לוחמי חברה מאוחדים (לח”ם המשודרגת), מועמד מס’ 2: עו”ד שמחה ניר לכנסת – דף יומי 10.1.2009


לוחמי חברה מאוחדים (לח”ם המשודרגת), מועמד מס’ 2: עו”ד שמחה ניר לכנסת – דף יומי 10.1.2009



שמחה ניר, עו”ד
10.01.2009 20:15


יורקת לבאר ממנה שתתה

יורקת לבאר ממנה שתתה


במקום הזה אשתדל להביא מדי יום-יומיים “דגימות אקראי” למה שאעשה בכנסת, אם אבחר – בעזרתכם *** היום: על חוקיותה של בחירת שופטים בזמן כהונתה של ממשלת-מעבר




לאתר לוחמי חברה מאוחדים – לח”ם המתחדשת ומחדשת

להכרזתי על הריצה לכנסת * שר המשפטים, אג’נדה *

להזמנת חוגי בית  * לפעילות התנדבותית * לתרומות

10.1.2009

על חוקיותה של בחירת שופטים בזמן כהונתה של ממשלת-מעבר

נשיאת ביהמ”ש העליון, דורית ביניש, וחבריה לוועדה לבחירת שופטים (וולב”ש) אדמונד לוי ואיילה פרוקצ’יה, מחרימים את ישיבותיה של הוועדה, מהנימוק שבזמן כהונתה של ממשלת-מעבר אין לוועדה סמכות לבחור שופטים.

ההחרמה הזאת לא הייתה ממש תמימה: אם היה מדובר רק בבחירה של שופטים לבתיהמ”ש האחרים, השופטים לא היו פוצים פה ומצפצפים, אבל על הפרק עמדה בחירתם של שופטים לביהמ”ש העליון, כאשר מועמדיו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, תופסים מקום נכבד ברשימה.

לצאת למלחמה, לכרות הסכמי-שלום, להסתפח לחוף השנהב – זה בסמכותה של הממשלה, כי ממשלת-מעבר מוסמכת לעשות כל מה שמוסמכת ממשלה “רגילה”.

אבל כאשר מדובר בבחירת שופטי תעבורה לזרנוגה גימ”ל, שאני: נציגיה של הממשלה בוועדה אינם עוד נציגי ממשלה, אלא נציגי ממשלת-מעבר …

שר המשפטים, דניאל פרידמן, שהוא, מכח תפקידו, גם יו”ר הוולב”ש, לא אהב את עמדתם של ביניש ושות’, אבל בדלית ברירה החליט שלא לכנס את הוועדה עד לאחר הבחירות, ואיוש-מחדש של הוולב”ש, עפ”י יחסי-הכוחות שיהיו בממשלה ובכנסת.

על כך הוגשה עתירה לבג”ץ, כדי לחייב את הוולב”ש להתכנס ולעשות את מלאכתה, וכצפוי – העתירה נדחתה ע”י חבריהם האחרים של ביניש ושות’.

מה שלא מוזכר בפס”ד הבג”ץ הוזכר לנו ע”י פרידמן עצמו, כבר בתחילת הוויכוח בינו לבין ביניש ושות’: דורית ביניש עצמה נבחרה ע”י הוולב”ש בזמן כהונתה של ממשלת-מעבר.

האם ביניש, בעמדתה בעניין זה, לא מסתכנת באבדן כהונתה?

לפי סעיף 11 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984, שופט שמינויו פורסם ברשומות, אין עוררין על מינויו.

יש הגיון בהוראת-החוק הזאת. תארו לעצמכם שבית משפט השלום בזרנוגה גימ”ל מוציא שורה ארוכה של פסקי-דין, וכולם עומדים במבחנן של כל ערכאות הערעור, והנה, יום אחד מתברר שהוא רימה את הוולב”ש, והשיג את מינויו שלא כדין: אם המינוי שלו יוכרז כבטל-מעיקרו, כל פסקי-הדין שהוא נתן, גם הם בטלים כלא-היו, וממילא גם ה”אישור” של ערכאות הערעור בטל כלא-היה, ויש להחזיר את כל ההליכים אל נקודת-ההתחלה.

אלא מאי? מי שיורק לבאר ממנה שתה – צריך לעשות לו בצפר.

כך הוא לגבי כל אדם, מקל-וחומר לגבי שופט, מקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר לגבי שופט של בית המשפט העליון, ולא כל שכן לגבי נשיא ביהמ”ש העליון, אשר מסמל את הטופ-שבטופ-שבטופ של מערכת הצדק.

אם אבחר לכנסת אפעל לתיקון סעיף 11 הנ”ל, כך:

א.      האמור בסע’ 11 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ-ד-1984 יסומן כסעיף-קטן (א), ואחריו יבוא:

(ב) סעיף-קטן (א), לא יחול על שופט אשר נבחר לכהונתו בזמן כהונתה של ממשלת-מעבר.

 

4.1.2009

על השוויון המגדרי

הפמיניסטיות הישראליות אינן דוגלות בשוויון מגדרי.

הן מדברות על שוויון, אבל לפי ההשקפה שלהן גוזרים את כל הקופונים שהשוויון נותן, ומשתמשים בהישג הזה כקרש-קפיצה לתחילת מסע ההישגים של כל אישה בנפרד, ושל ציבור הנשים בכללותו, או להיפך: יוצאים למלחמת תפסי-ככל-יכולתך, ואחרי כן, בשם ה”שוויון”, דורשים את החצי מהעצם היבשה שנשארה לפליטה.

הסברתי זאת היטב במאמר על “תסמונת יפה זילברשץ” – האם כצעקתה? או: האם אורית קמיר קיבלה את הדוקטורט “דרך המיטה”? והוספתי גם במאמר על הפרופסורה של יפה זילברשץ ועל הדוקטורט של אורית קמיר, על קידום ביושר ועל קידום “דרך המיטה” – תשובה לשואלת.

וראו גם: בביהמ”ש המחוזי, ת”א: המהומה סביב השינויים במה שקרוי “ההרכב הנשי” – על פמיניזם ויושר אינטלקטואלי.

עוד לעניין הפמיניזם, לשיטתי, במדור פמיניזם.

אם אבחר לכנסת, אדרוש לשדרג את הוועדה לקידום מעמד האישה, כדי שתהיה הוועדה לשוויון מגדרי.

1.1.2009

על חופש-הביטוי

במדינת ישראל מובטח חופש-הביטוי המוחלט – בתנאי שאתה לא דורך לאיש על היבלות.

חופש-ביטוי על-תנאי.

אחד הסעיפים המקוממים הוא סעיף “העלבת עובד ציבור”, המגביל את החופש למתוח ביקורת על עובדי-הציבור – אלה אשר צריכים להיות מוכנים לספוג את הביקורת הקשה ביותר.

קראו את הביקורת שלי על פס”ד אונגרפלד, ותבינו שבית המשפט העליון לא ייתן פירוש מצומצם לסעיף הזה, וזה שחקן-חיזוק לטענה שיש לבטל את הסעיף הזה, מורשת המנדט הבריטי על פלשתינה (א”י).

סעיף נוסף שיש לבטלו – גם הוא מורשת המנדט הנ”ל – הוא סעיף ה”זילות”, אשר מונע כל ביקורת לא-מחמיאה על השופטים, אפילו אמת היא, וזה כולל גם פרשנות לא-מחמיאה על עובדות נתונות.

קראו את מחזה-הדוקודרמה בגובה העיניים, ותבינו כמה הסעיף הזה מסוכן לחופש-הביטוי.

כאשר מדברים על חופש-הביטוי, אסור לשכוח את סתימת-הפיות, במסווה של הגנה על ה”סגנון”. זה מתחיל עם עורכי-הדין, אבל ממשיך עם סעיף הזילות, ושאר ההגבלות – הידועות והלא-ידועות. גם בפס”ד אונגרפלד הנ”ל יש עקבות לכך.

קראו גם את אלה:

והמסקנה: אין להגביל את חופש הביטוי אלא לצורך הדרוש להגנת שמו הטוב של אדם, נושא המוסדר בחוק לאיסור לשון הרע, וכל הגבלה אחרת אין לה מקום (חוץ, כמובן, מגילוי סודות-מדינה או דברים אחרים שמוטל עליהם חיסיון).

ואת ענייני ה”סגנון” יש להוציא אל התחום הציבורי, הבלתי-שפיט.

31.12.2008

מעמדם של שופטי התעבורה

הציפיות שהבטיחות בדרכים במשפט תיפדה מחייבות להציב למשימה הזאת את הטובים שבשופטים, אבל, כמה מצער, שופטי-התעבורה הם התחתית-שבתחתית, מועמדים-לשפיטה שאין להם כישורים, אבל יש להם קשרים.

מינוי לשיפוט-התעבורה נחשב ל”קרש קפיצה” לבית משפט השלום למי שלא מצליח להגיע לשם בדלת הקדמית.

כדי לקבל מינוי כשופט תעבורה אינך צריך להתמצא בענייני תעבורה, ולא חסרים שופטי-תעבורה אשר לפני שהתיישבו על הכס לא ניהלו אפילו תיק תעבורה אחד בכל הקריירה המקצועית שלהם. אם זה לא הזנייה של המקצוע, לא ידעתי הזנייה מהי.

הגיע הזמן להעמיד את הנושא הזה על הרגליים, עם הראש למעלה – ולא להיפך.

שופטי התעבורה צריכים להיבחר מבין הטובים שבשופטי בימ”ש השלום, ולעבור הכשרה מתאימה לפני שיקודם לכהונה של שופט תעבורה.

ההכשרה תכלול השתלמות בת חצי שנה, לפחות, על חשבון המדינה, והשופט ימשיך לקבל את משכורתו המלאה גם במשך ההשתלמות.

ההשתלמות תכלול גם קבלת רישיון להוראת נהיגה, והעברת 1,000 שיעורי נהיגה אמיתיים במסגרת בית-ספר לנהיגה.

השופטים אשר הוסמכו כשופטי תעבורה, יהוו את המאגר הטבעי לקידום לבית המשפט המחוזי, כשופטים בתיקי תעבורה אשר מתחילים במחוזי (תיקי הריגה), וכן תעבורה (השופטים היושבים כיום בערעורי-התעבורה מבינים בתחום הזה אפילו פחות מהשופטים שהם דנים בערעורים עליהם).

שופט שהוסמך כשופט תעבורה יקבל תוספת מכובדת לשכרו, והתוספת הזאת תלך איתו גם כאשר יקודם בתוך המערכת.

זה חלק מהרפורמה שלי במשפט התעבורה, ובמערכת המשפט בכללותה.

28.12.2008

אכיפה משטרתית באמצעות מצלמות נייחות (ואולי גם ניידות)

מצלמת מהירות, או מצלמת רמזור מרוויחה את עצמה תוך ימים ספורים, לכל היותר.

נשאלת, איפוא, השאלה מדוע לא שמים “מצלמה על כל מטר”.

יש לכך לפחות שתי תשובות:

האחת – האוצר לא מסכים. מבחינתם של נערי האוצר כל הוצאה נמדדת דרך החור שבגרוש, לטווח של שנת התקציב השוטפת, על “מסגרת התקציב” הידועה. כך, למשל, פסי-השוליים המרעידים, אשר “מעירים” את הנהג הסוטה מנתיבו בהיסח-הדעת: ככל הידוע, בטווח של שלוש שנים הם יותר זולים מהפסים הצבועים הרגילים, אבל בטווח-אפס הם יותר היקרים, ולכן האוצר מתנגד.

והשנייה – החשש של המימסד התעבורתי שמא גם תוספת מאסיבית של אמצעי-אכיפה לא תוריד את עקומת התאונות בדרכים, וכל זעקות-ה”בנפשנו” תתבררנה כדברי-הבל.

להתנגדויות של האוצר יש פתרון: להפריט את המצלמות. לאפשר למי שרוצה לממן את הקמתן והפעלתן של אלה, וליהנות מאחוז מסויים מהקנסות.

לא, זה לגמרי לא פשוט, כי אי אפשר להפריט פונקציות שלטוניות, ואי אפשר לתת לאזרחים לפעול כשוטרים, וליהנות כלכלית ככל שהם מרבים לרדוף את האזרח.

הפתרון יהא כך שהמימשק בין הנהג למשטרה יהיה בידי המשטרה בלבד, והוא הדין גם באשר למימשק שבין המשטרה לבית המשפט.

לכן ההחלטה איפה להציב את המצלמות, ומה תהיה מדיניות-האכיפה (סף האכיפה, וכו’) תהיה בידי המשטרה, עצירת נהגים – ע”י שוטרים בלבד, וכן גם הכנת כתבי האישום, החתימה עליהם והגשתם לבין המשפט – הכל על ידי המשטרה.

מה יהיה בידי הזכיינים?

התקנת המצלמות, וכל הצדדים הטכניים של הפעלתן והפקת התצלומים.

הזכיינים יוסמכו כ”עובדי ציבור” לצורך החתימה על “תעודות עובדי ציבור” (תע”צ) הדרושות לפי התקנות, כיוון שדין תע”צ כדין עדות בבית המשפט, וכיוון שעדות יכולה להינתן על ידי כל אדם, אין כל מניעה שאזרחים יכינו תע”צ ויחתמו עליהן (אם רק יוסנכו לכך), וגם יתייצבו בבית המשפט כדי להיחקר עליהן, אם יידרשו), בדיוק כשם ש”תע”צ בעלות” (אשר מעידה כי הרכב שצולם שיך לבעליו) מעולם לא נחתמה ע”י שוטר, אלא ע”י עובד משרד הרישוי.

כיוון שרווחיו של הזכיין תלויים בהכנת הראיות שבתיק, יהיה לו תמריץ להכין אותו כראוי, ואם התיק יהיה מוכן כראוי – לתובעים לא יהיה צורך ב”קיצורי הדרך” הנעשים היום כדבר-שבשיגרה.

וכאשר תיק הראיות מוכן כראוי, אפשר לקיים את כל המשפט בישיבה אחת, גם אם הנאשם כופר באשמה, ובכך לשים קץ לטרטור הנאשמים לשלוש ישיבות ויותר, במטרה להתיש אותם ולהביאם להודאה באשמה, גם אם לתביעה אין די ראיות להרשעתם.

מה נרוויח מזה?

אם שיעורי התאונות אכן יירדו – היה זה שכרנו, ובנוסף לכך – המדינה תרוויח יותר מהקנסות.

ומאידך – אם שיעורי התאונות לא יירדו – נדע כי כל הדיבורים על “החמרת באכיפה” ועל “הגברת האכיפה” הם סתם קשקושים דמגוגיים, וכי כלב התאונות קבור במקום אחר.

מכל מקום – פארסות כמו ספינת הדגל הטובעת, סביר;מאוד שלא תהיינה.

24.12.2008

דן מרידור היקר, חברי לספסל הלימודים,

אתה אומר כי שר המשפטים דניאל פרידמן, אשם באבדן אמון הציבור בשופטיו.

לבד מזאת שעמדתך בעניין דניאל פרידמן אינה משקפת את עמדת מפלגתך, כפי שאנו למדים מחברך מיכאל (מיקי) איתן, הרי שאם, ובמידה, שאתה צודק, זה אותו סוג של דמגוגיה שאני מגדיר כשימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת.

נניח שפרידמן פוגע באמון הזה – אז מה? האם הוא פוגע בטליתות שכולן תכלת, או שהוא רק “מתאים” את אמון הציבור למה ש”המערכת” הרוויחה ביושר, לדעתו?

האם פרידמן צריך “למכור” לציבור את דעתך-שלך, גם אם הוא חושב אחרת?

לו אני פרידמן, הייתי עונה לך: נכון, אני פוגע באמון הציבור במערכת המשפט, ואם לא על כך גאוותי, זה משום שעדיין לא השלמתי את המלאכה. עוד לא הרסתי די.

כמי שאמון על מורשת זאב ז’בוטינסקי ז”ל, האם מעו”דך לא שמעת את הביטוי יא, ברעכן!”?!

יא, ברעכן – כן, לשבור!

לשבור את ההסתדרות המפא”ית ולהקים תחתיה משהו חדש יותר, טוב יותר.

הציבור, דן, נקעה נפשו משופטיו.

לדעתו של הציבור השתן עלה לשופטים – כיחידים וכקולקטיב – לראש, ואין להם תקנה.

לכן גם הוא רוצה משהו חדש, טוב יותר.

יכול  להיות שהציבור טועה, יכול להיות שהוא אידיוט, אבל את הציבור לא תוכלו להחליף, ובינתיים הוא-הוא בעל-הבית של השופטים, ולא להיפך.

ולכן, דן, אם אתה באמת-ובתמים חפץ ה”השיבה שופטינו…”, וגו’, פנה אל חברתך, דורית ביניש, ואמור לה שעל כתפיה המלאכה הזאת היום לעשות, כי איש לא יעשה זאת במקומה, ואם היא רוצה עזרה – אני לרשותה, 24 שעות ביממה.

לידיעתך, דן: הצעתי לחברתך את הרעיון שהיא תוסמך לקבוע את מספר השופטים, בבתיהמ”ש המחוזיים והשלומיים (במקום שר המשפטים), וגם הזכרתי מאמר קודם שלי, תחת הכותרת לדורית ביניש: מי שרוצה עצמאות – בבקשה! בו הרמתי את הכפפה שהיא השליכה לרגלי הציבור, אבל היא אפילו לא טרחה להודות לי.

שנה לפני פרישתו של אהרן ברק פרסמתי מאמר אותו סיימתי במשפט אהרן ברק, כמו כל ילד-טוב פולני, משאיר אחריו צלחת ריקה.

שנה אחרי פרישתו של ברק, גם חברתך הפנימה זאת, סוף-סוף, באמרה כי אהרן ברק השאיר אחריו אדמה חרוכה.

אז כרגע דורית ואני מסכים על תיאור המצב אבל היא קיבלה על עצמה את המלוכה, ועליה, כאמור, המלאכה לשקם את אמון הציבור בשופטיו.

ואת השיקום הזה אי-אפשר להשיג ע”י התבכיינות, וגם לא ע”י השימוש במנגנון הדוברות ל”מניעת פרסומים”, אלא רק בעבודה קשה, כמו אדם המבקש להשיב כבראשונה את אהבתו של בן/בת זוגו.

כי גם האמון הוא רגש, כמו האהבה.

אמור לדורית כי אם היא תיכשל – ההיסטוריה תוסיף גם אותה לרשימת האחראים.

וכדי שתבין עו”ד יותר על מה אני מדבר, קרא את סדרת המאמרים שלי על אמון הציבור בשופטיו, ושם תגלה כי לגמרי לא ברור אם השופטים באמת מעוניינים באמון הציבור, כי אם ל-100% מהציבור יהיו 100% של אמון ב-100% מהשופטים – קרי: אמון מוחלט של הציבור בשופטיו, מערכת המשפט תוצף בכמות אדירה של מבקשי-צדק: עותרים לבג”ץ, תובעים בתביעות אזרחיות, נאשמים הכופרים באשמה, וערעורים … ערעורים … ערעורים …

במצב כזה השופטים יבקשו את נפשם למות מרוב אמון הציבור.

כעת נשאלת השאלה אם הם לא מעוניינים בעודף של אמון ציבורי, מדוע הם מדברים כל כך הרבה על “אמון הציבור”, ומשתיקים כל ביקורת בטענה של “פגיעה באמון הציבור” (טענה שגם אתה נתפסת לה)?

התשובה ברורה: הביקורת הציבורית מחייבת מהשופטים יותר מאמץ כדי לשמור על רמת האמון שהם רוצים לעצמם.

וחוץ מזה, כמו שדורית עצמה אמרה לאחרונה, בכנס לשכת המבקרים הפנימיים: איננו מכירים תופעה של מבוקר האוהב את המבקר שלו.

כאן קבור הכלב: השופטים שונאים את הביקורת, מוציאים חוזים כנגד המבקרים אותם, ואחר-כך מתבכיינים על אבדן האמון בהם.

ואם אתה רוצה לתקן את המצב, דן, כדאי שתחליף דיסקט.

21.12.2008

על כבודו, חירותו וחופש עיסוקו של עורך-הדין

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק מגינים על כבודו, חירותו, וקניינו של אדם, ועל חופש העיסוק שלו, ולפי “פסקאות ההגבלה” שבחוקי-היסוד האלה “אין פוגעים בזכויות אלה, אלא, אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו”.

מהו הדין אם עורך-דין מתחיל לייצג לקוח, וזה לא משלם את שכרו, או שמפסיק לשלם את שכרו של העו”ד?

לפי חוק סדר הדין הפלילי ולפי תקנות סדר הדין האזרחי עורך-הדין אינו רשאי להפסיק את הייצוג ללא רשותו של בית המשפט.

ומה בדבר חירותו של עורך-הדין וחופש העיסוק שלו? ומה בדבר זמנו, שגם הוא קניינו?

זב”שך, אומרים לו, האינטרס שלנו להמשיך במשפט עולה על זכותך לפי חוקי-היסוד.

האם כפייתו של הפרט לממן בזמנו – ולרוב גם בממונו – את האינטרס להמשיך במשפט אכן “הולמת את ערכיה של מדינת ישראל”? האם הכפייה הזאת נועדה “לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש”, כאמור בפיסקות ההגבלה שבחוקי-היסוד?

עוד נעמוד על כך, אבל מה שברור כבר עתה הוא שהכפייה הזאת במשפטים אזרחיים (להבדיל מפליליים) היא על פי חקירת-משנה בלבד, והיא בוודאי שלא “לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו”.

לדילמה הפרשנית הזאת ישנה תשובה ניצחת: אם הנאשם לא משלם את שכר סניגורו, אבל חפץ בהמשך הייצוג, ובית המשפט מסרב לשחרר את הסניגור – שהמדינה תשלם את שכרו, על פי המוסכם, ותגבה אותו מהנאשם, ואם בית המשפט כופה את המשך הייצוג על המאשם ועל הסניגור כאחד – המדינה תשלם את שכרו של הסניגור, ולא תוכל לגבותו מהנאשם.

ובאשר למשפטים האזרחיים – כאן בכלל אין מה לדבר: זה לא מוסדר בחוק, למדינה אין שום אינטרס בכפיית המשך הייצוג, ואין שום הצדקה שהמדינה תשלם את שכר עורך-הדין במקרים כאלה, בהם בכלל אין חובת ייצוג.

הבטחתי לעיל התייחסות ל”הלימה” שעפ”י חוקי-היסוד, והרי לכם סיפור (אמיתי): אני ייצגתי נאשם בביהמ”ש לתעבורה באילת, וניהלתי את ההגנה כל כך טוב, שהשופט (אמנון כהן, היום נשיא בימ”ש השלום בירושלים) נאלץ לתת לתביעה בערך ארבע דחיות למיקצי-שיפורים. לדרוש מהסניגור לטוס שוב-ושוב לאילת בגלל מחדליו של התובע, זה עשוי להבאיש למרחקים את ריחו של השופט, אבל, מאידך, הוא מוכרח לעזור לתובע, והדילמה הזאת המאיסה אותי הן על השופט והן על התובע, וגם הנאשם כבר לא יכול היה לעמוד בהוצאה הכרוכה בטיסותי לאילת.

התוצאה הייתה שגם אני וגם הנאשם ביקשנו רשות להפסיק את הייצוג, לשמחתם של השופט והתובע.

ומה עושים כאשר השחרור מהייצוג מובטח מראש? שולחים פקס, ומחכים להחלטה הפורמאלית, אבל מוסדות ה”משמעת” של הלשכה, ו”כבוד” ביהמ”ש העליון בראשם, החליטו שאני אשם בעבירת משמעת בכך שלא טסתי במיוחד לאילת, רק כדי לשמוע את ההחלטה המובטחת-מראש.

האם היה הדבר “הולם את ערכיה של מדינת ישראל”? האם היה הוא “לתכלית ראויה” וגם “במידה שאינה עולה על הנדרש”?

אמרו אתם.

ויש לי עוד סיפור, המוכר לכם: התחלתי לייצג נאשם בשלב מתקדם של המשפט, והובלתי את ההגנה עד לסוף המתוק (הזיכוי, כמובן).

ומה אומר על כך האידיוט יהונתן הקשקשן (השופט יהונתן עדיאל, בהסכמת חברותיו איילה פרוקצ’יה ומרים נאור?

ניחשתם נכונה: גם זו “הפסקת ייצוג”!…:

יהונתן הקשקשן (2) – איפה ההגיון? על איזו “הפסקה” אדוני מדבר?!

עם קימקא בכנסת הדברים האלה לא יימשכו עוד.

16.12.2008

על המלחמות המקוממות של משרד הביטחון במשפחות הנפטרים: לבטל את הדרישה לקשר סיבתי בין השירות לבין המוות

תכנית מבט שני, אתמול, עוררה אצלי מחדש מחשבה המטרידה אותי לא מעט: חיילים הולכים לעולמם בזמן שירותם הצבאי, ומשפחותיהם צריכות,, במקרים רבים, לנהל מלחמות מבישות מול משרד הביטחון על הכרה ביקירם כ”חלל צה”ל”, אשר “נספה במערכה”.

חייל בשירות החובה ובשרות המילואים אינו משרת משום שמתחשק לו, אלא משום שהדבר נכפה עליו. הוא משרת בכפייה, ותמורת דמי-כיס עלובים. לחייל כזה אי אפשר להגיד תביא אוכל מהבית, ביגוד מהבית, וכו’ מהבית, כי ממילא היית אוכל, מתלבש וכו’. אי אפשר לומר להם את זה, וגם לא אומרים להם את זה, כי החברה מבינה שהיא חייבת להם את כל מחסורם.

אבל “מחסורו” של אדם כולל גם את הדאגה לשאיריו, לאחר מותו.

וכאן מתחילים המאבקים המכוערים – והמיותרים – בין משרד הביטחון לבין המשפחות השכולות: “הוא ממילא היה יכול לחלות בסרטן”, “הוא ממילא היה מתאבד”, וכו’, וכו’ … אפשר להניח שבחלק מהמקרים הטענות האלה נכונות, אבל חברה אשר “מפקיעה” לעצמה את שנות חייהם היפות ביותר של בניה, לא יכולה לעשות איתם חשבונות כאלה.

יש לתקן את חוק משפחות החיילים שנספו במערכה, כך שכל חייל אשר מצא את מותו בזמן שירותו הצבאי ייחשב כמי ש”נספה במערכה”.

14.12.2008

תרגום עקרונות הנהיגה ה”מונעת” לשפת המשפט

בתאונת-הדרכים ה”ממוצעת” (או ה”מייצגת”, לענייננו כאן) אפשר למצוא שני נהגים, האחד “תרם”, נניח, 90% מהרשלנות שגרמה לתאונה, והשני – רק 10%.

במשפט האזרחי, כאשר מתדיינים על הפיצוי בגין נזקי התאונה, חלוקת הפיצוי תהיה לפי אחוזי הרשלנות.

במשפט הפלילי (בבית המשפט לתעבורה המשפט הוא פלילי, לכל דבר ועניין), רשלנותו התורמת של האחד אינה “ממרקת” את אחריותו הפלילי של השני, והתשובה הסטנדרטית היא “אדוני יטען זאת לעניין העונש, לא לעניין האשמה”.

התוצאה היא, ברוב המקרים, שהתביעה מגישה את האישום לגבי הנהג אשר יותר קל להוכיח את אשמתו, והשני יוצא נקי – למרות שגם הוא שותף-לאשמה.

לפעמים התביעה מגישה את האישום דווקא נגד הנהג החף-מאשמה, ונגד הנהג האשם האמיתי כלל לא מוגש כתב-אישום.

והתוצאה היא – כמו שקורה לרוב במשפטי-התעבורה – פגיעה בצדק ובבטיחות-בדרכים גם-יחד.

יש לציין כי לא רק השופטים והשוטרים שותפים לעיוות הזה, אלא גם המחוקק.

כאשר אתה צובר נקודות על עבירות-התעבורה שלך אתה מוזמן להשתלמות ב”הנהיגה מונעת”, או נהיגה “נכונה”, ושם מלמדים אותך – ובצדק! – כי לא די בכך שאתה לא מתרשל: אתה צריך לצפות את רשלנותו של האחר, ולהתנהג בהתאם.

ובשפה משפטית: אם כדי לצאת זכאי במשפט די לך ב-100% של זהירות, כדי לצאת חובת הזהירות ה”מונעת”, אתה צריך 110%, 120% של זהירות, ואפילו יותר.

את זה צריך לתרגם לשפה של חוק ומשפט.

מנגד צריך להביא בחשבון כי הטלת האחריות על האשם העיקרי בלבד מיצתה את עצמה. נהג עשוי לגלות עייפות-מה, שולית, גבולית, בלתי-מורגשת. היסח-דעת מקרית, וכיוצאים באלה, אבל השאלה היא עד כמה אפשר להתמקד רק בנאשם העיקרי, כשאנחנו יודעים ששום נהג לא יגיד לעצמו “עכשיו אני לא אסיח את דעתי, כי יש על כך עונש בבית המשפט”.

היסח-הדעת מסיכוני-הדרך כולל, מעצם מהותו, גם את היסח-הדעת מהסיכונים המשפטיים, ואפשר לומר כי המודעות לסיכונים המשפטיים “נרדמת” הרבה לפני המודעות לסכנות הפיזיות שבדרך.

צריך להפנים דבר אחד: הטיפול המשפטי באשם העיקרי מיצה את עצמו. אפשר לקשקש מכאן ועד להודעה חדשה על “בנפשנו”, אפשר להחמיר בענישה כמה שרוצים, אבל זה לא יעזור, ורק יסתום את בתי המשפט, ולא יחסוך אפילו תאונה אחת.

עובדה היא שכאשר הצעתי לשר ביטחוננו הפנימי, הקשקשן אבי דיכטר, להחמיר בהדרגה את העונשים, ולהוריד בהדרגה את המהירות המותרת (ולהוסיף עוד החמרות), עד ל”גבול הפוליטי” בו יחס העלות-תועלת יהיה כזה שהציבור יגיד “עד כאן”, הקשקשן הזה אפילו לא טרח לענות לי.

הייתי אומר שהוא צודק, כי אנחנו כבר נמצאים בגבול הזה (יש לי אישור פוזיטיבי לכך מאחת הפיגורות המרכזיות בתחום המאבק בתאונות הדרכים בישראל), אבל עם דיכטר היה ניחן ביושר אינטלקטואלי, גם הוא היה מודה בכך.

ואם הטיפול המשפטי באשם העיקרי מיצה את עצמו, הגיע הזמן לטפל בנאשם המשני.

איך עושים את זה?

קובעים שאם האשם העיקרי יצא ידי 95 (אולי אפילו רק 90) אחוז מחובת הזהירות, הוא ייצא נקי לחלוטין, והאחריות הפלילית תוטל כולה על האשם המשני, אפילו אם אחריותו לתאונה היא מעטה ביותר – נניח 20 (אולי אפילו רק 10) אחוז.

האם זה לא מקומם שהאשם העיקרי ייצא נקי, ואלי האשם המשני – משני מאוד – יישא במלוא האחריות?

לא, זה לא מקומם.

ראשית – אני לא בא “לעשות פרוטקציה” לחברים שלי, ומי שהיום “נהנה” כנאשם עיקרי, מחר ישלם את המחיר כנאשם משני – ולהיפך;

שנית – מי שלא מבין את המגבלות של הגורם האנושי, שלא ידבר על הגורם האנושי;

שלישית – רמת-זהירות של “כמעט 100%” יש לאורגניזם האנושי גם בלי אימת המשפט, ואילו רמת-זהירות מוחלטת של 100% לא נשיג גם עם אלף בתי משפט;

רביעית – מי שנושא לשווא את שם הבטיחות בדרכים, ומוכן – במוצהר – לפגוע בצדק על מנת לעשות לעצמו חיים קלים, שלא יטיף לנו מוסר;

וחמישית – מי שמטיף לנו נהיגה “מונעת”, שיואיל לתרגם את זה לשפה שאפשר לרדת איתה למכולת.

10.12.2008

חוק להגנה מפני גביית קנסות שרירותית

אתה מקבל יום אחד הודעה על קנסות שאתה חייב בהם, מלפני שנה, חמש שנים, עשר שנים, אולי אפילו יותר.

זה יכול להיות מהמרכז לגביית קנסות, או מקבלן-גבייה פרטי, העובד בשירותה של רשות מקומית זו או אחרת.

אתה לא יודע במה מדובר, ובכלל מה רוצים ממך.

אתה פונה אל השולח ודורש שימציאו לך את כל המסמכים, וכאן מגיעה סדרה של טרטורים, שאפילו השטן עו”ד לא ברא: בהתחלה אתה מקבל הרצאה אקדמית מוכנה-מראש, אבל לא את התיעוד המבוקש.

אתה לא מוותר, ודורש את התיעוד, ואתה מקבל פלטי-מחשב שאינם אלא “תרשומות פנימיות” של מי שיצר אותם.

אתה ממשיך ודורש, אבל להתחכמויות אין סוף ואין גבול.

אפילו העתק מהדוח המקורי הם לא מוכנים לתת לך.

אתה פונה אל מבקר המדינה, בתפקידו כנציב תלונות הציבור (נת”ץ), וזה פונה אל הרשות הדורשת את הקנס, אבל תשובתה של הרשות חסוייה בפניך, ואחרי סדרת התכתבויות ארוכה לא פחות אתה נמצא עדיין בנקודת ההתחלה, בה אתה נדרש לשלם קנסות בלי שאיש הוכיח לך את החוב, או את הפסקת מירוץ ההתיישנות שלו.

את הטרטור הזה יש להפסיק.

בכנסת אני אדאג לחוק לפיו כל רשות הדורשת מאדם תשלום קנס תצטרך להמציא לא, תוך 15 יום, העתק מלא של כל התיעוד המקורי שברשותה, ונוגע לקנס.

פלטי-מחשב לא ייחשבו ל”תיעוד מקורי”.

אם הרשות לא תמציא את התיעוד במועד האמור – החיוב בקנס יפקע אוטומטית.

אם הרשות המציאה את התיעוד, והנדרש לשלם את הקנס חולק על החיוב, הוא יוכל לפנות לבית המשפט, או לנת”ץ, והרשות לא תהיה רשאית להציג שום מסמך נוסף.

הליכי המשפט, לעניין זה, יהיו פטורים מאגרה, ולא ניתן יהיה לחייב את הפונה בתשלום הוצאות המשפט.

8.12.2008

על המאבק בתאונות הדרכים: כמה רעיונות חדשים

מה חשוב יותר למניעת התאונות: תשתית טובה ו”סלחנית”, או אכיפה?

מטבען של דברים כל אחד מהעוסקים בנושא מבקש לשמור על חלקת-האלוהים הקטנה שלו, ובסוף כולם יתפשרו על הנוסחה ה”מנצחת”: גם-וגם. אי אפשר רק עם תשתית בלי אכיפה, ואי אפשר רק עם אכיפה, בלי תשתית.

ובסוף אלה גם אלה רצים לוועדת הכספים של הכנסת, וכל צד מושך את השמיכה אליו, בבחינת תפס כפי יכולתך.

מה שאני אציע הוא להשקיע במחקר אשר יקבע מהו התמהיל הנכון להשקעה באמצעי-המניעה השונים. איפה לשים את “הלירה השולית”.

ובאשר לאכיפה, כשלעצמה: אני איזום ניסויים מבוקרים וזהירים ברמות-אכיפה שונות. יכול להיות שכמה נביאי-בטיחות (כולל אותי) יצטרכו לאכול את כובעיהם.

וייתכן שלא.

4.12.2008

על הקומבינות בהוצל”פ

כדי לאכוף פסקי דין, או כדי לגבות חובות על פי פסקי דין, אין צורך בחוק ההוצאה לפועל. ישנן “משפחות” אשר עושות זאת מהר יותר וחזק יותר, אם כי באופן פחות אלגנטי.

חוק ההוצאה לפועל נחוץ כדי לשמור על זכויותיו של החייב, שלא יגבו ממנו יותר ממה שמותר, ושלא ינקטו נגדו הליכים יותר דראסטיים מהנדרש.

חוק ההוצל”פ נחוץ גם כדי לשמור על זכויותיהם של צדדים שלישיים מפני ירידה לנכסיהם באמתלה שנכסיהם אינם שלהם אלא של החייבים.

חוק ההוצל”פ נחוץ גם כדי למנוע כל מיני “קיצורי-דרך” ושאר קומבינות.

קחו דוגמה: פלונית מאושפזת בבית חולים ממשלתי, ומישהו חתם על שטר חוב האם היא עצמה? בעלה דאז, בשמו? בשמה, אבל בסמכות וברשות? בשמה אבל לא בסמכות ולא ברשות? את התשובה לעולם לא נדע.

המדינה, באמצעות עו”ד פרטי (שהוא, במקרה (?), גם יו”ר ועדת ההוצל”פ של לשכת עורכי-הדין באותו המחוז, פותחת בהליכי הוצל”פ נגד בעלה לשעבר של אותה פלונית.

אחרי 15 שנה של נסיונות כושלים לגבות את החוב מהבעל-לשעבר (אשר ייתכן שכבר עזב את הארץ), מבצע העו”ד הנוכל, תרגיל עוקץ: במסווה של “עדכון פרטים”: הוא מחליף את שם הבעל בשם האישה, וממשיך בהליכים נגדה – למרות שהיא לא קיבלה “אזהרה” כנדרש על פי חוק ההוצל”פ, ולמרות שהחוב כנגדה כבר התיישן מזמן.

משקיבלה האישה הודעה מהבנק על עיקול שהטיל העו”ד-הנוכל על חשבונה, היא פונה אל לשכת ההוצל”פ: אני לא יודעת במה המדובר, לא קיבלתי שום אזהרה כנדרש עפ”י החוק – ונא לרדת ממני!

אחרי שורה של בקשות מואיל ראש ההוצל”פ, ברוב טובו, לתת החלטה לתגובת הזוכה תוך כך-וכך ימים. העו”ד-הנוכל, יו”ר ועדת-ההוצל”פ, לא טורח להגיב, והאישה מגישה בקשה נוספת, למחיקת שמה כ”חייבת” בתיק ההוצל”פ הזה, כיוון שהעו”ד הנוכל לא טרח להגיב.

ראש ההוצל”פ מנדב לעו”ד הנוכל, יו”ר ועדת ההוצל”פ, הארכת-מועד, למרות שזה האחרון לא ביקש אפילו את זה, וחוזר חלילה – עוד פעם, ואולי יותר, ואזניו ערלות לטענתה של האישה שבהעדר אזהרה אין לו סמכות לגעת בה, או בנכסיה.

אחרי 10, 20 או 30 בקשות והחלטות המתעלמות מטענתה של האישה, ומנסות “לייעץ” לה מה לעשות, עושה ראש הוצל”פ תרגיל מסריח: הוא מחליט כי על האישה להגיש התנגדות לביצוע השטר + בקשה להארכת המועד להתנגדות.

אובדת-עצות, מתוסכלת ומותשת, נאלצת האישה לנהוג עפ”י ההחלטה, ולהגיש את ההתנגדות לביצוע השטר + בקשה להארכת-המועד, אבל, כדי שלא ליפול למלכודת שטמן לה ראש ההוצל”פ, היא מציינת שהיא עושה זאת בדלית-ברירה, אבל טוענת כי לא הומצאה לה האזהרה, והחוב, גם את היה, כבר התיישן.

בנקודה הזאת ראש;ההוצל”פ מורה להעביר את התיק לבית המשפט (זאת הפרוצדורה כאשר מוגשת התנגדות לביצוע שטר אשר הוגש לביצוע בדרך-הישר), וברגע הזה הלטאה – ראש-ההוצל”פ – השאירה בידי האישה את זנבה – ונעלמה מן התמונה….

כאן נכנס לתמונה השותף השלישי לקומבינה: השופט אשר קיבל את התיק.

זה שהשופטים פונים אל הצדדים באופן לא-פורמאלי, אנחנו יודעים, בין כדי להבין את גדרי המחלוקת, בין כדי להביא אותם לפשרה, אבל כאשר נוהגין כך, יש לנהוג בהגינות.

במקרה הזה – האם הוא חריג?! – השופט לא נהג בהגינות, ובמקום לשאול את נציג המדינה – עו”ד ממשרדו של העו”ד הנוכל – מה תגובתו לטענות שהאישה לא קיבלה אזהרה, ושהחוב נגדה התיישן, הוא שואל את האישה: האם גברתי קיבלה את הטיפול בבית החולים?

זאת הייתה פעולת “ריכוך”, אשר משדרת לאישה: הטענות שלך, גברתי, מעניינות אותי כקליפת-השום, ואם את חושבת שתצאי מכאן נקייה – תשכחי מזה!

נו, ואחרי “ריכוך” כזה באה “הצעה” של השופט ל”גישור“, והסוף ברור.

אם “קבלני גבייה” פרטיים היו נוהגים כמו ראש ההוצל”פ, הם היו הולכים לכלא, אבל החוק מעניק להם חסינות.

דוגמה לקומבינות נוספות בהוצל”פ ראו תחת הכותרת “משכנתאות אכזריות” – זה עו”ד לא הכל.

אם אגיע לכנסת, אשים קץ לקומבינות כאלה.

 

1.12.2008

על (העדר) החופש לבקר את מערכת המשפט

שר המשפטים, דניאל פרידמן, קונן על כך שבארצנו מותר לבקר את כל העולם, ואת כל הרשויות, אבל לא את הרשות השופטת.

פניתי אליו והזמנתיו לבטל את “סעיף הזילות”, והוא לא טרח להתייחס לפנייתי.

על סעיף הזילות, כידוע, נאמר באנגליה של המאה ה-19 כי הוא “מיושן ומתאים לאוכלוסיות הצבעוניות אשר במושבות שמעבר לים” (משהו המקביל ל”ערביי השטחים” אצלנו), אבל פרידמן נותן לו להמשיך ולבעוט בנו מקברו.

סעיף הזילות, למי שלא יודע, מאפשר למנוע כל ביקורת על השופטים. כך, למשל, אם תטען ששופט קיבל שוחד, ותבקש להוכיח זאת (למשל: ע”י חתימת-ההיסב של השופט על הצ’קים שקיבל) לא יתנו לך להוכיח זאת, כי “לעניין סעיף הזילות טענת “אמת דיברתי” אינה הגנה.

עוד על סעיף הזילות ראו במחזה הדוקודרמה בגובה העיניים.

אחרי שפרידמן דיבר על “תפירת תיקים” למי שמבקר את “המערכת” פניתי אליו והזמנתיו לחוקק חוק נגד תפירת תיקים – וגם לכך הוא לא טרח להתייחס.

בעקבות מאמרו המפורסם משפח רמון פניתי אליו והזמנתיו להסיק נגד שופטיו של רמון את המסקנות המתבקשות ממאמרו-הוא – והתייחסות אין: סביר להניח שהדרגים ה”מקצועיים” של משרדו (משרד המשפטים) ביצעו “הפרדת כוחות” בין הפרופ’ דניאל פרידמן לבין שר המשפטים דניאל פרידמן.

לתומי כתבתי מאמר על הטרגדיה של דניאל פרידמן בגוב המשפטים, אבל כנראה שזו פארסה, ולא טרגדיה, כי הוא כנראה יודע ומסכים לניהול המשרד ע”י הפקידים, כל עוד זה לא פוגע במשרד המשפטים ה”פנימי” שהוא מנהל בתוך משרד המשפטים.

ואני כבר לא מדבר על חופש-הביטוי של עורכי-הדין, האמורים – ומתיימרים – להיות נושאי-הדגל בביקורת על הרשויות הציבוריות, אבל עו”ד אשר מותח ביקורת על השופטים מסתכן בפרנסתו, וגם על כך פניתי אל השר דניאל פרידמן, ולא זכיתי למענה.

אם תשלחו אותי לכנסת, דברים כאלה לא יוכלו להימשך.

27.11.2008

מדוע לא מאפשרים כפירות בכתב במשפטי התעבורה?

אתה מוזמן למשפט בבית המשפט לתעבורה, כי הוזמנת “להישפט” על האשמה המיוחסת לך.

אתה מגיע לבית המשפט, נכנס לאולם ועולה אל הדוכן חדור אמונה בצדקתך ובטחון ביכולתך לשכנע את השופט כי חף אתה מכל אשמה.

השופט שואל אותך מהי תגובתך לאישום, ואתה משיב כי כופר אתה (בעובדות או באשמה, לענייננו היינו-הך הוא).

השופט, ממש הגון, לא חוקר אותך שתי-וערב, לא מאיים עליך, לא לוחץ אותך, לא “מוכר” לך הסברי-הבל שקריים מדוע אין לך הגנה. ממש הגון כלפיך.

הוא רק אומר “נדחה להוכחות”, ואתה אומר לו כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך“.

אמרנו שהשופט הגון, לא חוקר, לא מאיים, לא לוחץ, לא “מסביר”, אבל הוא חלק ממכונה משומנת, מתוזמנת ומתוזמרת, אשר עושה הכל כדי שאתה תודה באשמה בלי שיהיה צורך להוכיח את אשמתך – לא מעל לכל ספק סביר, ולא בכלל.

הוא חלק מהמכונה הזאת – והוא יודע את זה, אבל ממלא את המצופה ממנו – כי גם לו זה יותר נוח. זה יותר נוח לו, כי זה חוסך לו “תיקי הוכחות”, וזה גם משפר את הסטטיסטיקה שלו בהנהלת בתי המשפט.

כל זה, כאמור, הוא כאשר השופט הוא הגון. צא ולמד מה קורה כאשר השופט אינו הגון.

כאשר השופט אינו הגון, הוא לא מסתפק בתשובתך לאישום (אלא אם אתה מודה, כמובן).הוא לוחץ עליך, הוא “מוכר” לך הסברי-הבל שקריים.

ומעל לכל – הוא חוקר אותך שתי-וערב. הוא הופך את בית המשפט לסניף של לשכת החקירות המשטרתית, ואת עצמו לחוקר-משטרה – בין כדי להוציא ממך הודאה (מלאה או חלקית) בעובדות שהתובע המשטרתי אולי לא יצליח להוכיחן, בין כדי להדריך את התובע כיצד להמשיך בחקירה, אותה היה צריך להשלים לפני החתימה על כתב-האישום.

שופטת-תעבורה אחת עפה בגלל זה, אבל זה לא עוזר.

והתוצאה – המשטרה מגישה לבית המשפט כתבי-אישום בוסריים, שאינם מגובים בראיות, בתקווה שהשופט – בעזרתו האדיבה של הנאשם – יעשה עבורה את המלאכה, ואם לא – היא תקבל אוטומטית דחייה למקצי-שיפורים.

ואם ה”נדחה להוכחות” לא יספיק לתביעה, ובמהלך המשפט היא נזקקת למיקצי-שיפורים נוספים – נו פרובלם: היא תקבל דחייה נוספת, ועוד דחייה ועוד דחייה – עד שזה יימאס גם לשופט הכי פרו-תביעתי.

התוצאה: ספינת הדגל טובעת!

והמסקנה: העזרה שהשופטים נותנים לתביעה פוגעת גם בסדרי-הדין התקינים, גם בזכויותיהם של הנאשמים – וגם בבטיחות בדרכים.

ביהמ”ש העליון קבע כי “אין זה נוהל תקין” – אבל המשטרה, הנאחזת בכל פסיק שנוח לה, אפילו אם הוא יוצא מבית המשפט הכי תחתון – מצפצפת על הקביעה הזאת.

כאשר אני אגיע לכנסת, אני איזום חקיקה אשר תאפשר לנאשמים – בהתחלה רק בביהמ”ש לתעבורה, ועל סמך הנסיון שיצטבר גם בהליכים אחרים – לשלוח לביהמ”ש הודעות-כפירה בכתב, כך שהנאשם יוכל להתייצב בבית המשפט היישר לישיבת ההוכחות.

ביהמ”ש העליון כבר המליץ גם על כך, אבל המדינה מצפצפת גם על זה.

ואגב: כדי לזמן את הנאשם הישר לישיבת ההוכחות – עם “הקראה” פורמאלית, לפי הצורך, או בלעדיה – אין צורך בשום חקיקה, ודי בכך שבית המשפט יודיע לתביעה כי עליה לזמן לישיבה הראשונה את עדיה, ולנאשם כי רשאי הוא להודיע לביהמ”ש בכתב אם הוא כופר או מודה במיוחס לו. הראיתי זאת גם לבית המשפט העליון עצמו, אבל כשנוח לביהמ”ש העליון, הוא מצפצף גם על ההמלצות של עצמו.

אצלי, כחבר-הכנסת, זה לא יוכל לעבור בשתיקה.

25.11.2008

חוק היושר האינטלקטואלי של השופטים

היושר האינטלקטואלי של השופטים הוא על הפנים.

אתה טוען וטוען וטוען בפניהם – והם מתייחסים רק למה שנוח להם, ושמוביל לתוצאה אותה הם סימנו לעצמם מראש.

מישאל חשין התריס בפניהם “אל תתעלמו מטענות, אל תצפצפו על במי-אדם”, אבל הם מתעלמים ומצפצפים בסיטונאות, וגם הוא כאשר הגיע לשם, צפצף על בני אדם, כלשונו-הוא.

עמדתי על כך במאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל.

נשיא בית המשפט העליון, בזמנו, מאיר שמגר, קבע, בפרשת בקר נ’ שטרן כי השופטים חייבים להתייחס לכל הטענות – כולל לאלה שאינן מקובלות עליהם. זה לא מלוא-תאוותי, אבל פשרה סבירה – בהחלט כן.

כחבר-הכנסת אפעל לחקיקת חוק המאמץ את הלכת בקר נ’ שטרן, ומגדיר כעבירת-משמעת העדר הנמקה מספקת בפסקי דין והחלטות אחרות, הכל ברוח אותה ההלכה.

השופטים, ללא ספק, לא יאהבו את זה, ועוד יותר את ההתערבות בענייניהם. הם לא רצו שהכנסת תקבע להם כללי אתיקה, ודרשו שהם-עצמם יקבעו את הכללים – הכל כדי שלא לפגוע בעצמאותה של מערכת המשפט…

אז יש לי סוכריה לתת להם: שנשיאת ביהמ”ש העליון תטפל בנושא בעצמה – עצמאות המערכת, או לא? – תקבל תלונות, תטפל בהן כראות עיניה, בין באופן מנהלי, בין בהליכים משמעתיים (החוק שיוצע על ידי יעניק לה סמכות של “קובל”, לעניין זה, במקום לשר המשפטים, שהוא הקובל בהליכי משמעת נגד השופטים).

כעת, כדי שמוקירי-זכרי לא יקפצו מעורם ויגידו עלי כל מיני דברים רעים, להסדר שאני מציע יהיו שני תנאים:

האחד – שהוא יעמוד בתקפו לניסיון, במשך שישה, אשר בסופה הסמכות תוחזר אוטומטית לשר המשפטים, אלא אם הנשיאה תשכנע את ועדת החוקה, חוק ומשפט, להאריך את תקופת הניסיון לשישה חודשים נוספים; וכל הארכה נוספת תחייב חקיקה של הכנסת עצמה.

והשני – שההליכים האלה יהיו שקופים לציבור. למעשה אין בכך שום רבותא, משום שהליכי-המשפט נשוא התלונות הם ממילא פומביים (זולת החריגים שנקבעו בחוק), כך שהשקיפות הנדרשת אינה לגבי השופטים הנילונים, אלא לגבי הנשיאה, אשר, מן הסתם, תרצה להפוך את הוראת-השעה להוראת-קבע.

מכל מקום, ההסדר הזה יותר טוב מאשר היה לנו עד כה, והוא גם ישים קץ ל”מורשת” של הנציבה הקודמת, הטובה-למי שטרסברג-כהן, אשר אמרה כי התעלמות מטענות בעלי דין, אפילו מכוונת, היא “לגיטימית”.

22.11.2008

חסינות חברי הכנסת: ממה להתחיל את הכרסום בה?

חסינות חברי הכנסת מפני הליכים פליליים נחלקת, כידוע, לשתיים: האחת – החסינות ה”מהותית”, היא ה”חסינות במילוי התפקיד”, לפי סע’ 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי”א-1951, והשנייה היא החסינות ה”דיונית”, היא ה”חסינות בפני דיון פלילי”, לפי סע’ 4 לאותו החוק.

החסינות המהותית, כידוע, היא מוחלטת, ולא ניתנת להסרה.

החסינות הדיונית, לעומתה, ניתנת להסרה.

הרעיון הבסיסי של החסינות הדיונית הוא שהעמדתו לדין של חבר-הכנסת פוגעת בעבודתה של הכנסת, ולכן עדיף לדחות את ההליכים הפליליים עד תום כהונתו של חבר-הכנסת, ולכן נקבע בסעיף 6 לחוק כי “התקופה שבה נמנעה, מכוח חוק זה, הבאתו של חבר הכנסת לדין על עבירה מסויימת – לא תבוא במנין תקופת ההתישנות לגבי אותה עבירה”.

החסינות הדיונית “שייכת”, איפוא, לכנסת, ולא לחבר-הכנסת עצמו, וכתבתי על כך במאמר של מי החסינות הזאת, לעזאזל?!

בשנת התשס”ה-2005 (אחרי כתיבתו ופרסומו של המאמר) תוקן סעיף 4 לחוק, כך שברירת-המחדל היא שהחסינות הדיונית לא קיימת, אלא אם חבר-הכנסת ביקש זאת, והכנסת קבעה כי החסינות הזאת תחול על העבירה המיוחסת לו.

הכנסת ויתרה, איפוא, על החסינות הזאת, אבל לא באופן מוחלט, כי בהחלטה אם להסיר את החסינות, או להשאירה, עדיין יכולה הכנסת להביא בחשבון גם את השפעת הליכי המשפט על עבודת הכנסת.

אין לי שום כוונה לפעול לשינוי המצב הזה, ואפילו אין לי שיעורי-בית בנושא הזה, אבל זה מביא אותי לנקודה בה יש לי שיעורי בית, ובה יש לי מה להציע.

בשנת התשנ”ה-1995, עשר שנים לפני התיקון הנ”ל, הוסף לסעיף 4 סעיף-קטן (א1), הקובע כי החסינות הדיונית לא חחול על העבירות האלה:

(1)     עבירת תעבורה כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת התעבורה;

(2)     עבירה שנקבעה כעבירת קנס לפי כל חיקוק;

(3)     עבירה מינהלית שדינה קנס מינהלי קצוב.

וכי לעניין העבירות האלה דינו של חבר הכנסת יהיה כדין כל אדם.

וזה מה שמקומם אותי: לא עצם הכירסום בחסינות, אלא הכיוון ממנו התחילו בכירסום הזה. לטעמי היה עדיף להתחיל בביטולה של החסינות דווקא מכיוון עבירת הרצח, למשל, ולא מהכיוון הקל של עבירות התעבורה.

לו בידי הדבר, הייתי מחליף את סעיף-קטן (א1) כך ש החסינות הדיונית לא חחול על עבירות שעונשן עשר שנות מאסר, או עונש חמור מזה.

וזה מה שבדעתי להציע, אם אבחר לכנסת, ומי שירצה לכרסם גם בחסינות על עבירות חמורות פחות, או על סוגים מסויימים של עבירות – הכל פתוח.

צריך לזכור דבר אחד חשוב: החסינות בה מדובר אינה ממרקת שום עבירה, ואינה תורמת דבר להתיישנותה, כך שחבר-הכנסת לא יזכה מן ההפקר, והכנסת תזכה בכך שהיא לא תצטרך לבזבז 3 ימי-ח”כ – ויותר! – בבית המשפט לתעבורה, על כל עבירת-חנייה של ח”כ.

20.11.2008

בג”ץ דור שני (או שלישי, בעצם)

הערכאה הראשונה אשר הועמדה לרשותו של האזרח המלין על מעשי הרשות הייתה הבג”ץ – בית המשפט העליון, אשר דן כערכאה ראשונה ואחרונה בכל עניין שבין האזרח לשלטון.

במציאות הבג”ץ נותן צו מוחלט רק בכ-1% מהעתירות, דבר המעודד את השלטונות להתעמר באזרח.

הבג”ץ, במתכונתו הנוכחית, הוא ירושה של המנדט הבריטי, שלטון אשר לא את טובת התושבים ביקש, אלא את טובתו הוא.

60 שנה אחרי פרוץ המדינה, והשלטון הזה עדיין מושל בנו מקברו.

גם תחליפי-הבג”ץ (נציב;תלונות הציבור ובית המשפט לעניינים מינהליים) לא הביאו את הישועה לאזרח הקטן, בריבו עם השלטונות.

אני מציע משהו מקורי, וחדש לחלוטין: בית משפט מחוזי למינהל הציבורי, אשר יבוא במקום בית המשפט לעניינים מינהליים, שהוא מחלקה בכל אחד מבתיהמ”ש המחוזיים ה”רגילים”.

בית המשפט המחוזי למינהל יקום על התשתית הפרסונאלית והארגונית של נציבות תלונות הציבור, ויוסמך לדון בעתירות אשר כיום הן בסמכות הבג”ץ, הנת”ץ או ביהמ”ש לעניינים מינהליים.

שופטי ביהמ”ש המחוזי הזה יתמחו בתחום המינהל הציבורי, והם לא יכהנו בשום בית משפט מחוזי אחר.

כהונת שופט בביהמ”ש המחוזי למינהל הציבורי לא תשמש “קרש קפיצה” לבית המשפט המחוזי ה”רגיל”, דבר ההופך אם ביהמ”ש הזה לבימ”ש “נחות” (כמו ביהמ”ש לתעבורה ביחס לבימ”ש השלום).

על פסקי הדין של של ביהמ”ש המחוזי למינהל ניתן יהיה לערער בזכות לביהמ”ש העליון.

דינם של עדים או מצהירים מטעם הרשויות כדין כל עד, והעותרים יהיו רשאים לחקור אותם בחקירה נגדית – כחקור כל עד.

עתירה לביהמ”ש המחוזי למינהל, וכן ערעור על פסקי הדין שלו, יהיו פטורים מכל אגרה, ולא ניתן יהיה לחייב עותרים בהוצאות.

להרחבה בנושא – כאן.

ההשלכות הפוליטיות

אין.

19.11.2008

על הפקודה החוקית, הבלתי-חוקית “בעליל”, ומה שביניהן

כל אחד מכיר את סוגיית הפקודה ה”בלתי חוקית בעליל”. הפקודה ש”דגל שחור מתנוסס מעליה”.

האם החייל צריך להחזיק עורך-דין צמוד, כדי לדעת אין לנהוג עם כל פקודה? ייתכן מאוד, כי במצב הקיים ישנו מעבר חד בין הפקודה אשר חובה לציית לה, לבין הפקודה אשר אסור לציית לה.

נראה שיש לקבוע בחוק תחום-ביניים בין שתי ה”קבוצות” האלה, תחום בו החייל לא ייענש, בין אם הוא מציית לפקודה, או מסרב לבצעה.

פרטים נוספים – כאן.

ואם אין תחום כזה – יש לתקן את החוק, וליצור תחום כזה.

ההשלכות הפוליטיות

ההשלכות הפוליטיות לא לגמרי ברורות.

עו”ד אביעד ויסולי בוודאי שיאהב את הרעיון הזה.

הימין של היום – כנראה גם כן.

השמאל של מלחמת לבנון הראשונה – גם כן.

אבל אף אחד לא יכול לנחש בוודאות איך בתי המשפט יפרשו את החידוש הזה.

מכל מקום, כיוון שאני העלית את השאלה הזאת עוד בהיותי סטודנט למשפטים, לפני כ-40 שנה, איש לא יחשוד בי שאני תפרתי את הרעיון הזה עבור הבחירות לכנסת.

ואני אפעל לקדמו.

עו”ד שמחה (קימקא) ניר, לכנסת –

Yes, We Can!

להתנדבות ולתרומות למסע הבחירות

________________

חומר קריאה נוסף מהאתר של קימקא:

·        רמת השופט

·        משרד המשפטים

·        עובדי הציבור

 

 




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר