אני לא מתיימר לכתוב מאמר אלא רק להאיר עיניים מהזוית הקטנה שלי.

עובד ציבור ככל שיהיה בכיר כפוף לבכיר ממנו, כדי לתת תגובה רשמית שהוא חתום עליה ונושא באחריות לתוכנה, עליו להיות מתואם עם הממונה/ממונים עליו ופה נמצא הקטש, כי למה לי בעצם לקחת על עצמי אחריות? הרי בדרך כלל הפקיד מסכים עם הכותב אך אינו יכול לאשר את דבריו כי בכך יפגע באיזשהו דרג ואף אחד לא יתן לו לעשות את זה. הפתרון המצוי, ולצערי הגרוע מאוד הוא תסמונת הראש הקטן, למה לי לשבור את הראש ולהתמודד עם איזה כותב? ככל שיהיה צודק תמיד אפשר להסביר אותו כפסיכי, כלא מייצג, כחריג, כטראבלמייקר שלא ראוי לתשובה. אם מי מהממונים מוכן לכתוב תשובה שיכתוב. בסופו של דבר, או שתצא תשובה לקונית שדוחה את הענין מבחינת הזמן או מאשרת קבלת המכתב אך אין בה שום תגובה אמיתית או רצון ויכולת להתמודד באופן אמיתי עם הפניה.

פה אני חייב להעלות עוד נקודה שלא משחקת לטובת הפונה. התנהגות המערכת יוצרת מלכתחילה כעס ואף חוסר אונים אצל הפונה כך שהפניה תהיה בדרך כלל טעונה ומתפרצת וזה בדיוק המעגל שיזין את עצמו. המגיב יאמר (למרות שבתוך תוכו יודע את האמת) “אמרתי לכם זה סתם איזה פסיכי שהתלונן, תראו איזה ניסוח מאיים וכו'”.

בנוסף, יש גם את עייפות החומר, רוב האיכפתיים עייפים ממלחמות עם המערכת וחוסר הרצון שלה לתקן לייעל וגם בכלל להגיב, כך שנוצר פה ואקום בעוצמה של חור שחור. בעלי התפקיד עושים דברים, אין מי שיבקר אותם ולכן הדברים הולכים ומתעצמים ואנו מגיעים לעברי פי פחת. כך זה פה לצערי בכל התחומים ולא באיזה תחום צר ומוגדר.

כל השירות הציבורי נגוע בעניין.