מכתב לאביגדור קהלני – למחרת יום-ירושלים, התשנ”ח

מכתב לאביגדור קהלני – למחרת יום-ירושלים, התשנ”ח

חנה אייזנמן
20.07.2009 09:19
מכתב לאביגדור קהלני - למחרת יום-ירושלים, התשנ"ח


אין לי ספק שאזרחי ישראל גם ה”חילונים”, היו נהנים יותר למראה השמחה בבית-אורות מאשר מן הצפיה בתכנית משעממת עד תרדמת – ערב אלכס אנסקי-אסתר עפרים. הטלויזיה הישראלית הקדישה את יום ירושלים ליורדת, דווקא לגרמניה, ששרה שוב על המשעולים בין דגניה לכינרת. גם לא שיר אחד על ירושלים.



ב”ה

 

 

 

 

                                                                     ירושלים, כ”ט באייר, התשנ”ח

 

לאביגדור קהלני, שלום,

 

שוב הצליחו להרגיז אותך ושוב התגוננת. ולא עוד, אלא גררת להוויה המשוקצת של התקשורת הישראלית גם את הוריך, שהם בוודאי אנשים נחמדים ותמימי דרך. זאת, משום שנציגת התקשורת אמרה, שנאמר עליך שאתה הבייבי של ביבי. כידוע, הוא אב כל רע, משום שיש לו רגעי אמת, כמו ב“מקום תחת השמש”. והאמת לשמאל היא כמו, במסורת הנוצרית, הצגת הצלב לאשמדאי. הוא נרתע ממנו באימת המוות.

בוודאי לא הבחנת בחיוך השטני בעיניה של המראיינת.

חיים רמון מבכה את מאיר שטרית, שהוא, בעצם, ילד טוב אל-קודס, אבל מתעקש להגן על הבוס שלו, הרע שלעיל. הם יודעים איך לפגוע בבטן הרכה שלכם.

למה אתם מתגוננים כשאתם מנסים, לפעמים, לנהוג באחריות כלפי עם ישראל? למה אינכם תוקפים את המראיינים? למה אתם מניחים לחיים רמון לשבת על כס משפטכם ולתקוף אתכם, במקום לתקוף אותו, בהיותו נציג המחנה שהביא עלינו את הסכמי אוסלו, שהם הפשעים החמורים ביתר שבוצעו אי-פעם נגד העם היהודי?

מה קורה לכם? נכון, המיומנות בפסיכולוגיה של ההמונים היא נחלת הבולשביקים אבל, האם אין באמת הפנימית שלכם כדי להילחם בהשתלטות הזאת על הפסיכולוגיה של עם ישראל?

אילולא היה זה ערב-רב המשרת את האויב, ניתן היה לצפות מאיש תקשורת ישראלי, שישאל שאלות המוכיחות דאגה לשלום ישראל ולבטחונה, תחת זאת הם מפגינים דאגה אין קץ ל“תהליך השלום”, כשהם ואנחנו יודעים שהוא איננו מוליך לשלום אלא להיפך.

אלא, מה שמעניין אותם באמת זו הנסיגה מארץ ישראל, כך הם יהרגו שתי צפרים במכה אחת, הם גם ייפטרו מערש מולדתנו וגם מן המקיימים את מצוות ישוב הארץ, שנואי נפשם.

למה אינם שואלים, מדוע ממשיכה ישראל בתהליך, בשעה שהערבים אינם מקיימים גם פסיק ממנו? מדוע ממשיכה ישראל להעניק חסינות לערי המקלט למרצחים ואינה מכניסה לשם את צה”ל, מוציאה משם את המרצחים ועושה בהם כאשר עשתה לאייכמן?

ושאלת השאלות – מדוע עם ישראל מוסר את מולדתו למי שמנסים זה מאה שנה להשמידו?

במה זכו אלה שנמסור להם את ארצנו היחידה?

ולשיטתם, שלעם ישראל מותר, מה שאסור לשום אומה ולשון – למסור את המולדת (לאחר אלפיים שנה בהן חווה את אימי חסרונה), האם למען מושג ערטילאי, על הנייר, מותר לעם קטנטן ושנוא למסור קרקע מוצקה? “עומק” אסטרטגי?

למה  אינך שואל אותם למה הם מספרים לעם ישראל את האגדה בדבר ניסיונותיה של “הרשות הפלשתינאית” להרגיע את המתפרעים, כאשר הם יודעים שהפורעים הגיעו בהסעות מיוחדות של “הרשות”? וכן, מדוע הם מספרים את האגדה הזאת, כאשר הם יודעים שלא רק ש”הרשות” היא השולחת את המרצחים, אלא, “שוטרים פלשתינאים” משתתפים במעשי רצח ושוד יהודים?

כבר התכתבנו בעבר. גם הודית לי כשהגנתי עליך, עת נכתב עליך במעריב, כי אתה בוגד במצע העבודה, כאשר, למעשה, רק אתה היית עקיב בשמירה עליו. על כן, אני דורשת להסביר לי – למה הגולן והבקעה ולא יש”ע? מה ההבדל? ואם יש הבדל, הוא לטובת יש”ע, ששמות כל עריה היו שגורות על פיהם של תינוקות של בית רבן במשך אלפיים שנה.

איזו גברת, ילידת הקבוץ-הדתי (לפני למעלה מחמישים שנה) שחפצה מאד להיות IN ועל כן נטתה שמאלה, ראתה את הסמל שעל בגדי, שאלה, מה זה? אמרתי – זו ארצנו – והיא הגיבה, מה שנכון נכון. תראה, זו לא חכמה להגיד – “כולנו מסכימים שזו ארצנו, אבל…”. ברגע שהתחילה המסירה (ב”יום המאושר ביותר” בחייה של ענת מאור), היא לא תיעצר. כשאתה מוצא לך נקודת עירעור אחת על זכותך, לא תהיה לך תקומה. לא משחקים באן-דן-דינו. תחליטו, שלנו או לא שלנו. אם שלנו אנחנו נלחמים עליה, אם לא, אפשר למסור את המפתחות, כמו שעשה אבא של יעל, וללכת. גולה ענקית ממתינה לנו להמשיך ולענותנו. הם כולם עומדים עלינו – למסור, למסור, למסור… ואיתם התקשורת הישראלית.

אין עוד מה לדבר על התקשורת, הכל ברור וידוע. ובכל זאת –

בליל יום ירושלים התחילה נהירה המונית של יהודים אל הכותל. בישיבת בית-אורות, בישיבת מרכז-הרב, במכון-מאיר ועוד, היו חגיגות שמחה אדירות. במשך כל הלילה לא פסקה הנהירה לכותל. גם אתמול (יום ירושלים) בשעת ערביים, כשבתי יצאה לכותל, במחשבה שהעומס יהיה קל יותר, נקלעה במורד המדרגות מן הרובע היהודי לכותל אל תוך גוש אדם, שנדחף-דחף אל הכתל. גם לו רצתה לא יכלה לחזור. ירושלים מלאה במאות אלפים בני נוער מכל רחבי הארץ. את הנהירה הזו התחילו בני תנועות הנוער הדתיות (אולי גם אחרות) בצעידת שבת מרחבי ירושלים לכותל.

מכל זה לא כלום בתקשורת. אין לי ספק שאזרחי ישראל גם ה”חילונים”, היו נהנים יותר למראה השמחה בבית-אורות מאשר מן הצפיה בתכנית משעממת עד תרדמת – ערב אלכס אנסקי-אסתר עפרים. הטלויזיה הישראלית הקדישה את יום ירושלים ליורדת, דווקא לגרמניה, ששרה שוב על המשעולים בין דגניה לכינרת. גם לא שיר אחד על ירושלים. שום דבר על הקדש, על הנצח, על ירושלים. ראיינו את אבא-אנג’ל, שזכה למחיאות הכף הפבלוביות, ברגע שדבר על “יהודים, ערבים ונוצרים”. זו גדולתה של ירושלים, שרוצחי העם היהודי נתלו בקדושתה לישראל, כדי לזכות בה, שלא בזכות, בחלק ונחלה. מחליא!!!

והערוץ השני הביא את “הפריצה לאלקטרז”. סרט עלילה נחמד מאד למי שאוהבים סרטים, בהם האלימות של הטובים מנצחת את זו של הרעים. אבל, מה הקשר לשחרור ירושלים?

לילדים מספרים על ה”בעייתיות” של העיר. על המחלוקת וכו’.

לאחר אלפיים שנה שחרר העם הזה את עירו הקדושה, עיר הנצח. התיקשורת במדינת היהודים צריכה היתה להיות מלאה בדבר האדיר והעצום הזה. אבל, כאמור לעיל…

והכל מתוזמן, מתוזמר, משוכתב וכאמור לעיל, מחליא! איך ייתכן שהעם שהגיע להישגים כאלה, העמיד מתוכו גם רשעים מנוכרים כאלה? ואתם מרקדים לצלילי פעמוניהם. וכדי בזיון וקצף. הטרם תדעו כי אם תמשיכו בדרך הזו, אבדה “ישראל”?

 

 

                                                                                     חנה אייזנמן



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר