שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל: בקשת רשות לערער (ו): אנטומיה של חוצפה (ג) וחוסר-בושה: השתלשלות הדברים בביהמ”ש המחוזי

שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל: בקשת רשות לערער (ו): אנטומיה של חוצפה (ג) וחוסר-בושה: השתלשלות הדברים בביהמ”ש המחוזי

שמחה ניר, עו”ד 25.08.2008 14:12
"ללא התמודדות של ממש"

“ללא התמודדות של ממש”

אם נלך לשיטתם וללשונם של השופטים עצמם, המסקנה המתבקשת היא שפסק-הדין מהווה ברובו (אם לא כולו) חזרה על פסק-דינו של בית המשפט קמא ללא התמודדות של ממש עם טענותיו של המערער *** אבל, כאמור, לחוצפה ולחוסר-הבושה אין גבול *** פרק שישי


רע”פ 08/……………………

 

בבית המשפט העליון בירושלים

 

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

 

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

 

נ        ג        ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

 

בקשת רשות לערער

 

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

 

נימוקי הבקשה

 

לפרק הקודם

 

ו.       אנטומיה של חוצפה (ג) וחוסר-בושה: השתלשלות הדברים בביהמ”ש המחוזי

 

1.              על המחטף הלא-חוקי של התיק משולחנו של כב’ נשיא ביהמ”ש המחוזי עמדנו לעיל, בפרק ד’, וגם עמדנו על האופן בו אם-בית-הדין תימרנה את המבקש למצב בו לא הייתה לו ברירה אלא לטעון בפני הרכב שלא נקבע כדין או להחוות קידה, לקום וללכת. הברירה “בין נבלה לטריפה”, כמאמר גברין יהודאין.

 

2.              אבל בכך לא סגי.

 

3.              המבקש הוזמן לדיון בשעה 0830 בבוקרו של יום, אבל השופטים “שחררו” אותו עד לאחר ההפסקה, ב-1130, או משהו כזה.

 

דא עקא שגם לאחר ההפסקה עדיין נותרו לשופטים דיונים קודמים אשר טרם נסתיימו, והדיון בערעורו של המבקש התחיל רק אחרי השעה 1300.

 

4.              בסיכומו של דבר ניתן למבקש לטעון פחות משעה – גם על מה שיש בפסק-הדין נשוא הערעור, וגם על מה שאין בו.

 

משלא עלה בידי המבקש להשלים את טיעונו, ביקש הוא לדחות את המשך המשפט, או, לחלופין, להגיש השלמת-טיעון בכתב, אבל מבוקשו לא ניתן לו.

 

לעוה”ד הפרופ’ דוד ליבאי הם לא היו מעזים לסתום כך את פיו, וכן גם לא לעוה”ד הד”ר יעקב וינרוט, לעוה”ד רם כספי, דן אבי יצחק, יגאל ארנון, אמנון זכרוני, אביגדור פלדמן, ורבים אחרים.

 

אבל למבקש הם כן העזו לעשות כן, ולא קשה לנחש מדוע.

 

5.              אבל גם זה עוד לא הכל: את טענותיו כנגד פסק-הדין של ביהמ”ש קמא שטח המבקש על פי תדפיס שהכין מראש, ובו הערות אשר שימשו כבסיס לביקורת “כירורגית” – שורה-אחר-שורה, מילה-אחר-מילה – של פסק-הדין.

 

התדפיס הוא נספח ו’ לבקשה זו.

 

6.              אחרי שהמבקש ניתח, צעד-צעד, שורה-שורה כרבע – אולי פחות – מפסק הדין, הכל על פי נספח ו’ לבקשה זו, ומתוכו, הוא הופסק דרקונית ע”י השופטים.

 

סעיף 8 לפסק הדין פותח בפיסקה זו:

 

8.  הערעור על הכרעת הדין מהווה ברובו חזרה על הטענות שהועלו בבית משפט קמא ללא התמודדות של ממש עם ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא …

 

7.              ונשאלת השאלה איכן הבושה: המבקש עומד מולם עם נספח ו’ בידו, ומנתח על פיו את פסק-הדין,  “כירורגית” – שורה-אחר-שורה, מילה-אחר-מילה – השופטים, כאמור, מגבילים אותו שרירותית, ואחר-כך עוד באים בטענות על כך שדווקא הוא – המבקש – “חוזר על הטענות שהועלו בבית משפט קמא ללא התמודדות של ממש עם ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא”…

 

חוצפה, כבר אמרנו?

 

8.              אם נלך לשיטתם וללשונם של השופטים עצמם, המסקנה המתבקשת היא זו:

 

פסק-הדין מהווה ברובו (אם לא כולו) חזרה על פסק-דינו של בית המשפט קמא ללא התמודדות של ממש עם טענותיו של המערער.

 

אבל, כאמור, לחוצפה ולחוסר-הבושה אין גבול.

 

9.              גם באשר להגנה מן הצדק חוזר ביהמ”ש המחוזי לדקלם את התיזה של הערכאה קמא:

 

גם בדיון לפנינו לא הועלתה הטענה במפורש. המערער טען, בין היתר, כי נמנעה ממנו האפשרות “להביא ראיות מן הצדק” (ראה עמ’ 25 לפרוטוקול הדיון מיום ה- 28.1.08) ובכך התמצתה טענתו.

 

נראה כי גם בבימ”ש קמא, לא נעשה ניסיון של ממש להוכיח את רכיביה של ההגנה מן הצדק הגם שהנושא ריחף ככל הנראה בחלל האוויר (וראה לעניין זה דבריה של כב’ השופטת קמא בפסקה 11 לפסק הדין).

 

“הגם שהנושא ריחף ככל הנראה בחלל האוויר”: אכן, ה”נראה” הוא אשר היה, ואיך אפשר לומר כי “לא נעשה נסיון של ממש להוכיח את רכיביה של ההגנה מן הצדק” כאשר אני מבקש, וחוזר ומבקש, להביא עדים וראיות לעניין זה?

 

אכן, “בכך התמצתה” טענתי, כי איך ארחיב את הטיעון בעניין זה, אם לא ניתן לי להוכיח את הדרוש להוכיח?

 

כן, אנחנו מכירים את השיטה. השופטים ציפו שאני אטען בסיכומים את כל מה ש”יש לי בבטן”, כדי שאחר כך הם יגידו כי “המערער העלה טענות-בעלמא, המבוססות על תחושותיו הסובייקטיביות, אבל הוא לא טרח להביא להן שום ראייה” …

 

ועם כל הכבוד – לא עשו אותי ב(מטאפורה), הייתי בסרט הזה אין-ספור פעמים (ע”ע שאלות אמבוש, לעיל, חלק ה’, סע’ 4) ואני מספיק משופשף במקצוע מכדי להיגרר למלכודות כאלה.

 

ועל כך אמרינן תבן אין ניתן לעבדיך, וגו’, ובעברית של היום: חוצפה שלטונית.

 

10.          ושיא-השיאים של החוצפה: אחרי שהם לא מצאו זמן לטיעונו של המבקש ביום המשפט, לא היו מוכנים לקבוע תאריך להמשך הדיון וגם לא היו מוכנים לאפשר למבקש השלמת-טיעון בכתב – בפסק-הדין מצאו השופטים זמן בשפע לשלוש דיסרטאציות-אגב, לפחות, בנושאים אשר גם לטעמם לא היו דרושים לצורך ההכרעה בערעור.

 

קשה להגדיר זאת אחרת מאשר גניבת זמן שיפוטי למטרות פרטיות.

 

קונוטציה שלילית? כן, קונוטציה שלילית; קונוטציה לא-מוסרית? כן, קונוטציה לא-מוסרית; קונוטציה פלילית? כן, יתכן מאוד שגם קונוטציה פלילית!

 

·         לעניין הקונוטציה השלילית והלא-מוסרית ראו להלן, חלק ט”ז, סע’ 6;

 

·         לעניין הקונוטציה הפלילית והלא-מוסרית ראו להלן, שם, סע’ 7.

 

11.          זוסמן ז”ל היה אומר: אין זה מתפקידנו ואין זה מסמכותנו להעיר הערות-אגב, וככל שנמעיט בהן – כן ייטב.

 

מי היה מאמין ששמחה ניר יתגעגע לזוסמן!

 

להמשך          לתוכן העניינים

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר