החברים של אייכמן (ב)

החברים של אייכמן (ב)


25.04.2009 18:06
החברים של אייכמן (ב)


היועץ המשפטי, חיים כהן, מוותר על זכות החקירה הנגדית. כל מלה שתאמר גב’ סנש, תהווה הוכחה נוספת לכך שאמנם הפקיר קסטנר את חנה לגורלה.

אין עתון בישראל, אף לא “דבר”, עתונו של בן-גוריון, המערער על עדותה של הגב’ סנש.



 

ב”ה

עדותה של גב’ קתרינה סנש, אמה של חנה (מצוטטת ב”כחש”)

 

גורמים ממשלתיים ניסו לשכנע את גברת סנש לא להעיד; הם הזהירו אותה שהיא עלולה לאבד את מקום עבודתה ולהיות בלתי אהודה על שליטי ישראל, אם תופיע כעדה. ובכל זאת, העידה. היא נכנסה לאולם בית-הדין כשבנה הנאמן, גיורא, לצדה.

גבוהת קמה, זקופה וטובת מראה, דוברת הגב’ סנש מדוכן-העדים. היא מספרת את סיפורה בשקט ובגאון, בסגנון אותו היתה בתה מעריצה.

                                                              
גברת סנש:
חנה ביקשה ממני רק דבר אחד: לדאוג לעורך-דין. היא אמרה שהיא חושבת שבקרוב יהיה משפט וחשוב שיהיה עורך-דין טוב… אמרו לי לפנות לציונים כי להם יש קשרים… הבעתי לאדם בשם גרוסמן… אמרתי לו שהייתי אצל חנה והיא מבקשת עורך-דין. הוא אמר לי: מדוע לך עורך-דין? אין צורך, אצלינו הכל בדרך, היא תהיה משוחררת אולי מחר-מחרתיים. אולי כבר היום. תלכי הביתה ואני חושב שהיא תהיה בבית. רצתי הביתה והיא לא היתה. אחר-כך הלכתי לגרוסמן יום-יום… בינתיים מכרים אמרו לי: מדוע גרוסמן ולא קסטנר? הוא האדם היכל לעזור לך ועליך לפנות אליו.

תמיר: ביקשת את גרוסמן להיפגש עם קסטנר?

סנש: כן, אמרתי לגרוסמן שאני רוצה לדבר עם קסטנר. הוא אמר: “זה אי אפשר. הוא כל כך עסוק. הוא עכשו לא בבית”. – תמיד הוא אמר משהו.

תמיר: מה אמר גרוסמן על ההצעה לקחת עורך דין עבור חנה?

סנש: הוא אמר: “לא צריך עורך-דין, הכל כבר מסודר”. אמרתי: “בכל זאת אקח עורך דין, לפחות הוא יקח חבילות לחנה”. אז הוא אמר: “בגלל זה את לוקחת עורך דין? הנה, לד”ר קסטנר יש רשות להיכנס לכל בית סוהר”. שאלתי: “אם כך, מדוע הוא לא הולך? האם יכולים לדבר אתו”? ביקשתי את הכתובת של קסטנר, הוא אמר: “זה אי אפשר, זה אי אפשר, אני לא יכל לתת”. אבל, אחר-כך אמרה לי גברת פרנקל (ידידה): יש לי הכתובת של קסטנר, אבל, בתנאי שלא תספרי שקיבלת ממני. לכי מוקדם בבקר כדי שתמצאי אותו בבית”. למחרת הלכתי אליו ב-8 בבקר. עליתי וצלצלתי. ראיתי אשה אחת מסתכלת בחלון הקטן בדלת. אמרתי לה: “יש פה צנחנים מארץ-ישראל וביניהם בתי”. היא אמרה: “כן, ידוע לי הדבר. אנו יודעים על המקרה, ובאמת, ד”ר קסטנר מתכוון לבקר בבית הסוהר. אני חושבת, שבדיוק מחר הוא רוצה ללכת… אתן לך את הכתובת של המשרד שלו, תפני אל המזכירה שלו… והיא תסדר לך את הענין…”. שנים אחר-כך נודע לי מיואל פלגי שזו היתה הדירה של האנזי בראנד.

תמיר: האם הבאת את חבילת המזון למזכירתו?

סנש: כן. אבל היא אמר לי לקחת את החבילה ולהביא אותה מחר.

תמיר: האם נסית לפגוש שוב את ד”ר קסטנר?

סנש: כן, הייתי שלוש או אולי ארבע פעמים… אני לא מצאתי את ד”ר קסטנר.

תמיר: האם את החבילה קבלו ממך?

סנש: לא. תמיד לקחתי אותה בחזרה הביתה והבאתי אותה בחזרה… לבסוף החלטתי לפנות לקומוי, שהיה באותו בנין. הוא הכיר את משפחתנו ואת חנה. נפגשנו כמה פעמים. אמרתי לו: “אני מבקשת ממך להגיד לי את האמת, מה בנוגע לענין של חנה? יום יום מבטיחים לי ואומרים שיעשו הכל ושאני לא אקח עורך דין, שהיא תשוחרר ואולי היא כבר משוחררת. תגיד לי את האמת”. הוא הסתכל עלי ואמר: “מה, חנה פה?… אני שומע זאת בפעם הראשונה. קחי עורך-דין עוד היום. תיכף ומיד…”. זה היה ה-12 באוקטובר 1944 (חנה הגיעה לבודפשט בחודש יולי, קסטנר, בעדותו, הודה כי ידע על מאסרה באוגוסט). הלכתי לעורך הדין סלצ’ני. ב-15 באוקטובר חזר שלטון הנאצים ההונגרים (צלב-החץ)… הפסדנו את הזמן החשוב, כשאפשר היה אולי לעשות דבר מה.

                                 **********************************

אך כבר איחרה את המועד. אמונתה של הגב’ סנש בציונים עיכבה בעדה מלבקש עזרה במקומות אחרים.

הגב’ סנש מספרת בבית-הדין על אותו בקר, בו הוגד לה על ידי פקיד השלטון ההונגרי, כי בתה הוצאה להורג. ההונגרי אמר: “חייב אני להרכין את ראשי לפני התנהגותה של בתך טרם מותר. מלותיה האחרונות היו, שהיא גאה להיות יהודיה”

                                 *********************************

תמיר: גברת סנש, עד הסוף, האם פגשת פעם את ד”ר קסטנר?

סנש: לא. אז היו כבר זמנים כאלה.. לא, אף פעם.

תמיר: אף פעם לא פגשת אותו?

סנש: לא. לא הצלחתי.

תמיר: נפגשת אחרי המלחמה בארץ עם ד”ר קסטנר?

סנש: פעם אחת.

תמיר: אולי את רוצה לספר על פגישה זו?

סנש: כשהייתי בארץ, בקיבוץ מעגן, היו שם הרבה חברים שהכירו את קסטנר, הם אמרו לי: “אמא, את בכל זאת צריכה פעם להיפגש עם קסטנר ולהסביר מה זה היה, איך זה היה”. אמרתי: “אני לא רואה עכשו חשיבות לשאלה הזאת. אז היה לי הדבר שאלת חיים ומוות. עכשיו זאת רק תהיה התרגשות בשבילי, אני לא רוצה”. אבל, פעם אחת, כשאני הייתי פה, בירושלים, לסדר דבר בשביל המוסד (בית תינוקות בחיפה, בו עבדה גב’ סנש), איזה רשיון יבוע בשביל מכונת תפירה, הלכתי למשרד המסחר והתעשיה במלון “פאלאס”, ושם, כנראה במקרה, ד”ר קסטנר שמע שאני נמצאת שם… ופתאם הוא בא ואמר שהוא רוצה לסדר לי את הענין במשרד… אני לא ידעתי שהוא עובד שם… פתאם הוא עמד לפני ומישהו אמר שזה קסטנר. הוא אמר שהוא רוצה לסדר את הענין. אני אמרתי: “ד”ר קסטנר, אני לא הייתי מוכנה לפגוש אותך עכשיו”. הוא אמר: “למה? לו היית מוכנה מה היית אומרת לי”? אמרתי: “היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך ואז לא הצלחתי”. אז הוא אמר: תאמיני לי שרק בשוייץ שמעתי כמה פעמים חיפשת אותי”. אמרתי: “איך זה יכל להיות, שבזמנים גורליים כאלה היתה לך מזכירה כל כך בלתי אחראית שאפילו לא מסרה”? אז הוא אמר: “תאמיני לי שלאיש לא כואב מה שקרה כמו שכואב לי”. אמרתי: “אני מאמינה לך שעכשו כואב לך הדבר. אבל, אז, כשהיה צריך לעשות דבר-מה ואפשר היה לעשות דבר מה – לא יכולתי למצוא אותך”. אז הוא אמר: “לא כך. אנחנו עשינו. אני אבוא פעם אלייך ואספר כמה ומה עשינו. השתדלנו”. אז אמרתי: “אני יודעת שזה לא כך, ואני גם לא אומרת שהיית יכל להציל את חנה ב-100% אבל, שאתה לא נסית. זה עוד יותר קשה לי לדעת, שלא עשית כלום. בכל זאת יש לי תמיד הרגשה שאולי אפשר היה… אם אתה אומר שהענין של חנה היה כל כך מסוכן, שהיה יותר טוב לא לנגוע בו, אני מקבלת זאת בתור הסברה”. הוא אמר: “מסוכן בשבילי? אך ורק דברים מסוכנים היו לי עם הגסטאפו, זה לא היה יותר מסוכן מדברים אחרים”. אמרתי: “אז זה לא היה די חשוב ודי מעניין לך”! הוא אמר: “לא, את טועה, אני בתור ציוני ותיק האם אני לא יכלתי להעריך את הפעולה הזאת”? אז אמרתי: ” אבל איך זה יכל להיות, אם כך, שאני נכנסתי ב-12 באוקטובר לקומוי והוא אפילו לא ידע על כך שהיא הצנחנית? סימן שזה לא היה חשוב”. אז נגמרה שיחתנו. עוד אמרתי לו: “לפחות הייתי מרגישה דבר-מה, לפחות לו פעם היתה נשלחת חבילה. זה אפשר היה לעשות, ולא רק מבחינה זאת שלא היה מה לאכול, אבל, איך חנה חיכתה לקבל איזה סימן שמתחשבים בה”. הוא אמר: באמת, אני לא מבין איך קרה שאף אחת מהחבילות שלי לא הגיעה”. אני אמרתי: “באמת קשה להבין שהחבילות מידידתי הגיעו וזה לא הגיע”. זאת היתה הפגישה היחידה.

תמיר: הוא הציע לבוא להסביר לך?

סנש: כן. אני אמרתי: אני לא רואה חשיבות לזה ואני חושבת שזה מיותר, שלא צריך.

היועץ המשפטי, חיים כהן, מוותר על זכות החקירה הנגדית. כל מלה שתאמר גב’ סנש, תהווה הוכחה נוספת לכך שאמנם הפקיר קסטנר את חנה לגורלה.

אין עתון בישראל, אף לא “דבר”, עתונו של בן-גוריון, המערער על עדותה של הגב’ סנש.

                              *************************************

כידוע, קסטנר נרצח בדקה התשעים, לפני שתמיר יחשוף את פרצופה האמתי של מפא”י, על-ידי אקשטיין, האיש של בן-גוריון (ליתר דיוק. קסטנר התאושש בביה”ח, ופתאם, ביום העשירי, מת בכל זאת…). רצח קסטנר סיים את הפרשה, וחבל! ומאז נאלצנו לסבול את שלטון מפא”י, שנתקבע כל כך בתודעת העם היושב בציון כשליט עליון, עד כי אין שום מנהיג ב”ישראל” המעז לסטות ממדיניות הרשע והפשע ושנאת ישראל של המדינה שהשמאל בנה (ח”א).

 

 

 

 

 

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר