ב”ה

                                                         י”ב באלול, התש”ן

                                                         2 בספטמבר, 1990

לעורך ירושלים, שלום

יעל אדמוני (ירושלים, 31.8.1990) מספרת על הקמת ישיבת “בית אורות” על הר הזיתים. זה ההר ממנו תיפתח הגאולה, עפ”י זכריה הנביא, הקבור בהר. ההר משקיף על הר הבית, המקום המקודש ביותר ליהודים, אותו רמסו הערבים ברגל גאווה, כדי להשפילנו.

“בית אורות”, אליו מתייחסת הגב’ אדמוני במלים: “על מידת הפרובוקציה שטמונה בעצם הישיבה במקום…”, מוקף “למרגלותיו ביתו המפואר של הפטריארך הארמני”. זה בסדר. “מימינו הקמפוס המורמוני”, זה מקרוב הגיע מעבר לים. גם זה בסדר. “מעליו אוגוסטה ויקטוריה”. וזה, בסדר גמור. רק הישיבה הנה “כמו עצם בגרון במרכזה של אוכלוסיה ערבית”. להזכיר – גם מדינת ישראל היא כעצם בגרון בתוך אוכלוסיה ערבית בת 200 מליונים.

אבות הבית הם חנן פורת, בעל “העינים הכחולות המתגלגלות”, המתמלא ב“התפעמות מסוכנת”, כשהוא משקיף על המסלול, בו ירד עם חטיבת הצנחנים ב-1967, מאוגוסטה-ויקטוריה אל הר הבית, והרב בני אלון, ש“היה מראשי ישיבת עטרת-כוהנים המיליטנטית ברובע הנוצרי”. יעל אדמוני מעדיפה את בית המדרש בקישינב ואת ישיבת חברון של שנת תרפ”ט, שקברות טבוחיה חוללו, בתוך אלפי קברים אחרים בהר הזיתים, בידי הערבים, ימ”ש.

לעומת שני יהודים מיליטנטים אלה, נמצא מיעארי “דובר אותנטי של הלאומיות הפלשתינית”. זכויותיו של עם עולם, עם התנ”ך בארץ התנ”ך, זו פרובוקציה, לעומתן, ל”עם הפלשתינאי”, שלא היה, איננו ולא יהיה, יש זכויות לאומיות בארץ ישראל….

חנה אייזנמן