מלחמת עזה – הפראות ושקרי תעמולת התקשורת הישראלית שטופת הסמים

מלחמת עזה – הפראות ושקרי תעמולת התקשורת הישראלית שטופת הסמים


10.01.2009 19:48
מלחמת עזה - הפראות ושקרי תעמולת התקשורת הישראלית שטופת הסמים


מדברים על מהלכים, על תוכניות העובדות בדיוק כמו שצריך, על פריסת כוחות, על צעדים, אופרציות ועל שלבים. אך ריבונו של עולם, כנגד מי? האויב אינו אירן או סוריה, האויב הוא זקנים, ילדות, נשים בהריון, אומללים המוצאים מסתור בבית ספר של האו”מ וניטבחים גם שם. ומול זאת, מערכת השקרים, המצאות דימיונם הפורה של תועמלנים צבאיים (“מנהיגי החמאס והנייה מסתתרים מתחת למאות ילדים רכים בבי”ח שיפא”…), מערכה פוסט מודרניסטית לתפארת, בה מסתמכים על כך ש”אין אמת”, זכרון הציבור אינו קיים, “המוסר הוא יחסי”, יש דעות שונות, הטבח – יש שיגידו ככה ויש שיגידו ככה, ו”הציבור בכלל בהמות”, כפי שגורסים כתבים לא מועטים
כשלא מעטים מהם – בהיותם שטופי חשיש ואקסטזי בשעות העבודה ברשתות התקשורת ובמערכות העיתונים (כפי שדווח בזמנו בכתבה מקיפה בעין השביעית “סמים במערכות העיתונים”) הם יכולים לוותר על מאמץ כלשהו, ולהפעיל את בלוטות הרגש בקלי קלוטו של שקרים על גבי שקרים, בטרנס של “מסתלבט” אדום-עיניים, בוהה וציני, אך בטון נימרץ..



סקופ: מערכת השקרים של האליטה בנושא הקסאמים והגראדים מאז מאי 2006. קרא ושוב לא תישן בשקט, לא הכל ראית עדיין בישראל…       http://www.global-report.net/msharon/?l=he&a=343047



עד לרגע זה “הומתו” בעזה למעלה מ-850 אנשים (מתוכם כ-300 ילדים), ו-3500 ניפצעו. צעיר ממכרי העובד במסעדת יוקרה תל אביבית, אף שהוא מתכונן בימים אלה לבחינות הקשות למועצת רואי החשבון, סיפר לי כי הוא ממשיך לעבוד במסעדה, חלקית, כי “מעולם לא גרפו כסף כמו ברגעים אלה, הקהל קורע עכשו את המסעדות ומפוצץ סכומי עתק על סביאה, זה הזמן לעשות סטיפה” (חבילת כסף, בעגה עממית). האופורייה של צהלות הקרב הקל כלפי החלשים, הגבורה על חסרי הישע (שגם אין להם לאן לברוח, הם במצור – בהשוואה, אפילו למועמדי הג’נוסייד בדארפור או ברואנדה היה לאן לברוח) ניכרת בכל מקום, האדרנלין עובד שעות נוספות, שרירי הלסת מתעמלים להם במלל רוגש או ניכמר אין סופי.

 

כתבי הטלויזייה מפעילים אצלנו, במלאכת מניפולציה קלה להפליא, את בלוטות הרגש, דקות ממושכות ודומעות עם קרובי  ניפגע המספרים על אישיות תרומית, הדמעות מוזלגות גם נוכח גורלו המר משאול של ניפגע חרדה או פצוע יד בשדרות, בצד הדיבורים עתירי הרגשנות על העם “המאוחד כולו ברגעים אלה שלא כמו במלחמות קודמות” (מאוחד בביצוע פשעים נגד האנושות נגד ילדים ונשים? אכן, צריך באמת גיבוי עממי לדברים כאלה, מצד אלה שיום אחד אולי יעמדו בטריבונל הבינלאומי בהאג), ניקמת הכבוד הישראלי (מה מכובד בפשעי מלחמה?) תצלומים בפריסה רחבה של “הלוחמים” חיילי המילואים הששים רק לדבר אחד: להצטרף לאחיהם בטבח בעזה. הו, אחינו רבי-הטבחים.

 

כמובן, לא במילים אלה: מדברים על מהלכים, על תוכניות העובדות בדיוק כמו שצריך, על פריסת כוחות, על צעדים, אופרציות  ועל שלבים. אך ריבונו של עולם, כנגד מי? אלה דיבורים של מערכה מלחמתית, רק שהאויב אינו אירן או סוריה, אפילו לא מצרים או ירדן, האויב הוא זקנים, ילדות, נשים בהריון, אומללים המוצאים מסתור בבית ספר של האו”מ וניטבחים גם שם.

 

ומול זאת, מערכת השקרים, המצאות דימיונם הפורה של תועמלנים צבאיים (“מנהיגי החמאס והנייה מסתתרים מתחת למאות ילדים רכים בבי”ח שיפא”…), מערכה פוסט מודרניסטית לתפארת, בה מסתמכים על  כך ש”אין אמת” בשטח, זכרון הציבור אינו קיים, “המוסר הוא יחסי”, יש דעות שונות, הטבח – יש שיגידו ככה  ויש שיגידו ככה, ו”הציבור בכלל בהמות”, כפי שגורסים כתבים לא מועטים כשלא מעטים מהם – בהיותם שטופי חשיש ואקסטזי בשעות העבודה ברשתות התקשורת ובמערכות העיתונים (כפי שדווח בזמנו בכתבה מקיפה בעין השביעית  סמים במערכות העיתונים“) הם יכולים לוותר על מאמץ כלשהו, ולהפעיל את בלוטות הרגש בקלי קלוטו של שקרים על גבי שקרים, בטרנס של “מסתלבט” אדום-עיניים, בוהה וציני,  אך בטון נימרץ  (סמים בתרבות העבודה בתקשורת – התופעה והשלכותיה).

 

יש להבין: הפריעה נגד אוכלוסיית הפליטים הרעבה בעזה, שפעם ישבו על האדמה שאתה יושב עליה, לאחר שבאת במקומם, ולאחר שבן גוריון למשל שלח ב-1953 את תושבי מג’דל לעזה-זל ומצא בשבילה שם נאה – “אשקלון”, בהשלימו את הטהור האתני של 1948 – פריעה זאת עלתה מדרגה במאי 2006 כשהצבא  פצח בטבח אזרחים.

מבחינה מסויימת הקסאמים משוגרים על ידי פושעי המלחמה ששולטים בך, ולא משנה שהלוחצים על ההדק הם עזתים, גוררים אותם בכוח לעשות זאת.

 

והרי הקסאמים הם כמו החיצים של האינדיאנים שניסו להגיב על הטבח בהם במאה ה-19, רק אחד מכל 28  פוגע במבנה כלשהו. ורק בפחות מ-2% מדובר בפגיעה ישירה. זה נשק פרימיטיבי, כמו זה של לוחמי האינקה שעמדו מול הפולשים הספרדים. הנשק של החמאס הוא למעשה ממלחמת העולם השנייה, לפני 68 שנה, ואילו לישראל מערכות הנשק המתקדמות ביותר – מה שמבליט את האופי המתגונן והנואש של ההתנגדות הפלשתינאית. פערים כאלה בשיעורי הפגיעה, מחד הצד התוקף והמנשל באמת, ומאידך – הצד הילידי, הנידכא, הנירמס, פערי ענק כאלה איפיינו את כל המלחמות הקולוניאליסטיות

 

בחברה קולוניאליסטית, ככל ששוררת שם אידאולוגיה צדקתנית וטהרנית אודות זכאות אינהרנטית (למשל: דרא”פ – טהרנות פרוטסטנטית עד כדי הסתרת ערווה של פסלי עירום, טהרנות המציגה זכאות אינהרנטית של האדם הלבן, תוך אימוץ ססיל רודס ורודיארד קיפלינג; ישראל – טהרנות “נצח ישראל” וזכאותו האינהרנטית ל”הורשת הגויים”) ככל שיש שם טהרנות של זכאות אינהרנטית (פנימית, מובנית), כך רב יותר הקולוניאליזם הפנימי – נישוליות, ניצול יתר ודיכוי של חלקי אוכלוסייה במדינה פנימה. הדבר היה קיים למשל בדרא”פ אך לא בבלגיה  ששלטה בין השאר על קונגו הבלגית, הדבר קיים בישראל כיום באופן בוטה, והצבעתי על כך במאמר זועם שניכתב בעקבות טבח הילדים בביה”ס של האו”מ ב-6 לינואר,  ובמאמרים נוספים, החושפים בין היתר את עיצום השקר המובנה לתפעול תרבות נישולית.

כרגע, התעלמות ישראל מהחלטת מוה”ב להפסקת אש היא צעד נוסף לקראת פראות הבלתי קביל על בני תרבות.


Article viewed 1312 times



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר