטובוסים עם כל ה”סחורה” הזאת – שייחנק איתה. לדעתי הוא היה מקבל את זה בחירוק-שיניים (“רגע-רגע, לא בבת-אחת!”), ולהבא הוא היה נזהר מאוד שלא להתחיל אתנו.

הרמטכ”ל גבי אשכנזי: מוסרי – כן; אמיץ – אולי; אינטלקטואל – לא בטוח

מאוד פופוליסטי להגיד “בכל מחיר”, אבל לדרוש מההנהגה מראש תשובת “בכל מחיר”, בלי להביא בחשבון את הנתונים וההערכות של הסיכון והסיכוי – זה חוסר-אחריות.

לקראת עיסקת גלעד שליט: עוד נתגעגע לעיסקת ג’יבריל!

להזכירכם: בתחילה החמאס דרש שחרור אסירות וקטינים – אולי כמה עשרות בלבד – תמורת גלעד.

אלמגור, ארגון נפגעי טרור: כפפה לרגליכם!

אני מכיר את השופטים האלה כבר למעלה מארבעים שנה, ואני בספק אם תצליחו למנוע שחרור של מחבל אחד – אפילו בשבעים שנה.

פרשת רגבגולדווסר לקראת רגע-האמת (א): על האפשרות הקלושה שהם חיים

סדרת מאמרים של הרגע האחרון לפני השלמת ביצועה של העיסקה *** קריאה לכל הגורמים – ממשלת ישראל, נשיא המדינה, שר המשפטים ומשפחות החטופים – לעשות חושבים, פעם נוספת.

פרשת רגבגולדווסר לקראת רגע-האמת (ב): והיה אם הם לא חיים

במאמר הפותח יצאתי מתוך ההנחה הכי בלתי מסתברת, והיא שהחיילים החטופים אכן בין החיים. כעת אני חוזר אל קרקע המציאות, אל האפשרות היותר מסתברת *** את יתברר שלא החטופים יוחזרו לנו, אלא רק גופותיהם, הרי זה “כשלון התמורה” – וההסכם בטל *** להחזיר לנסראללה את הגופות, ולהתמקח על בסיס הידוע.

פרשת רגב-גולדווסר אל רגע-האמת (ג): פנייה אל הממשלה: מתי ייגמר הטימטום הזה?

שחרור מחבלים ע”י “הפסקת ביצוע” מנהלית היא הפיכה, ומשוחרר שחזר לסורו ונתפס אפשר להחזירו לכלא בלי משפט ל”המשך הביצוע” של המאסר, בעוד שחנינה של

פרשת רגב-גולדווסר אל רגע-האמת (ד): פנייה אל נשיא המדינה להפסיק את מצעד האיוולת

השימוש במכשיר החנינה להסדרים מדיניים הוא דבר אידיוטי לחלוטין *** העובדה שכך נוהגים במקומותינו מדור-דור אינה הופכת את הפעולה הזאת למשהו פחות אידיוטי *** אני מזמינך, איפוא, להחזיק את הנושא אל הממשלה, שתעשה מה שהיא עצמה מבינה.

פרשת רגב-גולדווסר אל רגע-האמת (ה): פנייה אל שר המשפטים, להשאיר את הנושא בידי הממשלה, ולא לתת את חתימת-הקיום לחנינה הנשיאותית

כאשר ילד קטן אומר המלך עירום, מהסין אותו הפקידים, ואומרים לו ילד, לך הבייתה *** הפקידים במשרד המשפטים לא נותנים את הדעת לשאלה אם המלך עירום, אם לאו *** כאשר עו”ד שמחה ניר אומר להם נוהל-עבודה פלוני, הקיים אצלכם מימים-ימימה הוא מטומטם, ואפילו אידיוטי *** הם לא מוכנים להודות בכך שהם הולכים עשרות-בשנים בתלם שגוי, ושמחה ניר צודק.

פרשת רגב-גולדווסר: מילות סיכום עם תודה לראש השב”כ לשעבר כרמי גילון, עם מילה להגנתו של אהוד אולמרט, ועם קריאה לממשלה אידיוטית

עברנו את רגע-האמת: הבנים הוחזרו הבייתה, המחיר שולם, והם זכו למנוחת עולמים, אבל, לצערנו, שאלת המחיר עבור השבת הבנים הבייתה, לא במהרה תרד מסדר-יומנו *** גם שאלת אופן ניהולו של המו”מ תמשיך להטרידנו *** מדוע לשחרר מחבלים עם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, אם אפשר לשחררם כך שאפשר יהיה להמשיך את ביצוע המאסר, אם יחזרו לחיק הטרור?

על הסיום העצוב של פרשת גולדווסררגב: אקורד צורם – כיאות

הערות, שכתב אביתר בן-צדף במהלך ביקור בארצות-הברית – בעקבות שיחות עם חברים תמהים לנוכח הטיפשות הבוטה של ממשלת ישראל * קשה להסביר לאמריקנים (בעיקר, שאינם בני ברית), המאמינים בגניוס היהודי, כיצד אנחנו בוחרים בהתמדה את הגרועים שבנו לשלטון, והם מוליכים אותנו אל אחריתנו המרה *

עו”ד מיכל טנא, מנהלת היחידה לפניות הציבור במשרד המשפטים מאשרת, אבל לא מהמקפצה

ובאופן ספציפי, לעניין מכתבך אלי, מס’ ת/2007/1504, מיום 4.11.2007, בנוגע למכתבי מיום 2.10.2007 בנושא שחרור מחבלים: מי היה זה אשר החליט להעביר את הנושא



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר