המעבירים את בניהם באש (א)

המעבירים את בניהם באש (א)

חנה אייזנמן
19.01.2009 09:42
המעבירים את בניהם באש (א)


שמונה שנים של ספיגה אינטנסיבית של טילים ופצמ”רים, ופתאם, מחליטים: צריך להקפיץ את אהרון קרוב משבוע הכלולות שלו ל”מלחמת מצווה”. אנשי שדרות, אֶפֶּעס, לא רגועים, זה לא טוב לבחירות, צריך לבצע איזה מבצע אור-קולי בעזה, זה טוב לפוליטיקה הפנימית….



 

ב”ה

המעבירים את בניהם באש (א)

 

 

 

“נכון! אנו הציבור היחידי שהיה אפשר לגזור עליו גזרה שכזו והוא לא יורה ושובר את הכלים…” (הרב זאב קרוב, לאחר חורבן גוש קטיף)

 

 

לשאלה מה היה עושה הוא עצמו אילו קיבל פקודה לפנות, משיב הרב קרוב: “לא הייתי מסרב, אבל הייתי מוצא נתיב להתחמק. את רוצה לקרוא לזה סרבנות אפורה? שיהיה”. בינתיים הוא מסביר לתלמידיו את חשיבות המאבק והנחישות בעת פינוי. קרוב יודע על מה הוא מדבר – הוא כבר פונה מימית. “אני מאמין שהרוב המוחלט לא ירימו ידיים על חיילים ועל שוטרים; אבל איתמר בן-גביר לא מצפה למוצא פי”. שלמה, צעיר בן 19 מכיתת הכוננות בקדומים, בא לעצרת בגלבייה, נושא תת-מקלע. לשאלה מה הם גבולות ההתנגדות בפינוי, השיב: “איזה גבולות? לחיה פצועה אין גבולות”. אחר הניף שלט: “מלחמת אחים?! המפקד, אני לא יכול”. רוח של סרבנות היתה באוויר (לילי גלילי, “הארץ”, 21.10.2004).

 

לאחר חורבן גוש קטיף אמר הרב את הדברים הבאים:

 

בשבועות האחרונים נחשפו העוצמות האדירות שבציבור האמוני. עשרות אלפים אשר מוותרים על עבודה, חופש, לימודים ונוחיות. עשרות אלפים אשר יודעים את האיזון שבין נחישות לאחריות ( נכון! אנו הציבור היחידי שהיה אפשר לגזור עליו גזרה שכזו והוא לא יורה ושובר את הכלים), את האמונה האדירה בבורא עולם ובמדינת ישראל.

נכון ! הפסדנו במערכה. אבל מי מסתכל על הרגע והעכשיו בלבד? המילים שהושמעו כל כך הרבה בחודשים האחרונים: “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”, אסור שיהיו סיסמא בעלמא, זוהי אמת לאמיתה. ושוב, במיוחד בימינו. ר’ עקיבא ראה שועל יוצא מבית קדשי הקודשים וצוחק. זה היה בתחילת החורבן , ביציאת עם ישראל לאלפיים שנות גלות. ר’ עקיבא צוחק כי הוא ראה תהליך. אנחנו נמצאים בתקופה הפוכה מתקופת ר’ עקיבא. אנו בתחילת תהליך שיבת עם ישראל לארצו. עם ישראל חזר וחוזר לארצו, הקים ומקים מדינה. ובתוך תהליך זה רואים שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. קל יותר לצחוק עם כל הכאב.

 

והבן פצוע קשה. המוני בנים שהיו בתחילת דרכם להקים בתים נאמנים בישראל, להבדיל מבני השמאל, המקימים בתים שונאי ישראל ב”ישראל”, נפלו או נפצעו ב”מבצעים”, מבצעי הסרק של “מדינת ישראל”, שביניהם לבין טובת העם היהודי אין שום קשר, להיפך, אלו הם שלבים ב“תהליך השלום” – תכנית השלבים להשמדת הישוב היהודי בארץ ישראל.

 

בנו, תינוק שנשבה בידי אביו והאסכולה שהוא בין מוביליה, התינוק שזנח את כלתו לאחר ליל הכלולות, למען מטרה שכולה שקר וכזב, הנער שהעניש את כלתו על הפיכתו לקרבן הרמיה והבוגדנות של אסכולת ה”ממלכתיות”, הנער וחבריו המשלמים את מחיר פשעי אבותיהם ורבניהם, המגבים את תמצית הרוע העולמי, בשם קדושת ה”ממלכתיות”, שהיא הפושעת מספר אחת נגד העם היהודי ונגד האנושות, נביאי שקר הממשיכים לשקר גם כאשר בניהם, עצמם ובשרם, מוטלים מדממים לרגליהם. נביאי השקר הממשיכים להציג את תמצית הרוע העולמי כ”כס אלוק ממעל”.

 

כה אמר האב, כדי להצדיק את הפשע שביצע בנו, בהשפעתו, נגד כלתו ועמו (קטע):

 

חכמים מלמדים אותנו את תורת האלקים. הם לא מסתכלים על המציאות ממבט אנושי מצומצם. לא השכל האנושי והרגשות החולפים קובעים את סדרי החיים וערכיהם, כי אם המוסר האלקי. חכמים מלמדים לימוד גדול אך גם פשוט: הבניין האישי והזוגי יונק את משמעותו וחשיבותו רק מהחיבור אל הציבור והכלל.

בברכת הקידושין אנו מברכים “מברך עמו ישראל על ידי חופה וקידושין” ולא “מקדש החתן עם הכלה”. אנו מתעלמים כביכול מהזוג הפרטי ומתייחסים לעם ישראל כולו, משום שלבניין האישי יש משמעות רק מתוך היותו חלק מקדושת עם ישראל כולו ולשם כך אנו נישאים. לכן, כל כך פשוט (גם אם קשה) שאפילו חתן וכלה מתפנים לעסוק בבנין הכלל בשעה כל כך נעלה ומיוחדת.

כל זה נכון מאד! אך לא בזה עסקינן! אין כאן, לא מלחמת מצווה ולא מלחמת חובה! זו מלחמת הקאפריזה של מנוולים ופושעים נגד העם היהודי.

בזה אחר זה נופלים הבנים ועם ישראל מפסיד עוד ועוד בתים, עוד ועוד יהודים ויהודיות, בגלל מהרסינו ומחריבינו מבית. כך אין בונים את בית ישראל!!! בדיוק כפי שהשואה לא בנתה!

                                               

תוך כדי ריסוס מאסיבי של הנגב בטילים מכל הסוגים, מחריבה “ישראל” התישבות יהודית, אך ורק מתוך שנאת ישראל (אנו הציבור היחידי שהיה אפשר לגזור עליו גזרה שכזו…”) לטובת המרצחים היורים באוכלוסיה חפה מפשע. שמונה שנים של ספיגה אינטנסיבית של טילים ופצמ”רים, ופתאם, מחליטים: צריך להקפיץ את אהרון קרוב משבוע הכלולות שלו ל”מלחמת מצווה”. אנשי שדרות, אֶפֶּעס, לא רגועים, זה לא טוב לבחירות, צריך לבצע איזה מבצע אור-קולי בעזה, זה טוב לפוליטיקה הפנימית…. אז, אהרון, שקיבל חינוך “ממלכתי” למהדרין, קופץ, כי כך למד מאביו – אנחנו לא מסרבים! אנחנו בשר תותחים נוח וזול. רק נגדנו אפשר לבצע פשעים, כי אנו הציבור היחידי שהיה אפשר לגזור עליו גזרה שכזו והוא לא יורה ושובר את הכלים..”. כך נתנחל בלבבות הערלים…

זה לא, שההולכים לא ידעו שהם הולכים למבצעי סרק, זהו רצונם לרמות את עצמם, זהו אי רצונם להודות בטעותם לאורך כל הדרך. יותר מנאמנות למטרה המוטעית, יש כאן חולשת הדעת, החשש מפני “מה יאמרו” ו”איך נתנחל בלבבות”. הנה, עכשו, מלטפים את ההולכים, וליתר דיוק, את בני משפחותיהם, עד לחורבן הבא!! פתאם, משפחת בר-חי, ה”מתנחלת”, גבורה! זהו אותו צביקי שהגיע ל”הבנות” עם המגרשים, שאי סירוב לפקודתם לבצע את מדיניות היודנריין בגוש קטיף, הביא את בנו לעזה ולפציעה הקשה.

ערב המבצע הצהירו השולחים את בנינו למוות, כי מטרת המבצע להכניע את החמאס, כאילו בעייתנו במשך הדורות הוא החמאס ולא הג’יהאד הכל-איסלאמי נגד היהודים, בפרט, וה”כופרים”, בכלל. כאילו הטיהור האתני של היהודים בגוש קטיף התפספס קמעא, כי הפלג הלא נכון השתלט על הרצועה, והחלפתו במרצחים אחרים, תושיע את ישראל. וכאילו יש הצדקה כלשהי לחורבן ארץ ישראל, ולו גם למען שלום אמת!

אם הדיוטית כמוני ידעה שהמבצע הזה ייגמר בלא כלום, בוודאי ידעו זאת כל העסקנים הפוליטיים, כל קציני הצבא וכל החיילים. כנ”ל, פארסת לבנון השניה. הפושע, ראש ממשלת ישראל, הכריז שהמבצע בלבנון יהווה את המנוף לביצוע הטיהור האתני של היהודים ביו”ש. במה יכולים להצדיק מגורשי גוש קטיף והמיועדים לגירוש מיו”ש את ריצתם לקרב הנואל והנפשע הזה? איך הרשה לעצמו עמשא משולמי, הי”ד, שמשפחתו וקהילתו גורשו מנצרים כעדת כלבים, לצאת למלחמה ההיא ולהשאיר את אשתו הצעירה, בשלהי הריונה, ללדת לבדה את יתומתם? האם קבוצי הצפון, שבניהם התנדבו לגרש אותו מביתו, והתעתדו להמשיך ולגרשו, היו ראויים לקרבן שהוא, אשתו, התינוקת וכל משפחתו העלו למדינת הדמים והזדון הזו?

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר