מה רוצים מסרקוזי?
מה רוצים מסרקוזי?
“… מו”ל יהודי ידוע הוציא לאור ספר שהוא שיר תהילה ל’פתח’ וצירף אליו הקדמה מפרי עטו. נמצאו גם סטודנטים יהודים שהתפארו באזני חבריהם, כי הם עצמם התגייסו לשורות המחבלים הערבים… ‘דני האדום’, היה מנהיגה הבלתי-מוכתר של התנועה… אלן קריבין עומד בראש מפלגה סוציאליסטית קיצונית המצטיינת בהסתה בלתי-מרוסנת נגד ישראל”
ב”ה
מה רוצים מסרקוזי?
אין בעולם קורלציה מושלמת יותר להשמדת העם היהודי מזיווג “מחנה השלום” ו”רק הליכוד יכל”
כבר שנים רבות מאד, יעידו קוראי, אני מציינת שאחד האינסטינקטים הראשונים באדם הוא – לרמוס תולעת. בתולעת אין שום תועלת והיא גם מבחילה, אלא, אם אתה חובב טבע, או מדען, הצריך את התולעת לניסויים, כפי שעשו הנאצים. וזהו המקרה בתולעים היהודיות, כאשר מגיעים הדברים לדורסי התולעים היהודיות, מצטרפים כל הגורמים יחדיו, לבלילה סאדואנטישמית אחת. המעצמות דורסות את תולעי כל העולם, אך הנאה מיוחדת נגרמת להם ברמיסת תולעי “העם הנבחר”. במקרה כזה הם מרגישים התעלות, שלא מן העולם הזה.
היום אפשר לומר, בבטחון מלא, כי אילולא היה עם-ישראל משופע בתולעים מן הסוג האומר – דרסני – חייהם של מליוני יהודים היו ניצלים, ועם ישראל היה היום, כחול אשר על שפת הים לרוב. אבל בכל דור ודור אנו “מתברכים” בתמצית חלאת המין האנושי, כמו “מחנה השלום” וכל מחנה התולעבגין; מצא מין את מינו. אין בעולם קורלציה מושלמת יותר להשמדת העם היהודי מזיווג “מחנה השלום” ו”רק הליכוד יכל”. האחד שונא ישראל מתהומות נפשו השחורה, השני – תולעת! אצל תולעי “הימין” לשעבר, תוצאת הטראומה של רדיפת הוריהם על ידי השמאלנאצים, היא בעלת שתי פנים – האחת: דחף בלתי נשלט למצוא חן בעיני הדוד גרוסמן’ים, המזוהמים באדם, ומאידך, להעניש את מחנה כור-מחצבתם, על סבל ילדותם הנרדפת. זהו סוג תולעים ייחודי בגועליותו. הסוג שימכור את נשמתו לשטן תמורת חיוכיהם של גדולי שונאי ישראל. ככל שהשונא מתועב יותר, כן תגדל תאוותם של הנתניהו ודומיו להתפתל בעפר רגליה של אחוות הנאציזם הבינלאומית – נכרית ויהודית; לשם כך הם יסיגו לאחור את קיום-ישראל, את ריבונות-ישראל, את עתיד ישראל, את קדשי ישראל ואת כל הקשור לישראל – העם, לא “המדינה” שהשמאלנאצים בנו.
איני אומרת שנתניהו צריך היה להעיף סטירת לחי לסרקוזי, למרות שגם אגרוף שירסק את פני הצרפתי ואף ישבור את מפרקתו, היה בהחלט, במקום, אך, זה דבר אשר לא ייעשה בדיפלומטיה. אבל, צריך היה, לפחות, לסוב על עקביו, ואולי אפילו להציע לו “שק לי ב…”, לעיני המצלמות, לצאת אל העתונות ולשים את סרקוזי לעג וקלס, קבל עולם. אבל, הבדיחות המקאבריות תמיד על חשבוננו. נתניהו, האפס, קיבל את האמירה, כקבל עצת ידיד, ואף הגדיל לעשות – והטיל צנזורה על הפצתה. כנראה, כדי לשמור על יחסים טובים עם צרפת ועם ליברמן…. מה שעם ישראל אינו יודע אינו כואב ולא מזיק לאופורטוניסט, נתניהו….
בשביל מה נסע נתניהו אל סרקוזי אם לא כדי לקבל תוכחות, “איומים” ועצות “ידידותיות”? לאחר נאומו של האפס, נתניהו, באוניברסיטת פרופ’ קווה, הידוע לשמצה, נאום שלא התקבל בעגבניות רקובות ובשריקות בוז, כמתבקש מעם חפץ-חיים, הצהירו מדינות הקוורטט שזה לא מספיק. זו היתה התגובה לזחילה בעפר רגליהן. גם שלושת המליונים הראשונים שהושמדו במשרפות לא סיפקו את כל המדינות האלה, לכן היטלר המשיך, כדי שכולם יהיו מבסוטים. הזבל הזה, נתניהו, גם אכל את הדגים הבאושים, וגם זורק את כולנו לים. פושע מתועב.
בשביל מה מזדחלים כל מנהיגי מרוז אל ארמונו של הארכי-ארכי-נאצי, מובארק, אם לא כדי לקבל את סיועו להבאת כלייה על העם היושב בציון? למה מתחככים במשך עשרות שנים בארה”ב, שתכלית יחסיה עם “ישראל” הוא עשיית שימוש במדינה השנואה, לצורך קידום יחסיה עם ארצות ערב ולהבטחת זרימת הנפט? מה שעושה ארה”ב ב”ישראל” הוא – השתמש וזרוק. למה מגבירה מרוז, עוד ועוד, באופן מלאכותי, ובעיקר על ידי החורבן הקטאסטרופאלי של הארץ, את תלותה הכלכלית בארה”ב, אם לא כדי להשתמש בתירוץ – “בלי ארה”ב לא נוכל להתקיים”, ועל כן, “אין ברירה” אלא להיכנע לתכתיביה? הרי, אם לא נחריב לא נפסיד מליארדים, שארה”ב, ימח שמה וזכרה, “ברוב טובה” מואילה להלוות את תמורתם למרוז – בריבית קצוצה, וכך נעשית התלות אבסולוטית וכובלת – חיבוק הגריזלי האמריקני.
בלי ארה”ב ותולעת המין האנושי התלויה בה, מאז בן-גוריון, ימח שמו, לא היתה השמדה באירופה ולא היתה “עליה סלקטיבית” במקביל ל“ספרים לבנים” המנדטוריים, בברכתה, בעידודה ובסיועה של ארה”ב!
כבר לפני שנים, בספרו: “לא עוז ולא הדר” ציין שמואל כץ את אכזבתם של ידידי ישראל בארה”ב מתבוסתנותה. האנשים הבהירו, שבמצב הנוכחי, בו ישראל נכנעת לארה”ב ומשמידה את פירות נצחונותיה לטובת החלאה הערבית, יאבד ערכה בעיני הממשל האמריקני. במצב בו כל מנהיג וכל כתבלב במרוז מתחרים ביניהם, השכם והערב, מי יתן יותר לערבים המובסים, תמורת ה”שלום”, מתמעטת והולכת דמותה של “ישראל”, ולארה”ב אין בה שום תועלת; ישראל הפכה מנכס אסטרטגי לנטל אסטרטגי. אבל, בינתיים מצאה ארה”ב שימוש נוסף לישראל – בהדדיות מופלאה, פועלות שתיהן, יחדיו, לקידום תכנית השלבים להשמדת ישראל; וכך, יכולה ארה”ב לצבור נקודות בארצות ערב, ו”מחנה השלום” צובר תאוצה בקידום מטרתו – השמדת היהדות.
הנפשות הפועלות – על פי “בן המאה העשרים”, בן הכט.
מבחינה אחרת היה בו משהו מן הלא-יהודי. הוא לא נתבטל בפני האנשים הגדולים, שאותם רכש הודות להתמדתו.
“עדיין העולם שותק”, נענה לי קורט. – “הרשה-נא לי לקרוא באזניך משהו”. נעצרנו ליד עמוד חשמל – “זהו עתון שוויצרי בלשון הגרמנית”.
קורט תרגם לפני כמה קטעים. נתברר שהממשלה הרומנית הציעה לשחרר שבעים אלף יהודים ברומניה לרבות עשרת אלפים ילדים מתחת לגיל שתים עשרה, תמורת חמישים דולר לכל נפש. חמישים דולר אלה נועדו לכיסוי הוצאות העברתם לארץ ישראל.
‘איננו רוצים להתעשר על ידי מכירת יהודים’ , נמסר מפי פקיד רומני, ‘אך רוצים אנו להוציאם מרומניה לפני שבאים אליה הגרמנים ומתחילים להרגם ומוציאים את דבתנו רעה’.
לפי דברי העתון היו ברומניה באותו פרק זמן רק מאה ועשרה גואלייטרים נאציים. הפקיד הרומני הוסיף ואמר שממשלתו הציעה את ההצעה לכל העולם באמצעות שוויצריה.
טלפנתי לפיטר ברגסון (הלל קוק) בבקר. – “הידיעה היא נכונה”, אמר – “זה עתה קבלנו דינים וחשבונות על המצב מאנשי ה”ארגון” בבוקרשט. ההצעה הופנתה על ידי ממשלת רומניה לעולם הרחב. אני יוצא לוואשינגטון תוך שעה”.
שמו של ברגסון נתפרסם בבירה והדלתות נפתחו לפניו. שלוותו הנפשית ועליצותו כלפי חוץ, כאילו טוּפַּח כדיפלומט בריטי, הפכו אותו באורח בלתי צפוי לנציג היהודים. הוא לא היה נמהר וסוער ולא נתפס להיסטריקה. תחת זה, ניחן בסגולה יעילה פי מאה. הוא התמיד במלחמתו, כאשר מתמידים כוחות הטבע עצמם.
מבחינה אחרת היה בו משהו מן הלא-יהודי. הוא לא נתבטל בפני האנשים הגדולים, שאותם רכש הודות להתמדתו. הוא נשתעבד רק לרעיון.
פיטר נפגש עם עשרות פקידי ממשלה. הכל הכחישו את דבר ההצעה הרומנית.
הכל שיקרו כאותם הפוליטיקאים הרוסיים המסורים לקו המפלגה. האמת נתגלתה חמש שנים מאוחר יותר, בכמה ספרים ותעודות שראו אור. ביניהם מאמריו של הנרי מורגנתאו, בכתב העת “קוליירס”, בספרו של יאשיה דובואה “הכימאי של השטן” ובספרו של אירה הירשמן “עורק חיים לארץ המובטחת”. הרומנים אמנם הציעו הצעה כזאת. לפי הוראות הנשיא רוזוולט, שיגרו מיד אנשי ה”סטייט דפארטמנט” הבטחות-סתר לבריטים, ובאמצעותם הגיעו איפוא הדברים גם לערבים, שאין להם מה לחשוש מפני עליה המונית של פליטים יהודים מרומניה לארץ ישראל.
בכל זאת כתבתי מודעת תעמולה שגילתה ברבים את דבר ההצעה הרומנית. היא נתפרסמה על פני עמודים שלמים בתריסר מן העתונים הגדולים ביותר. תבורך מחלקת המודעות האמריקנית! נתגלה לו, לפיטר, שבשום מקום אחר בעולם אין האמת והלהט האנושי יכולים לדבר ברמה, ומבלי שיצונזרו הדברים – בתנאי, כמובן, שיש לאל ידך לספק את מחיר המודעה.
במודעה נאמר ששבעים אלף יהודים, גברים ונשים, הוצעו על ידי הממשלה הרומנית “למכירה” במחיר חמישים דולר הגולגולת. מודעתנו ערבה לכך, שהמדובר הוא ביצירי-אנוש, באחריות.
כתבתי את המודעה במשפטים בוטים ומרים. מטרתה היתה לזעזע את נפשות היהודים, לקנטרם ולעוררם לחולל גלי מחאות. ואמנם הללו פרצו בקולות צווחה, בעיקר נגדי. חברי האגודות היהודיות למיניהן, הציונים ושאר הארגונים היהודים, הוקיעוני ככזבן ורוכל סנסאציות, המנסה לעשות פומבי לעצמי – זאת ולא יותר. השפלתי את היהודי והמטתי עליו קלון. אילו באמת הוצעה הצעה כזאת – קראו היהודים שנימנו על חסידיו של רוזוולט במדינה – כי אז היה הנשיא קופץ עליה כמוצא שלל רב. לא היה כל אמריקני מהוגן שהיה יכל לתאר בדמיונו שהממשלה האמריקנית מסוגלת להניח לשבעים אלף יהודים להיות קרבנות טבח.
אך, זה בדיוק מה שקרה. הנשיא רוזוולט, יחד עם הלורד מוין “עמדו בפרץ”, במשך חמישה ירחים, עד שנשתלטו הגרמנים על רומניה כולה. אחר זאת נרגעו הנשיא ואנשי ה”סטייט דיפרטמנט” שלו. הגרמנים השלימו את המלאכה והקפידו על כך, שיהודי רומניה – לרבות עשרת אלפי ילדיהם – לא יכנסו לארץ-ישראל. כולם נטבחו!
ואולם “המודעה המתועבת”, כאשר קראה לה העתונות הציונית, לא נתפרסמה לגמרי לשווא. המרירות שנצטברה בי, בטחוני הרב והאותיות המאירות עיניים, שבה הודפסה המודעה, הביאו לשורות ה”וועד” קהל אוהדים רב.
הקמנו אסכולה יהודית חדשה בארה”ב – אסכולה שסירבה להאמין בעינים עצומות בסגולות אויביה המתכסים באיצטלות הדמוקרטיה”.
ושוב מתאחד העולם כולו, בראשות השמאל היהודי להשמיד את היהודים, הפעם בארץ ישראל. במה שונה סרקוזי מגדעון ספירו? בזה שהוא אינו יהודי, ואילו ספירו מתיימר להיות בן לעם היהודי, ומכח זה מורה לעצמו היתר להשמיד את היהודים, החוטאים ב”כיבוש” וב”דיכוי” רוצחי העם היהודי. המוכיח והשופט בשער, ימח שמו!
יורש משטר וישי הדה-גולי
“היהודים, שהיו מפוזרים בעמים עד אז, נשארו מה שהיו כל הזמנים, לאמור, עם נבחר, בטוח בעצמו ושתלטן”
סרקוזי הוא צרפתי, והצרפתים, ככל הגויים, אנטישמים. בצרפת פרח משטר וישי, שם שימש כנשיא האנטישמי ה”דגול” דה-גול! בשעתן, הבטיחו המעצמות ל”ישראל”, כי אם תיסוג מסיני, לאחר מבצע קדש, הן תערובנה לשייט החפשי של ספינות “ישראליות”. ערב מלחמת-ששת-הימים באה “ישראל”, ניצבה כעני בפתח והתחננה לפרעון השטר. האמריקנים לא מצאו את המסמך (היה בארכיונו הפרטי של אייזנהאואר), ודה-גול אמר לאבא אבן: “זה היה ב-1957, היום 1967”!
ערב המלחמה לא עשה דה-גול דבר כדי למנוע אותה; הוא לא שלח כל אזהרה למדינות ערב שערכו את צבאותיהן למלחמת השמד. חצי-האי-סיני היה ארסנל ענק של נשק סובייטי, כן גם הגולן. אל הנשק התלוו מדריכי צבא סובייטיים. מאות אלפי חיילים הקיפו את “ישראל” הפצפונת – מצרים, “ירדנים”, לבנונים, עיראקים, סוריים… אבל, דה-גול, הזהיר את “ישראל”, שלא תפתח במלחמה… לאחר נצחון מלחמת ששת הימים, יצא דה-גול מכליו במסע אנטישמי/נאצי. תוחלתו לראות ב”פתרון הסופי” נכזבה. כה אמר דה- גול:
“היהודים, שהיו מפוזרים בעמים עד אז, נשארו מה שהיו כל הזמנים, לאמור, עם נבחר, בטוח בעצמו ושתלטן” – (Les Juifs, jusqu’alors disperse, reste ce qu’ils avaient ete de tous temps, un peuple d’elite, sur de lui-meme et dominanteur)
(“התפוצה” – מערב אירופה. צרפת, בעריכת יעקב צור)
“… אפיינית היתה תגובתו של יהודי יוצא אלג’יר, שהחליט באותם הימים לזרז את עליית משפחתו לישראל: ‘דה-גול בגד בי בפעם הראשונה כאזרח צרפתי באלג’יריה; עתה פגע בי בפעם השניה כיהודי בצרפת; לא אחכה כאן עד שיבגוד בי בשלישית’. ואמנם, בשנים 1967-1970 גבר במידה ניכרת זרם העליה לישראל. שנים אחדות עמדה צרפת בראש טבלת העולים מארצות המערב. רוב העולים יוצאי צפון-אפריקה היו, ומרובים ביניהם בני הדור הצעיר. תצוין במיוחד קבוצה גדולה של סטודנטים, תלמידי האוניברסיטאות בצרפת, שעלו במאורגן במסגרת תנועת ‘עודד’, להמשיך את לימודיהם במוסדות ההשכלה-הגבוהה בארץ. הם נקלטו עד-מהרה ורכשו לעצמם השפעה ניכרת בציבור עולי צפון-אפריקה בישראל. הצטרפו אליה צעירים ומשפחות בעלות עבר ציוני משאר השכבות, ובייחוד מקרב הקהילה האלזסית…”
ותמיד, תמיד, תמיד תצוף על פני המדמנה, חלאת-המין-האנושי-הגדעון-ספירו’ית –
“אך באותן השנים נתגלה מוקד חדש של התנגדות לציונות, הפעם בחוגי השמאל הקיצוני. כאשר פרצו המהומות באוניברסיטאות, שהגיעו לשיאן ב’מהפכה הצרפתית של 1968′, וקבוצות שמאלניות – טרוצקיסטים, מאואיסטים, אנרכיסטים לגווניהם – השתלטו על רבעים שלמים בפריס ובשאר ערים אוניברסיטאיות, היתה מדינת ישראל אחת המטרות המרכזיות להסתה – מלבד ארצות הברית, דרום אפריקה וצפון וייטנאם. המחבלים הפלשתינאים זכו להילת גבורים. מו”ל יהודי ידוע הוציא לאור ספר שהוא שיר תהילה ל’פתח’ וצירף אליו הקדמה מפרי עטו. נמצאו גם סטודנטים יהודים שהתפארו באזני חבריהם, כי הם עצמם התגייסו לשורות המחבלים הערבים. שנאה עצמית יהודית צפה שוב על-פני השטח.
בקרב הפעילים בהתקוממות סטודנטים זו היה גדול במיוחד אחוז היהודים: דניאל כהן-בנדיקט, בן למשפחת פליטים מגרמניה, הידוע בכינוי ‘דני האדום’, היה מנהיגה הבלתי-מוכתר של התנועה. לצדו עמד מרצה אוניברסיטאי צעיר, ממשפחת ז’ייסמר, אחת המשפחות היהודיות המכובדות בצרפת. אלן קריבין, בן למהגרים יהודים ממזרח-אירופה, עומד בראש מפלגה סוציאליסטית קיצונית המצטיינת בהסתה בלתי-מרוסנת נגד ישראל” (שם)
לפני שזורקים את הערבים לים, או את סרקוזי ואובמה, חובה מוסרית עליונה היא – לזרוק את השמעון פרס’ים ואת הגדעון ספירו’ים לים, וזאת, לפנים משורת הדין, להבדיל מדרכם של שופטי נירנברג שלא היו רחמנים בני רחמנים.