רבני “הציונות הדתית” ירדו לגמרי מן הפסים

רבני “הציונות הדתית” ירדו לגמרי מן הפסים

חנה אייזנמן
20.11.2009 10:02
רבני "הציונות הדתית" ירדו לגמרי מן הפסים


אפשר להבין את הפאניקה האוחזת בהנהגת “הציונות הדתית”. יותר ויותר מבניה מבינים שבמשך עשרות שנים הם הולכו שולל והוחטאו בחטאים הנוראים ביותר, נגד ה’ ונגד עמו. הרבנים רואים ועיניהם כלות, כיצד מתמוטט המגדל ה”ממלכתי” שלהם, שנבנה בעמל רב שנים – בהוצאתם לשמד של מאות אלפי תלמידיהם, עד כדי נכונות לבצע את המדיניות, נוסח נאצי, של טיהור אתני ביהודים, ודווקא בארץ ישראל.



ב”ה

בימים אלה אמר ישראל אייכלר את האמת, את כל האמת ורק את האמת על המדינה שהשמאל בנה. ערוץ 7 התגייס להגנה על קונספצית “הממלכתיות”, בפרסום תגובות שיגרתיות/אנטישמיות, מצוות “שותפה הסטורית” מלומדה של עדר “הציונות הדתית”, תוך שהוא מצנזר תגובות אחרות.

רבני “הציונות הדתית” מאבדים והולכים את עשתנותיהם, לא שאלה היו בהם, אי פעם, במלואם. היו אלה ה”חרדים” שהיו תמיד במלוא עשתנותיהם, ונשארו כאלה. אפשר להבין את הפאניקה האוחזת בהנהגת “הציונות הדתית”. יותר ויותר מבניה מבינים שבמשך עשרות  שנים הם הולכו שולל והוחטאו בחטאים הנוראים ביותר, נגד ה’ ונגד עמו. הרבנים רואים ועיניהם כלות, כיצד מתמוטט המגדל ה”ממלכתי” שלהם, שנבנה בעמל רב שנים – בהוצאתם לשמד של מאות אלפי תלמידיהם, עד כדי נכונות לבצע את המדיניות, נוסח נאצי, של טיהור אתני ביהודים, ודווקא בארץ ישראל. עולמם מתמוטט עליהם, והם פוחדים פחד מוות – מות האדרוגינוס המכונה “ציונות דתית”, משל, יכולה היתה היהדות לחיות במיקשה אחת עם ההיפך ה גמור שלה, ה”ציונות”, שכל כולה לא באה לעולם, אלא, כדי לעקוף את היהדות ולרשת אותה, תוך כדי מחיקתה!

בשרשרת התגובות לדברי אייכלר מופיעות תגובות של דניאל שילה, בעל וותק ואדוק במיוחד במשיחיות השקר של ה”ממלכתיות”.

להלן תגובה אחת שלו –

73. תרבות אנשים חטאים

בכינוי קשה זה מכנה משה רבינו את בני גד ובני ראובן המבקשים שלא להלחם יחד עם ישראל במלחמת כיבוש הארץ.דבורה הנביאה מכנה את הלחימה בשם “עזרת השם בגיבורים”.רש”י מסביר ש”ידי משה כבדים” במלחמת עמלק מפני שהתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו. “עזרת ישראל מיד צר” הי אמלחמת מצווה, וזה מה שקורה היום. ממתי יכול אדם כמו בן גוריון לפטור אנשים ממצוות? התורה המצילה את ישראל במלחמתם היא גם תורתם של בני חמש חמש עשרה וחמישים. בני העשרים צריכים להכין עצמם למלחמה, כדברי דוד: ללמד בני יהודה קשת. בני חצי שבט מנשה הם “מחוקקים”, ואף הם באים למלחמה. הם גם נלחמים על כיבוש הארץ. בניהו בן יהוידע הוא כהן ואף על פי כן יוצא למלחמה, כי במלחמת מצווה הכל יוצאים (רד”ק) הלוחם הקשוח, אבישי בן צרויה מתואר בגמרא כ”שקול כנגד רובה של סנהדרין”. “ליבי לחוקקי ישראל, המתנדבים בעם ברכו השם” אומרת דבורה הנביאה. חוקקי ישראל מתנדבים ומנדבים את העם לבוא למלחמה. ישחיז הכותב עטו, ישפיע על המוני חרדי ישראל להתגייס, הם יעשו כמצווה וגם הצבא יתוקן.

מה ענין חמור למרק פירות?

ואני פטורה מלנסח תגובה, יש לי כזו, המתאימה עד לפרט האחרון, פורסמה בינואר 2009

ב”ה

 

 

זו איננה מלחמת מצווה

 

 

כמה פעמים אפשר לסחוט אשראי למלחמת-מצווה על אותה כברת ארץ בתוך ששים שנה? כמה פעמים מותר לעמוד על דמם של נקיים בתירוץ של מלחמה מצווה?

 

 

ושוב קופצים כל הרבנים על המציאה – “מלחמת מצווה”. מצטטים פסוקים, מברכים, ובאופן כללי, נטלו על עצמם את תפקיד הכהן, משוח-מלחמה, לשלח את בני ישראל ל”מלחמת- מצווה” ולברכם בשם ה’.

 

זו איננה מלחמת-מצווה, להיפך, מצווה היא להימנע ממנה. המלחמה הזו איננה, לא למען העם ולא למען הארץ, אלא, למען כס השלטון למימסד הכופר בעיקר! כזו היתה גם “מלחמת לבנון השניה”. די להטעות את הבנים, די לשלוח אותם למלחמות הסרק של המדינה שהשמאל בנה!

 

כמה פעמים אפשר לסחוט אשראי למלחמת-מצווה על אותה כברת ארץ בתוך ששים שנה? כמה פעמים מותר לעמוד על דמם של נקיים בתירוץ של מלחמה מצווה? כשם שחורבן הארץ איננו מצווה, כי אם פשע, כך גם שפך הדם הזה, שבא בעקבות החורבן, כאשר המטרה כלל איננה יישוב הארץ! לא די שהחריבו בזדון, תוך התגרות בעדים ובהתראה, ובכך הביאו עלינו, ביודעין, את המלחמה הזו, הרי, עתה, כשהם שולחים את הבנים למות, הרי זה למטרה מוגבלת, וממילא זמנית, שוב על פי האינטרסים הצרים של חבורת האופורטוניסטים המושחתים הרואים ב”מדינה” כלי לשירותם העצמי.

 

המלחמה הזו איננה למען העם והארץ, כפי שהחורבן לא היה כזה, המלחמה הזו, כמו אותו חורבן שגרר אותה אחריו, היא למען הכת השלטת = “מדינת ישראל”. ארץ ישראל ועם ישראל אינם “מדינת ישראל”, ו”מדינת ישראל” איננה, לא עם ישראל ולא ארץ ישראל. “מדינת ישראל” היא האויב מספר אחת בעולם של העם היהודי, כיום, ולהילחם את מלחמותיה זהו פשע!

 

רבני ה“ציונות הדתית” עושים את תורתם קרדום לחפור בו את קברות תלמידיהם! וזו עובדה! כל עוד לא העלו את ה“ממלכתיות” שלהם על דרך-המלך אל המלך, אל ישלחו את הבנים, בדרכי רמיה, להילחם למען מטרות כוזבות. זו איננה מלחמת ה’, זו המלחמה בה’.  אל המלחמות האלה צריכים ללכת מי שהביאו אותן עלינו, לא מי שלא רצו בהן. מי שליכלך, שינקה אחריו! אלו הן מלחמותיו של “מחנה השלום”, לא מלחמות ישראל!

 

הפעם האחרונה שעם ישראל יצא למלחמת מצווה, היתה במלחמת-ששת-הימים, וגם זה, לא לכתחילה, אלא, בדיעבד. “מדינת ישראל” לא התכוונה לשחרר את ארץ ישראל, אלא, להגן על גבולות-אושוויץ שלה. איתרע מזלה, והקב”ה העביר את המלחמה לשטח האויב, לפני שהספיקה לעמוד על הקורה אותה. וכאשר עמדה, נסוגה! הלוא כך הגדיר פושע ישראל, עמוס עוז, אותו נצחון נסי: “הניצחון הצודק והטראגי של מלחמת ששת הימים”.

 

מאז מלחמת ששת הימים מופנים כל משאביה של המדינה שהשמאל בנה למטרה אחת בלבד – מסירת ארץ ישראל – ובלשון הכזב – “תהליך השלום”. זה החל, כאשר משה דיין, לימים הפושע שבישל את הסכמי קמפ-דייויד הראשונים, יחד עם מנחם בגין ועייזר וייצמן, מסר את מפתחות הר-הבית לידי מטיפי הג’יהאד, מה שהעיד על התאוששות מהירה מן הטראומה של שחרור לב ארץ ישראל. כפי שמיהר למצוא את עשתונותיו לאחר אותו נצחון, כן מיהר לאבד אותם במלחמת יום הכיפורים….

 

ואילו, רבני “הציונות הדתית”, לעולם אינם מאבדים את עשתונותיהם, הם תמיד מתאימים את עצמם למצב, כלומר – ל”ממלכתיות”. לא נראה שיש להם איזו כוונה לחזור בתשובה, ואנו, אנה אנו באים?



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר