דם תמורת חטוף

דם תמורת חטוף

חנה אייזנמן
15.12.2008 11:11
דם תמורת חטוף


“ישראל” יכלה לגבות מן הרוצחים מחיר יקר כזה, שמזמן היה “יוצא להם החשק” לחטוף יהודים. אבל “ישראל” מעניקה לרוצחים פרסים. ואחד מהם הוא, שחרור סיטוני של עתודות מרצחים מבתי הכלא ב”ישראל” לצבאות המאבק על “שחרור פלשתין”. גם את הרובים היא נותנת.




ב”ה

דם תמורת החטוף

 

 

שחק: הייתי משלם כל מחיר לשחרור שליט

הרמטכ”ל לשעבר אמר כי אם הדבר היה תלוי בו, הוא היה משחרר תמורת החזרת גלעד שליט גם מחבלים שהוא יודע שיחזרו לפעול ולהרוג אזרחים

 

האמירה הזו יותר משהיא מעידה על אמרה, שהוא חדל אישים, חף מכל מוסר ורשע מוחלט, היא מעידה על השפל אליו הצליח המחנה של ליפקין-שחק לדרדר את העם הזה. העם היושב בציון נוכח בפשע לאחר פשע, נגדו, שומע אמירות מטורפות ונפשעות, בזו אחר זו, ומבליג. העם הזה הותש במתקפת טירוף של חולי שנאת-ישראל.

שטיפת המח האלימה של השמאל, הצליחה להנחיל ליהודים את האמונה, שאין להם שום דרך אחרת מלבד הכניעה הטוטאלית, בכל ענין ונושא. יתר על כן, לא די בכניעה, אם אינך יכל לנצח, הצטרף לרוצחיך והקל עליהם את כל התנאים להשפלתך ולהשמדתך.

כתוצאה משטיפת המח הזו, שהיא פשע שטני נגד העם היהודי ונגד האנושות, מאמין האזרח הממוצע, שאין שום דרך לשחרר חטופים יהודים, אלא בזחילה לרגלי הג’יהאדונאצים, ויש לשלם כל תשלום, גם תמורת גופות, כך, שלמרצחים לא תהיה שום מניעה לחסל את הבנים ולבקש את תמורת גופותיהם, והם יקבלו. כי יותר מש”ישראל” אינה משאירה חיילים בשטח, היא אינה משאירה גופות בשטח, וגם לא דיסקיות.

אילו רק רצתה “ישראל” לשחרר את כל החטופים והנעדרים, היא היתה עושה זאת בקלות, אך זה איננו תואם את מדיניות ה”שלום” עד מוות שלה. “ישראל” יכלה לגבות מן הרוצחים מחיר יקר כזה, שמזמן היה “יוצא להם החשק” לחטוף יהודים. אבל “ישראל” מעניקה לרוצחים פרסים. ואחד מהם הוא, שחרור סיטוני של עתודות מרצחים מבתי הכלא ב”ישראל” לצבאות המאבק על “שחרור פלשתין”. גם את הרובים היא נותנת.

בשעתו אמר רבין, להצדקת שחרור 1150 מרצחים ב”עיסקת ג’יבריל”, תמורת שלושה חיילי צה”ל, שהוא אינו יכל לעמוד בפני דמעותיה של האם. היתה זו אמא גרוף ש”עשתה את המוות” לעם היושב בציון, ובדיעבד מסתבר, מוות, תרתי משמע, לאחר שבנה הנח”לאי ששיחק בקלפים במוצב, נחטף.

משוחררי ג’יבריל, ברובם, חזרו לטבוח ביהודים. והרבה הרבה הרבה אמהות שכולות וילדים יתומים שופכים דמעות כמים על הדם הנשפך כמים. אבל את הדמעות האלה, רבין כבר אינו רואה. ובעצם, הוא לא ראה גם בחייו. דמעות פרופלורים וקוגלאגרים לא עשו עליו רושם.

עכשו בא פושע המלחמה, ליפקין שחק, ומצהיר שהוא מוכן לשחרר, תמורת שליט, גם אסירים שידוע שיחזרו לרצוח…. כלומר, הלוחמה הפסיכולוגית של השמאל והערבים, נושאת פרי – כדי להשתחרר מן הלחץ הזה, מוכנים להקריב את חייהם של הרבים, תמורת האחד, שסביבו נעשה רעש עצום.

כל אחד מאיתנו יכל, ר”ל, להיות בין קרבנות המשוחררים, האם דם הרבים, דליל יותר מדמו של האחד, גלעד שליט?

הגיהינום שעובר על גלעד ועל משפחתו, אותו גיהינום העובר כבר שנים על השבויים והנעדרים, אם הם עדיין חיים, ועל משפחותיהם, שאינן יכולות לחזור למסלול החיים הנורמלי, הוא תוצרת הליפקין-שחק’ים. מה הוא חושב לעצמו, הפושע הזה? באמת, מה זה הדבר הזה? האם אזניו שומעות את התועבה שלשונו משלחת בנו? והאם העם הזה באמת הגיע לשפל כזה, שכל מפלצת יכולה להביע את “דעתה”, מבלי להידרש לתת את הדין?

זה אותו ליפקין-שחק, שבילה בבית המלון בטאבה, בבגד ים, כאשר הפקיר את טאבה לידי חלאת הפארטנרים ל”שלום” שלו.

 

וזה היה חלקם של ליפקין-שחק והשר הממונה על בטחוננו, אהוד ברק במלחמת יום הכיפורים (על פי אורי מילשטיין)

 קרב החווה הסינית: כוחות מחטיבה 35 ומגדוד 890, בפיקודו של עוזי יאירי, הלכו למשימתם באופן חפוז מדי ולכן גם מרושל. הם התקדמו בצורה שהקלה על האויב להשמידם. מפקד החטיבה וסגנו, אמנון ליפקין-שחק, לא תיפקדו בזמן הקרב. יאירי נכנס להלם קרב וליפקין-שחק התחמק מאחריות. מינויו לרמטכ”ל מלמד שמקבלי ההחלטות לא ידעו מה התרחש בחווה הסינית.

אהוד ברק: היה מפקד גדוד שריון והתחמק מלחלץ את הכוחות הלכודים בחווה הסינית.

 

אלה הם מובילי מדיניות המדינה שהשמאל בנה, מובילינו אל אבדננו.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר