סמרטוט אדום – טור שבועי, 3 בנובמבר, 2008: דברים רעים קורים כאשר אנחנו שותקים

סמרטוט אדום – טור שבועי, 3 בנובמבר, 2008: דברים רעים קורים כאשר אנחנו שותקים

גדעון ספירו
03.11.2008 15:25
סכנה לעצמה ולזולתה

סכנה לעצמה ולזולתה


רשימה זו נכתבה לבקשת הוועד הציבורי נגד עינויים לרגל פתיחת התערוכה “שקט על פני תהום” בבית האמנים בתל-אביב – 25.10.2008 עד 18.11.2008



במסגרת שירות המילואים שלי במלחמת יוני 1967 (המוכרת גם בשמה “מלחמת ששת הימים”) נמניתי עם חיל הכיבוש במזרח ירושלים בימי הכיבוש הראשונים.

בימים ההם, ימי האופוריה של “היינו כחולמים”, טרם גיבשתי דעות נחרצות על פתרון הסכסוך, אבל אני זוכר היטב שחשתי אי נוחות רבה ממצבי כאיש חמוש במדים השולט על אוכלוסייה אזרחית. הפלוגה שלי התמקמה באחד המלונות במזרח ירושלים, לא מלון הכי מפואר, אבל עדיין ברמה תיירותית, עם שירותים צמודים בחדרים. המלונות המפוארים יותר הוקצו לקצונה הבכירה שהיוותה את ממשל הכיבוש המתהווה. 

האם ביקשנו רשות מבעל המלון להתאכסן אצלו? האם שילמנו על השימוש? קצין בכיר שהפניתי אליו אז שאלות אלו הסתכל עליי כעל מי שדעתו השתבשה עליו. אנחנו הכובשים ואנחנו השליטים, וצבא כיבוש אינו מבקש רשות. רכושו של הנכבש הוא הפקר ונתון לחסדי הכובש: ירצה יחרים, ירצה ילאים, ירצה יהרוס.

כחייל כיבוש הייתי חלק מהשליטים החדשים. כוחי ועוצם ידי לא היו תוצאה של בחירות אלא נבעו מהמדים ומהנשק שהיו ברשותי.

ישראל ראתה עצמה מראשית ימי הכיבוש כ”כובש נאור” (לימים התברר לכולם כי לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה). אכן, לא ירינו כפראי אדם ברחובות, גם לא היה צורך בכך. הפלסטינים היו עדיין תחת הלם המפלה, שאחת מהשלכותיה באה לידי ביטוי באוכלוסייה הנשמעת להוראות הכובש.

כאשר השתחררתי משירות המילואים הבטחתי לעצמי כי לא אחזור למציאות שבה אני מסתובב חמוש עם מדים בקרב אוכלוסייה אזרחית. בהבטחה זו עמדתי.  זה היה עוד לפני שהכיבוש היכה שורשים, לפני הקמת ההתנחלויות, לפני מחתרת הטרור היהודית, לפני מלחמת לבנון, לפני תנועת “יש גבול”, לפני רצח אמיל גרינצוייג, לפני הטבח שביצע הרוצח גולדשטיין במערת המכפלה, לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין, לפני מחתרת בת-עין וכמובן לפני הנחת מטען החבלה בביתו של פרופסור זאב שטרנהל.

 אילו היו אומרים לי אז כי הכיבוש יימשך למעלה מ-40 שנה והסוף לא נראה, הייתי רואה בדוברים הוזים, שהרי היו אלה אז ימי דמדומי הקולוניאליזם, עידן של שחרור עמים מכיבוש. איזו מדינה נורמלית, כך סברתי, תיקח על עצמה, מרצונה החופשי, את עול השליטה על עם אחר, עם כל הקשיים שהדבר מעורר? 

הערכתי כי לאחר שיפוגו חגיגות הניצחון, עניין של חודשים, תצא ישראל מהשטחים שכבשה, בדומה למה שהתרחש אחרי מלחמת סיני 1956. אז כזכור נסוגה ישראל מסיני ועזה לאחר שראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, כבר הכריז על הקמת מלכות ישראל השלישית. ברית המועצות וארה”ב “סייעו” אז לישראל לרדת מעץ המלכות הגבוה שטיפסה עליו. לזכותו של בן- גוריון יש לומר, כי הוא הבין מהר מאוד שהדיבורים הרמים על הקמת מלכות ישראל השלישית הם הבלים חסרי שחר, ובגללם לא ראוי להסתכסך עם העולם, והנסיגה בוצעה מהר וחלק.  

היום, במבט לאחור, ברור שזרעי אימי הכיבוש נזרעו בימי הכיבוש הראשונים. האלוף חיים הרצוג (לימים נשיא המדינה שחנן את רוצחי מחתרת הטרור היהודית), המושל הראשון בשטחים הכבושים (שבשעתו כונו “השטחים המוחזקים” לפני שהוחלט על השמות התנ”כיים “יהודה ושומרון”) החל כבר אז בפעולות טרנספר של פלסטינים לעבר הירדן.

בעקבות הניצחון שטף את ישראל גל של לאומנות חילונית מלווה בקנאות דתית. אנשים רוח וציבור משני  צידי היריבות  הפוליטית, תנועת העבודה והתנועה הרביזיוניסטית, רובם חילוניים, חברו יחד ביולי 1967 והקימו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה. זו הצטרפה מאוחר יותר לליכוד.

ממשלת האחדות, בעלת הרוב החילוני מהשמאל הציוני (מפא”י, אחדות העבודה ומפ”ם – 20 שרים מתוך 28) נשאבה אל תוך האופוריה וגם הזינה אותה. ראש הממשלה לוי אשכול דיבר בכנסת על “ישראל רבתי”.

האתוס הציוני של “גאולת קרקע” בשילוב עם אידיאולוגיה דתית הנסמכת על הבטחה אלוהית המופיעה מספר פעמים בספר בראשית בנוסחים שונים שעיקרם “לך ולזרעך נתתי את הארץ”, הם התשתית הרעיונית שמפרנסת את הכיבוש עד היום.

היו קולות בראשית הכיבוש שהזהירו מפני הצפוי. היה פרופסור ישעיהו ליבוביץ’ שהתריע כי מדינת ישראל עלולה להפוך למדינת שב”כ אם הכיבוש יימשך. לימים טבע את הביטוי “יודונאצי”, לנוכח האופי האכזרי שקיבל הכיבוש.  הייתה המודעה של אנשי “מצפן”, שיזמו הסופר והצייר שמעון צבר והעיתונאי והפובליציסט חיים הנגבי, שצפתה פני עתיד, וראוי להביאה במלואה: “זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים; כיבוש גורר אחריו שלטון זר; שלטון זר גורר אחריו התנגדות; התנגדות גוררת אחריה דיכוי; דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי; קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד”. (“הארץ” 22.9.1967).

אחרי המלחמה כיהנתי ככתב “על המשמר”  (עיתונה היומי של מפ”ם)  באו”ם ובארצות-הברית.   בנובמבר 1967 התפרסמה רשימתי  “שבוע התהפוכות במועצת הביטחון”, ונכתב בה בין השאר: “האם העמדה הנוקשה של ישראל ‘שלום תוך משא ומתן ישיר’ מבטאת רצון כן להגיע להסדר מוסכם, או אולי זהו תמרון פוליטי הרוכש אמנם את אהדת דעת הקהל, שמאחוריו מסתתרת מגמה של השארת המצב על כנו לאורך ימים? עדיין לא נשמעה הצהרה מוסמכת החוזרת ומאשרת כי פניה של ישראל אינם לסיפוחים וכיבושים”. (“על המשמר” 24.11.1967).

באפריל 1972 התקיימה הוועידה הי”ט של התאחדות הסטודנטים הארצית בכפר הנוער מאיר שפיה. הנואמת המרכזית בוועידה הייתה ראש הממשלה גולדה מאיר. הייתי אז עורך ביטאון הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, “פוסט מורטם”, וגם ציר בוועידה. לסטודנטים ניתנה אפשרות לשאול שאלות. בעיתון “דבר” (ביטאונה של ההסתדרות) קראתי את הדיווח הבא: “בין השואלים בלט עורך עיתון הסטודנטים בחיפה גדעון ספירו אשר הציג שאלות לגבי תכניות השלום של הממשלה, כגון “מהו סדר העדיפויות, שלום או שטחים” וכדומה. דבריו נשאו אופי של הבעת דעה מגובשת וקיצונית, וכאשר נשאל על ידי ראש הממשלה “מהי תכנית השלום שלך?” השיב “חזרה לגבולות 1967”. על כך הגיבה ראש הממשלה: “אני מבקשת לחלוק על האשליה שישנה ברירה כזו, שלום או שטחים”. (“דבר” 4.4.1972). כעבור פחות משנה שילמנו מחיר כבד על היהירות הזו במלחמת יום הכיפורים. כמעט מיותר לציין כי דברי גולדה מאיר התקבלו במחיאות כפיים סוערות ושאלותיי נתקלו בעוינות.

אני מביא את הסיפור הזה, לא רק כיוון שאני זוכר אותו היטב, אלא משום שהוא מבטא את מה שהתרחש בחברה הישראלית בתהליך מתמשך. קולות השלום נבלעו במצהלות התמיכה בכיבוש, ואילו מחיאות הכפיים הסוערות של מאות צירי הוועידה סימלו את התופעה המכוערת שעברה על הציבור בישראל: שיתוף הפעולה, מי בשתיקה, ומי במעשה, עם עוולות הכיבוש.

ישראל הקימה את אחד ממנגנוני הכיבוש והדיכוי המשוכללים והאכזריים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 וראשית המאה ה-21.

ממשלות ישראל הקימו בשטחים הכבושים את מדינת המתנחלים, מדינת כיבוש ואפרטהייד שבה מתקיים חוק אחד, הנושא זכויות יתר, ליהודים, וחוק אחר, של ממשל צבאי מדכא, לעם הפלסטיני הילידי.

גרמנים רבים טענו לאחר מלחמת העולם השנייה כי “לא ידעו” על המתרחש במחנות הריכוז וההשמדה, שבחלקם הגדול היו רחוקים מביתם.

בישראל איש אינו יכול לטעון “לא ידענו”. אימי הכיבוש ופשעי המלחמה התרחשו ומתרחשים לפתח ביתנו תוך שיתוף פעולה מלא מצד חלקים ניכרים של האוכלוסייה. הציבור הישראלי ידע כי מפעל ההתנחלויות הוא בלתי חוקי, פשע מלחמה על פי הגדרות אמנות בינלאומיות. הוא ידע כי הקמת ההתנחלויות כרוכה בגזל אדמות פלסטיניות. הוא ידע כי פעולות אלו הן הדלק המניע את ההתנגדות הפלסטינית, כי ככל שמפעל ההתנחלויות גדל והתרחב כך התעצמה ההתנגדות,  ומצידה הולידה יד קשה יותר בדיכויה על ידי הכובש. הציבור הישראלי ידע על הענישה הקולקטיבית, על הריסת הבתים, על עוצרים המוטלים במשך שבועות על קהילות שלמות, על מעצרים מנהליים למאות ואלפים, על עינויים במרתפי השב”כ, על כבישים ליהודים בלבד. הוא ידע על הירי של כוחות הכיבוש על אוכלוסייה אזרחית, שאחראי למותם של יותר מאלף ילדים. הוא ידע על השפלה יומיומית של מאות אלפי פלסטינים במחסומים, על עקירת עצי זית של פלסטינים, על פוגרומים שמתנחלים עורכים בשכניהם, על פריצות ליליות לבתי משפחות פלסטיניות, על תת- תזונה בחלקים של העם הפלסטיני בגלל מצוקה כלכלית שהכיבוש גרם, שעה שהמתנחלים גנבו את מימי שכניהם והשתכשכו בבריכותיהם.

הציבור הישראלי ידע, לא רק מפני שהכול פורסם בעיתונים, אלא משום שחלק ניכר ממנו היה והינו שותף לפשעים. החייל הסדיר ביחד עם עורך הדין, הרופא, המרצה, החשמלאי, הפקיד, איש הביטוח, השרברב שמתגייסים למילואים,  מה שקרוי “עם ישראל” , ידעו ויודעים מיד ראשונה על המתרחש שם. החייל סיפר בחופשה לחברתו על מעלליו, עורך הדין, הרופא, המרצה, השרברב והחשמלאי לחבריהם.

מנגנון הכיבוש הגדול בנוי ממנגנוני משנה של יחידות צבאיות, משטרה, שב”כ, מנהל אזרחי,  מערכת המשפט הצבאית והנהגת המתנחלים. כולם פועלים כמכונה משומנת ומיומנת שרוכבת ומצליפה על גבו השחוח של העם הפלסטיני, תוך שיתוף פעולה מלא של מנגנונים אזרחיים בתחומי הקו הירוק. הכיבוש זוכה לשיתוף פעולה ממערכת בתי המשפט, מהשלום עד לעליון, מהביטוח הלאומי, ממשרד הפנים, ממשרד החינוך וממשרד הבריאות. סוכני הכיבוש, לאחר שהם מסיימים את תפקידם כשליטים אבסולוטיים בשטחים הכבושים, נקלטים במנגנונים דומים בקו הירוק. שופטים צבאיים שנתנו גיבוי משפטי לפעולות צבא הכיבוש, הופכים לשופטים במערכת האזרחית וממשיכים לתת את הגיבוי משם. רופאים צבאיים, שבגדו במקצועם והנפיקו אישורים לעינויים, נקלטים במערכת הבריאות האזרחית. קצינים בכירים, לאחר שהריקו את מנת הרעל בשטחים הכבושים, נקלטים במערכת האזרחית, מי כאיש עסקים, מי כראש עירייה, מי כמנהל בית ספר, ולבושתנו גם כראשי ממשלה ושרים שביצעו פשעי מלחמה, ומשם ממשיכים לתמוך בכיבוש. 

החברה הישראלית לא זו בלבד שאינה מוקיעה ומקיאה את פושעיה, היא רואה בהם נכס ומשתפת פעולה עם הרוע.

גם העיתונות משתפת פעולה באופנים שונים, קודם כול באימוץ שפת הכיבוש. צבא הכיבוש קרוי “צבא ההגנה”, לוחמי הגרילה הם כולם “טרוריסטים” או “מחבלים”, והשטחים הכבושים מכונים כאמור “יהודה ושומרון”. הכתבים הצבאיים הם בדרך כלל זרוע מוארכת של דובר צה”ל. אין זה מקרה שראש המוסד מאיר דגן נבחר על ידי ערוץ 2 הנצפה ביותר בישראל לאיש השנה. העיתונאי הבוחר עמנואל רוזן הפליא בכישוריו של דגן כמי שסכין יפנית בין שיניו ומשסף גרונות של ערבים, וראש הממשלה בתרדמת אריאל שרון הגדיר בשעתו את מומחיותו כמי שיודע להפריד בין ראש לגוף.

האוניברסיטאות מהוות אף הן גורם של שיתוף פעולה עם הכיבוש. כל המכונים “לביטחון לאומי” שהוקמו באוניברסיטאות השונות רוחשים בחלקם הגדול אנשי צבא בכירים, שהפכו מ”קילרים” לאקדמאים מכובדים.

בשטחים הכבושים פועלת “מכללת אריאל” המוכרת כחלק ממערך ההשכלה הגבוהה בישראל, ואף מוסד להשכלה גבוהה אינו מחרים את המוסד הפועל בחסות משטר כיבוש ואפרטהייד.

האמנים, שמותר היה לצפות כי מקרבם תצא המחאה הגדולה נגד עוולות הכיבוש, התגלו ברובם הגדול כשפנים ופחדנים (ויסלחו לי השפנים). אפשר לספור על יד אחת את האמנים שיצאו נגד הכיבוש ותמכו בארגוני שלום וזכויות אדם. רובם המכריע הם “א-פוליטיים”, ומופיעים בפני חיילים גם בשטחים הכבושים. הם אומנם שרים, אבל בכל הקשור לאומץ לב אזרחי פיהם נעול והם הד לדברי ז’בוטינסקי ששקט הוא רפש.

התנועה לאיכות השלטון היא אולי הדוגמה האולטימטיבית לפיצול האישיות בחברה הישראלית. מה יותר יפה ממאבק למען איכות שלטון, נגד שחיתות ובעד מִנהל תקין. התנועה מחלקת מדי שנה את “אות אביר איכות השלטון”. הבעיה היא שהתנועה עוצרת בקו הירוק. מה שקורה בשטחים הכבושים אינו מעניינה. ראש התנועה אליעד שרגא, שקשור בטבורו לצבא (“סגן אלוף ביחידת צנחנים מובחרת”, כפי שמצוין באתר התנועה) התראיין לערוץ 7 של המתנחלים ודיבר גבוהה על הגינות ומאבק בשחיתות, כאילו אין מדובר בקבוצה של שודדי קרקעות ומפרי זכויות אדם. כך קורה שהתנועה חילקה ב-2007 את אות אביר השלטון למתנחל ח”כ אריה אלדד ”בהוקרה על תרומה חשובה לחיזוק שלטון החוק ואיכות השלטון בישראל. ח”כ ד”ר אריה אלדד הוא דוגמה ומופת לשילוב של פעילות ציבורית עם טוהר מידות וניקיון כפיים”. לא פחות. התנועה לא חשה באבסורד שבהענקת אות כזה למתנחל שחי בשטחים הכבושים ושותף לשוד קרקעות, המצדיק את משטר האפרטהייד, שקרא להטיל עונש מוות על ראש הממשלה בגלל שהביע דעות שאינן מקובלות עליו. באחת, מדובר בפשיסט קלאסי. ובכל זאת הוא זוכה להוקרה כדוגמה ומופת לטוהר מידות. עמיתיו לאות של ח”כ אלדד באותה שנה, ביניהם מי שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון מישאל חשין, והעיתונאי מיקי רוזנטל, לא סברו כי יש כאן מצב בלתי מתקבל על הדעת מבחינת טוהר המידות, ולא העלו על דעתם להכריז כי בחברותא הזאת אינם משתתפים. מה שמעציב אותי במיוחד בהקשר זה הוא ח”כ לשעבר אריה ליובה אליאב, איש ישר והגון (הגם שהוא שמאל ציוני), שמסכים לכהן בנשיאות התנועה ונותן יד לפארסה הזו.

הביקורת ברשימה זו נכתבת מנקודת מבטו של שוחר זכויות אדם. ישראל בעלת החימוש הגרעיני מהווה היום סכנה לעצמה ולזולתה,  אבל חשוב להדגיש כי התמונה אינה שחורה בלבד. יש בישראל שורה מרשימה של ארגוני זכויות אדם ותנועות הנאבקות בכיבוש, והם לדידי ישראל היפה. קבוצות מופת אלו טרם הצליחו לשנות את מערך הכוחות בישראל, אבל הן התקווה, בטרם מלחמת גוג ומגוג.

 
על ה”עמימות” הגרעינית של מדינת ישראל: מה זאת “עמימות”?



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר