כיכר צה”ל בירושלים, 22.9.2008: פיגוע טרור או תאונת-דרכים: תשובה למתווכחים

כיכר צה”ל בירושלים, 22.9.2008: פיגוע טרור או תאונת-דרכים: תשובה למתווכחים

שמחה ניר, עו”ד
26.09.2008 01:20
תאונה או פיגוע?

תאונה או פיגוע?


אני דוחה בשאט-נפש כל רמז למוטות פוליטית *** עמדתי לא הייתה משתנה גם אם היה מדובר במתנחל ימני שהיה נכנס לתוך קבוצה של פלשתינים *** בוודאי שלא הייתי מזכיר את ברוך גולדשטיין, עמי פופר ודומיהם *** הלגלוג על האהבה הנכזבת כשיקול לקביעה אם היה זה אירוע תאונתי או מעשה מכוון לא היה קיים אם המאהב הנכזב היה יהודי



מאמרי (הראשון) בנושא הזה, אשר פורסם בליל האירוע, פורסם גם באתר מחלקה ראשונה, יומיים לאחר מכן, וכצפוי, הוא זכה לתגובות אשר לא כולן ענייניות וחפות מצדייה (bias) פוליטית.

אשתדל לענות כאן למגיבים.

אני לא שמאלני, לא סמולני ולא פוסט-ציוני. אני משפטן ופובליציסט אשר כותב על סמך העובדות הידועות לו, ומשתדל להתנתק מכל תחושת-בטן ודיעה קדומה. בניגוד למבקרי, אשר לעולם אינם טועים, אני תמיד מביא בחשבון את האפשרות שאני טועה, ומגלה אותה לקוראי, בגוף הכתוב (לכן המאמרים שלי ארוכים מהממוצע הרב-שנתי לעונה זו).

כעולה ממאמרי עצמו, הוא נכתב בליל האירוע, על סמך המידע שהובא באותו הלילה, ואם לא די בכך, מי שהיה נכנס למאמר המקורי, אצלי באתר, היה מגלה כי הוא שוייך למדור התקשורת אשמה, מדור המיועד לביקורת התקשורת.

מכל אלה ברור שלא בשבחו של הנהג הפוגע דיברתי, אלא בגנותה של התקשורת.

כותרת המשנה של המאמר, זה לשונה: כדי לדעת אם מה שנראה כתאונה אכן היה תאונה, ולא מעשה מכוון, יש צורך בנקודה ארכימדית. ראיה נוספת, אשר יכולה לתמוך באפשרות האחת או באפשרות האחרת.

הנה כי כן, כבר בהתחלה אני מביא בחשבון את האפשרות שלא הייתה זו תאונה, אלא פגיעה מכוונת, ומי שטוען כי אין צורך בנקודה ארכימדית כדי לפתור את החידה – שיקום. יחד עם זאת פתחתי את המאמר באיזכור דריסת הפעוטות בפתח-תקווה, שהיו לו מרכיבים כמעט-זהים, ואיש לא טען שמדובר ברצח, ולא בתאונה.

אל האנלוגיה לאותו המקרה איש לא התייחס, אולי משום שהוא לא נותן לעובדות שאינן מתיישבות עם השקפתו הפוליטית לבלבל לו את המוח.

אענה, איפוא, למגיבים, אחד לאחד, ואתחיל עם המגיב מס’ 2, ידידי אביתר בן-צדף: מאמרי לא עסק בהתנהגותו ותפקודו של היורה בנהג או בגישת הממסד המשפטי למקרים כאלה, אבל, כדי להפיס את דעתך, אביתר, אפנה אותו אל תגובתי מס’ 2.1 בשולי מאמרי השני בנושא, שם אמרתי, בקשר לחיסולו של הפוגע, כי ייתכן מאוד שהוא ייהנה מההגנות שבחוק, אפילו אם טעה, כך שאין מחלוקת בינינו.

למגיב 1 (אמיר ש וגם לתומך בו, המכנה את עצמו אחמד זיבי R): מידע מאוחר יותר בהחלט יכול להטות את הכף, אבל מקרים דומים – לא לגמרי! – יכולים להוות “קצה חוט” לכיווני-החקירה, אבל הפרמטרים שציינת אין בהם שום נקודה ארכימדית. מהעובדה שהיו 17 נפגעים ואף לא הרוג אחד, אפשר להסיק – באותה רמת-וודאות (מפוקפקת, לטעמי) – שלא היה כאן תכנון מוקדם, אלא דווקא תאונה. אני דוחה בשאט-נפש כל רמז למוטות פוליטית, כי עמדתי לא הייתה משתנה גם אם היה מדובר במתנחל ימני שהיה נכנס לתוך קבוצה של פלשתינים. בוודאי שלא הייתי מזכיר את ברוך גולדשטיין, עמי פופר ודומיהם. אני מניח שהלגלוג שלך על האהבה הנכזבת כשיקול לקביעה אם היה זה אירוע תאונתי או מעשה מכוון לא היה קיים אם המאהב הנכזב היה יהודי – ותקן אותי אם אני טועה.

למגיב 3: את שאלתך (“בדקת את תוצאות החקירה”) אתה צריך להפנות אל כל אלה אשר התיימרו להסיק מסקנות סופיות על סמך מידע כמעט-אפסי – לא אלי, כי אני לא הסקתי שום דבר. אני רק הבאתי את התהיות, ואת המסקנה הסופית אנסה להסיק רק אחרי שאראה דוח סופי בחתימתו של רמת”ד י-ם.

למגיב 5, המכנה את עצמו מוחמד בראכה, הפונה לעו”ד המלומד ולחושבים כמוהו“: אם מי שחושב אחרת ממך הוא אידיוט, אז אני אידיוט, ואם גם מי שדורש נקודה ארכימדית למסקנה אחת מכמה מסקנות אפשריות הוא אידיוט – אך לכבוד ייחשב לי הדבר.

למגיב 6 (ירון זכאי): האירוע בכיכר צה”ל דומה יותר לדריסת התאומים בפ”ת (בו פתחתי את המאמר, ואף אחד לא מתייחס אליו) מאשר למצב בו אדם “רץ כשהסכין בידו לעבר אדם וצועק “אללה הוא אכבר”. שאלת ה”רשות להרוג” של “חיילים, לוחמים במדים, לוחמים סמויים, ואזרחים חמושים” אינה רלוואנטית, לדיון, וראה את תשובתי לאביתר בן-צדף.

למגיבה 8: למזלנו הרב בוחני התנועה של משטרת ישראל לא מצטיידים בחוברת הדרכה בנושא “מיהו יהודי”. ובהנחיות מפלגתם באשר לסכסוך הישראלי-ערבי.

למגיב 9, המכנה עצמו כ”משועמם”: אתה מציג לנו מניפסט פוליטי שלם כדי לשכנע אותנו כי “המאמר לא אמר כלום”… אז יש לי הפתעה בשבילך: אכן, לא אמרתי כלום, וגם לא התכוונתי לומר כלום, זולת להציג כמה שאלות מרגיזות לאלה אשר יודעים הכל, ולעולם לא טועים.

ולסיכום לכל המגיבים: מי שמצפה ממני למאמר מקצועי התואם את דיעותיו הפוליטיות, דתיות, לאומיות או גזעיות, ומבוסס על מידע חלקי ותחושות-בטן – אין לי שום כוונה לספק לו את הסחורה הזאת.

מי שרוצה לקיים דיון בשאלות שאני לא דנתי בהם – שיתכבד וישלח מאמר משלו.

ולמגיבים שגילו דיעה כל כך נחרצת שלא הייתה כאן תאונה: נראה מה שתגידו בבית המשפט, כנפגעים באירוע כזה, כאשר הביטוח הלאומי יטען שזו לא “פעולת איבה” (כי זה לא נבע מהסכסוך הישראלי-ערבי), חברת הביטוח תטען שזו לא הייתה “תאונת דרכים” בגלל שזה היה מעשה מכוון, ואילו “עזבון המנוח” כלל לא יטרח להתגונן, כי המנוח בן ה-17 לא השאיר אחריו שום “עיזבון”.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר