“החזון הציוני” – מיני-ישראל – מיני עם, מיני תורה, מיני ארץ.

“החזון הציוני” – מיני-ישראל – מיני עם, מיני תורה, מיני ארץ.

חנה אייזנמן
25.09.2009 08:46
"החזון הציוני" – מיני-ישראל – מיני עם, מיני תורה, מיני ארץ.


“… זהו פרי פעולתה החינוכית של ההסתדרות הציונית במשך השנים האחרונות. החינוך המרדים, המלמד תמיד זכות, המצדיק כל עוול, מקהה כל רגש ומרפא כל פצע בדברי מתיקה ובתנחומות שווא… לעשות את התנועה העממית המדינית לחסרת אונים וחסרת ערך – לכתחילה – בעיני עצמה, ואחר כך – בעיני אחרים” (ברל כצנלסון, מ.א.צ.ל)



ב”ה

 

 

 

“החזון הציוני” – מיני-ישראל – מיני עם, מיני תורה, מיני ארץ.

 

 

 

“יש צורך בעלייה מובחרת, הציונות אינה מפעל פילנטרופי. אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי….”

 

לקראת תגובה, שאני מתעתדת לפרסם, בעז”ה, ל“חזון הציוני” של בן-דרור ימיני, ברצוני להאיר את עיני הקוראים בטיב “החזון הציוני”, ולו על קצה המזלג.

 

אחת הסיסמאות הריקות שקובעו במח העם שטוף המח והאומלל הזה היא: “מיזעור נזקים”. ולמה נדרש המיזעור הזה? פשוט מאד, ראשית, ממזערים כל יתרון, כל הצלחה וכל ניצחון, דבר שגורר אחריו, כמובן מאליו, נזקים – פיזיים ופסיכולוגיים. לא הנצחונות, למשל, מעמידים עלינו עולם ומלואו לכלותנו, אלא, הנסיגה מהם, ההתישבות על ספסל הנאשמים וההכאה על חטא: “סליחה שניצחנו”. עַם המתנצל על העמידה על נפשו, מעיד על עצמו שהוא פושע מתועב, הראוי להשמדה!

 

דוגמא ל”מיזעור נזקים” –

 

חיים ויצמן, שר”י, הפקיר את “אבק האדם על גלגלי ההסטוריה” לידי הנאצים. ויצמן טען שארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעייתם של כל הארחי-פרחי, שיזהמו את “תל-אביב שלנו”. אחת הדרכים למנוע את עלייתם של מליוני היהודים היתה למזער, ככל האפשר, את מקום ישיבתם של יהודים בארץ ישראל, ואז, להתבכיין על צמצום “כושר הקליטה”, ולאחר שהבטיח את הפיכת היהודים למיעוט בארץ ואת הרוב הערבי, שוב היתה לו סיבה לחלק חלוקה נוספת את הארץ, כי אין יהודים שימלאו אותה…

 

(ואני מפנה אתכם למאמרי – “חיים ויצמן, למשל. ולשנינה”)

 

 

וגם זו דוגמא –

 

לאחר מלחמת ששת הימים היתה התעוררות עצומה לעליה, אבל זו דעכה באותה מהירות בה התאושש “המפעל הציוני” מן הנצחון. ומי רוצה לחיות במדינה מתנצלת, ההורסת כל חלקה יהודית טובה? מי ירצה לבנות את הארץ, כשזו מיועדת לחורבן על ידי “המפעל הציוני”? וכשם שהתעוררה התנועה, כך גם דעכה, עם מסירת מפתחות הר הבית, על ידי משה דיין, שר”י, לידי הג’יהאד.

 

וזה מה שעושים היום. מקפיאים את בנין ארץ ישראל, תוחמים אותו בגבולות אושוויץ מחפשים מתחת לאדמה חוקים “דמוקרטיים” שיאפשרו הגירת ערבים מאסיבית (למשל – איחוד משפחות) לארצנו, ובעיקר, מעודדים בניה ערבית פרועה בלי שום קו או גבול.

 

הוזי “החזון הציוני”, בכיפה ובלי כיפה, שולחים את הנוער הדתי אל הגליל והנגב, כדי לפתוח את הדרך לפני הפושע המכונה ביבי, לקיים את הבטחתו לעצרת האו”ם להקים מדינת ג’יהאד נוספת בשארית פליטת ארץ ישראל. ניתנה לנבל הבמה העולמית, מעליה יכל היה בהבל פה להעיף לכל הרוחות את מגדל הקלפים המזוייפים, המכונים – “פלשתינאים”, תחת זאת, מלביש הבנאי-החפשי הזה את מגדל הקלפים הזה שלמת בטון ומלט ולא מעט עמודי ברזל. נראה שהדוגמית של שרון לא מדגדגת לו. הוא מעל זה… היה זה הפושע שרון שהכריז בלאטרון שחלום חייו היא הקמת “המדינה הפלשתינאית”, היום הוא ממשיך לחלום…

 

וקופץ ימיני, להלן: בן-יונה שמאלי ומתבכיין על “כל התנחלות, מעבר לגדר ההפרדה, היא עוד סכין בגבו של המפעל הציוני…”, והוא צודק! אם עם ישראל רוצה באמת לקומם את הריסותיו בכל התחומים, חובה עליו לבעוט בכבלי “החזון הציוני” ולהשליכו אל פח האשפה של ההסטוריה, לפני שייצליח הוא, סופית, להשליך אותנו לפח הזה.

 

אבל, לבן-היונה נתייחס בהמשך. הרשימה שלו יהלום גלמי יקר, שחשוב ללטשו …

 

 

 

עדות בעלי הדבר-אחר

 

 

כאן נניח ל“ציונים” להעיד על עצמם (וזה בקושי על קצה שן אחד של מזלג רב שינים):

 

 

ב-17 באוקטובר 1933 מוזמנים אל הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, בן גוריון, שרתוק וסנטור, נוכח גם מזכירו של ווקופ. הנציב מבהיר לבן-גוריון:

“הסוכנות היהודית חופשית כמובן לחלק סרטיפיקטים למי שהיא רוצה”.

תשובת בן-גוריון:

“יש צורך בעלייה מובחרת, הציונות אינה מפעל פילנטרופי. אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי….” (אות-קין)

 

 “הם לא רצו למות. לטבוע בדמם. להישרף, הם רצו לעלות! לחמו על כל רשיון עליה, על מקום בעליה הלא-לגלית. אבל גדודי השליחים ביקשו מהם כסף בלבד. ואלה, האומללים, התפרקו בימי מאורעות בארץ, מזהבם, מטבעות אירוסיהם וקידושיהם, מעגיליהם, משרשרות זהב שקבלו בירושה, לידי המנהיגות, “למען הארץ”.
המנהיגות רצתה יהודים בלי כסף וכסף בלי יהודים. יהודי העולה עם כסף עלול לשלח רסן מפיו. זאת לא אבו הם!
עליה סלקטיבית”! מושג מופלא ואצילי בפי הפלבאים, חצאי-האינטליגנטים. לא נלבקי ולא פרגה, ולא שניפישוק. אלה יקלקלו את הנוף. מה ערך להם? למי צורך בהם? לכל היותר יבנו עוד מרכז מסחרי, עוד שכונת בעלי מלאכה, עוד עיר ספסרית כתל-אביב, עוד שכונה בורגנית כרמת-גן , למי זה דרוש?! מה הן עשר כאלו לעומת דגניה אחת?!
עליה סלקטיבית” מכאן, וסלקציה“ למשרפות ולבורות ההריגה
מוכרחים לשכוח לגרמניה את המשרפות, כי אחרת עוד עלולים לזכור גם לבן-גוריון ולשרת ולגולדה, להם ולעושי דברם, לליפסקי ולסטיפן וייז, את חלקם באשמת ההשמדה.
למעשה שכחו. משכיחים. אני לא אוכל לשכוח. לא אוכל!
תועבת-ההפקרה של העם באירופה חייבת להיחקק בזכרון העם“.
(“מרבד אדום”, אריה קוצר)

 

“.. הנני כותב מכתב זה לפי בקשתו של חיים ויצמן, מכיוון שאנו מודאגים מאד שמא תוצג הבעיה ומצב היהודים בגרמניה ובאוסטריה בוועידה (באוויאן) בצורה העלולה להזיק לענין ארץ ישראל… אנו חוששים במיוחד שמא הוועידה תניע ארגונים יהודיים לאסוף סכומי-כסף גדולים בשביל עזרה לפליטים יהודיים, ומבצעי-איסוף אלה, עלולים להפריע למגביות שלנו” (עדותו של יגאל עילם לחוקרת השואה, יונה הדרי-רמאג’. “אות קין”, מ. ויזלמן)

 

“וכששאלו אותי: ‘האם תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים בארצות הגולה’? אמרתי: ‘לא’! ואני אומר עוד פעם: ‘לא’! לדעתי, צריך לעמוד בפני גל זה הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה שניה!” (יצחק גרינבוים, ראש יהדות פולין ויושב ראש ועדת ההצלה של הסוכנות היהודית בארץ ישראל. שנת 1943, מביא שמואל תמיר במשפט גרינוואלד – “כחש”).

 

בן גוריון: “גאולת העם היהודי היא תהליך ממושך, וכל עוד לא נתגשמה הציונות, אנו מצווים לשרות ההגשמה, לשרותה של ארץ ישראל ולא להיפך. וארץ ישראל זקוקה כיום לא למהגרים סתם אלא לחלוצים”

 

“… קודם כל את אלה העשויים להביא תועלת ממשית לבנין הארץ ותחיית העם. עדיפות עליונה יש לתת לילדים, משום שהם אלמנט חשוב לישוב הארץ (וקלים לחינוך מחדש, ברוח בן גוריון סבא. של יריב…. ח”א) רצוי מאד נוער חלוצי, משום שהוא כבר עבר הכשרה מתאימה, ולכן מסוגל מבחינה רוחנית לעבודה ציונית. חשוב גם לפעול להצלתם של העסקנים הציוניים, כי כלפיהם קיימת חובה מוסרית..” (תזכיר פנימי של ה”סוכנות היהודית”).

 

 

נחום סוקולוב:  “… התנועה הציונית אינה חברה לעזרת נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם, מכל הבא ליד…”

 

 

“תמיר: תסכים אתי שהג’וינט והסוכנות היהודית השתיקו את הידיעות בארה”ב על השואה עד שנת 1944 ובמשך אותה שנה?

 

פרופ’ אקצין: הציונים, הסוכנות היהודית והג’וינט נמנעו מלפרסם בעיתונות האמריקאית את דבר השמדת היהודים”

(משפט גרינוואלד [קסטנר], עדות פרופ’ אקצין, דיקן הפקולטה לחוק ומשפט באונ’ העברית, ירושלים ת.פ. 124/43, ביה”ד המחוזי בירושלים. מובא ב-“אות-קין”).

 

במאמר “שארית הפליטה בדיוני הנהלת הסוכנות”, כותב יחיעם וייץ:

“העליה הסלקטיבית היתה ביטוי וסמל לתפיסתו של הישוב את תדמיתו העצמית. העליה הסלקטיבית היא סמל לאליטה הקולטת אליטה מפני שאותה אליטה עונה על נורמות חברתיות וערכיות מסוימות” (שם).

 

בספרה “דרך בים –  עליה ב’ בזמן השואה”, מביאה הד”ר דליה עופר את מכתבם של חברי הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפלובדיב שבבולגריה (1939):

“זה עכשו אנו קוראים בעיתונות, על פי ידיעת סופרו של הטיימס בירושלים, שהסוכנות היהודית שלחה הוראה לכל סניפיה באירופה לבל תשתתף בעליה בלתי ליגלית. נדהמנו לקריאת הדברים האלה, ואין אנו יכולים לשער שיש בהם דבר של אמת. הלוא העליה הבלתי ליגלית היא בשבילנו האמצעי היחיד, הביטוי היותר חריף, היותר נחוץ והיותר נמרץ של הסיסמא ‘לא ניכנע’ אשר גם ההנהלה הציונית דוגלת בו.

“העליה הבלתי ליגלית היא הדבר היותר פופולארי והיותר מלהיב בשביל ההמונים היהודיים. אין אתם יכולים לתאר לעצמכם, כמה כבוד ההנהלה, ואיתו יחד גם כבודה של ההסתדרות הציונית ירד בעם, אם בזמן הכי קרוב לא תבוא באיזו צורה הכחשה של הידיעה הנ”ל… שמא יש בדעתכם לדרוש את הפסקת העליה הבלתי ליגלית על מנת לשמור על השדיוּל? אין אנו יכולים להאמין בשום אופן שתביאו חרפה ובושה כזאת עלינו.

“עליכם לדעת, שלא תהיה לנו אפשרות של עבודה ציונית אם לא תבוא הכחשה לידיעה הנ”ל, שעל פיה הסוכנות היהודית היא נגד העליה הבלתי ליגלית….”.

 

“…. תמיד היתה זו דרכנו בציונות, בארגון העליה לארץ-ישראל, לברור מעטים מרבים. אשר על כן, בוגדים היינו?”

(חיים כהן, היועה”מ לממשלה דאז, כתובע במשפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוואלד, שהאשים את קסטנר בשת”פ עם הנאצים, “כחש”, בן הכט).

 

 

“לאחר שהוקעו במשפט קסטנר, אין צורך לאנשי הפוליטיקה הישראליים לסתור אף אחת

 

מן העובדות שהוכחו נגדם, על מנת להוכיח שאינם אשמים. די אם יבזיקו לעיני בוחריהם

 

את שם ה’אידיאל’ אותו שירתו; כל התוקף אותם, תוקף את הציונות….. אידיאל פוטר

 

אותם מכל אשמה, יעשו אשר יעשו. יתר על כן, הוא הופך בדרך פלאית את קנוניותיהם

 

ומעשי האוון שלהם, להוכחה לנאמנות בה שירתו את ה’אידיאל’

 

 

“‘אני מבין לרוחו של קסטנר’, כתב אייכמן באוטוביוגרפיה שלו, שהתפרסמה בשבועון ‘לייף’, ‘הוא אידיאליסט כמוני'” (בן הכט, “כחש”).

 

 

גם אייכמן עצמו, ידיד ורע לקסטנר, הצביע על הזהות בין הפנאטיות הציונית, לבין זו הנאצית:

 

“… התרכזתי עתה במשא ומתן עם העסקנים הפוליטיים היהודים בבודפשט… ביניהם ד”ר רודולף קסטנר, הנציג המוסמך של התנועה הציונית. ד”ר קסטנר זה היה אדם צעיר, כבן גילי, עורך דין קר כקרח, ציוני פנאטי. הוא הסכים לסייע בשידול היהודים שלא יגלו התנגדות לגירושים – ואפילו לקיים את הסדר במחנות האיסוף – אם אעצום את עיני ואאפשר לכמה מאות או כמה אלפי יהודים צעירים להגר באורח בלתי ליגאלי לארץ ישראל. היתה זו עיסקה טובה, תמורת שמירת הסדר במחנות. המחיר… לא היה גדול מדי, לדידי.

“… סמכנו איש על רעהו בשלימות. כאשר היה במחיצתי, נהג קסטנר לעשן כאילו נמצא בבית-קפה. בעת השיחה נהג לעשן סיגריה מבוסמת אחת אחר השניה, אותם היה מעלה מנרתיק-כסף ומצית במצית עשוי כסף. בגינוניו המהוקצעים ובהתאפקותו, עשוי היה בעצמו להיות קצין-גסטאפו אידיאלי…”.

(“וידויי אייכמן” – כפי שפורסמו בכתב העת “לייף” ב-28 בנובמבר וב-5 בדצמבר 1960, “כחש”).

 

בשנת 1922 אישרה ה“הסתדרות הציונית” לשלטונות המנדט לקרוע 77% מאדמות ארץ ישראל, שאושרו על ידי הגויים(!) להקים עליהן את ה”בית הלאומי” לעם היהודי. ל“הסתדרות הציונית” היו רעיונות אחרים, והם מיהרו לאשר לאימפריה הבריטית, שראתה בארץ ישראל עוד אחת ממושבותיה הרבות את הקיצוץ שתאם את האינטרסים של המימסד ה”ציוני”:

 

חיים ויצמן בשם ה“הסתדרות הציונית”, במכתב למשרד המושבות הבריטי, ביום – 18.6.1922:

“ההנהלה הציונית רשמה לפניה את גילוי-הדעת על המדיניות הבריטית בארץ-ישראל, מיום 3 ביוני 1922, ומבטיחה לממשלת הוד מלכותו, שפעולות ההסתדרות הציונית יתנהלו בהתאם למדיניות שנקבעה בו” (“מערכות הארגון הצבאי הלאומי”, דוד ניב)

 

 

ועוד-


“…. תהיינה אשר תהיינה התקנות, שיותקנו לשם הסדר עליה זו, ההנהלה הציונית סומכת באמונה על ממשלת הוד מלכותו ועל הנהלת ארץ ישראל, ששתיהן תנהגנה בענין זה על פי העקרון הנ”ל…”

 

ב-24 ביולי, 1922 אושר נוסח המנדט הבריטי על ידי מועצת חבר הלאומים. ב-16 בספטמבר החליטה המועצה, על פי בקשתה של ממשלת בריטניה, שהוראות המנדט בענין הקמתו של בית לאומי יהודי שוב אינן חלות על הטריטוריה הידועה בשם ‘עבר הירדן’. כך נקרעו 77% (90,000 קמ”ר מכלל 117,000 קמ”ר) מן הטריטוריה המיועדת להקמת הבית הלאומי. עבדאללה, בן חוסיין מלך חג’אז, ששיתף פעולה עם הבריטים במדיניותם במזרח התיכון, נתמנה ל’אמיר של עבר הירדן’, ולו יועץ בריטי והקצבה שנתית ניכרת מאת ממשלת בריטניה …..(שם).

 

ב-16.9.1919, נתפרסמה ב”טיימס” הלונדוני (מ.א.צ.ל) כתבה מאת סופרו במזרח הקרוב, ובה נאמר:

“…. הציונים האחראיים ביותר מטרותיהם הנוכחיות הן תרבותיות וכלכליות יותר מאשר מדיניות… בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך יהיה להשגיח השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה שיהיו לנו עבודה או אדמה. אנחנו צריכים להתנגד לכל לחץ הדוחף אותנו לצד תכניות גדולות של עליה מיד”.

          “אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל, כדי למנוע בעד תוהו ובוהו— היהודים בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות מלדתם ומגוריהם- אולם ליהודי ארץ ישראל הרי זה יהיה בית נאמן ממש —- התנועה הציונית אינה חֶברה-לעזרת-נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם מכל הבא לידינו…” (“התרן” מס’ 46, 1.2.1918 “מערכות הארגון הצבאי הלאומי” דוד ניב).

         

 

ארבע שנים לאחר עלית היטלר (בבחירות דמוקרטיות) לשלטון בגרמניה, הבהיר חיים ויצמן  (NEW JUDEA, סתו 1937 [“בן המאה העשרים”, בן הכט]):

 

.. ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה – רוצים אנו, כי רק מיטב הנוער היהודי יבוא אלינו. רוצים אנו, כי רק יהודים בעלי השכלה יכנסו לארץ ישראל, כדי להגדיל את התרבות בה. שאר היהודים יצטרכו להישאר במקום מושבותיהם ולעמוד מול כל גורל שנגזר עליהם. מליוני יהודים אלה אבק-אדם הם על גלגלי ההסטוריה ואפשר שיצטרך להיזרות ברוח, אין אנו רוצים שינהרו לארץ ישראל, אין אנו רוצים שתל-אביב שלנו תיהפך לעוד גיטו בזוי .

 

לא היה חידוש ב”בשורה” זו של ויצמן; כבר ב – 19.12.1919 (הארץ, מס’ 146) אמר:

 

“בכאב לב עלינו לציין תמיד, כי אין הציונות יכולה לענות על קטאסטרופה..”.

 

וגם אלה היו טמאים בעיני בריוני ה”ציונות”  – 

 

“… ויושבים מליונרי המלחמה האלה בשטוקהולם, בקופנהאגן, בהולנד והיו מסכימים להסתלק מאומות העולם לפינה שלנו(!), ואפילו היהודים העשירים בגרמניה, אוסטריה והונגריה, חשים את עצמם בחוסר בטחון ונכונים לחפש מחסה. הרדיפות והגזירות מצד אחד, והפחד מפני הבולשביזם מהעבר השני, דוחפים איפא את עשירי ישראל לחפש ‘מקלט’ בטוח ….. ואולם הציונות של ההון הפרטי נפגשה מצד פועלי-ציון שבוועידה בביקורת….. נגד השקפות ישוביות אלו הגנו פועלי ציון על רעיון הישוב העובד, אשר אין בו נותני עבודה ומקבלי עבודה. השאלה העיקרית כרגע היא הלאמת הקרקע, האפשרות לכל פועל להשיג באריסות עולמית שטח אדמה אשר יוכל לעבד בעצמו מבלי להעסיק שכירים….” (נ. סירקין, קונטרס, א’ בסיון תרע”ט, “מערכות הארגון…..”, דוד ניב).

 

 

 

ואיך הגיבו היהודים –

 

“ומכה חזקה היתה בשבילי קריעת עבר-הירדן מעל ארץ-ישראל וגזילתו מעם ישראל, שהכריז עליהם סיר הרברט סמואל בעשרה בסיון, תרפ”א (1921). בכל כח הכרתי עמדה לפני סכנת הצימצום של הארץ הקטנה; צימצום השטח לעליה, לחקלאות, לתעשיה, שהרי עבר הירדן גדול כמעט פי שלושה ומחצה מארץ ישראל המערבית, והוא אף פורה יותר ממנה…” (פרופ’ יוסף קלוזנר, אבטוביוגרפיה).

 

אפילו ברל כצנלסון –


“… הציבור לא זע, קול ענות של בודדים לא גורר אפילו הד. שאגת חמס על שוד-עם לא נשמעה… זהו פרי פעולתה החינוכית של ההסתדרות הציונית במשך השנים האחרונות. החינוך המרדים, המלמד תמיד זכות, המצדיק כל עוול, מקהה כל רגש ומרפא כל פצע בדברי מתיקה ובתנחומות שווא – זוהי השיטה אשר השכילה לעשות את התנועה העממית המדינית לחסרת אונים וחסרת ערך, לכתחילה – בעיני עצמה, ואחר כך – בעיני אחרים” (ברל כצנלסון, מ.א.צ.ל)

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר