שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל: בקשת רשות לערער (ה): אנטומיה של חוצפה (ב): השתלשלות הדברים בערכאה קמא

שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל: בקשת רשות לערער (ה): אנטומיה של חוצפה (ב): השתלשלות הדברים בערכאה קמא

שמחה ניר, עו”ד 24.08.2008 22:50
אבי אבות החיפזון

אבי אבות החיפזון

האגו של השופטת גבר על חוש הצדק, והיא הורתה למזכירות להחזיר את הסיכומים למבקש *** לא היה כדבר הזה, ומי שעוקב אחרי הכרוניקה השוטפת מכיר מקרים בהם הוגשו סיכומי הסנגוריה חודשים ארוכים, ואף למעלה משנה, אחרי המועד שקבע ביהמ”ש, אבל מעולם לא הוחזרו הסיכומים למגישם *** פרק חמישי


רע”פ 08/……………………

בבית המשפט העליון בירושלים

 

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

 

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

 

נ        ג        ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

 

בקשת רשות לערער

 

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

 

נימוקי הבקשה

 

לפרק הקודם

 

ה.   אנטומיה של חוצפה (ב): השתלשלות הדברים בערכאה קמא

 

1.              התיאור כאן הוא כללי בלבד. מקומו של התיאור המדוייק יכירנו אם וכאשר תינתן הרשות לערער, כי לצורך הרשות לערער עצמה די לנו, כידוע, בהצגת השאלות.

 

2.              כתב האישום, כאמור, לא גילה כל עבירה, בין השאר משום שבעובדות האישום לא נאמר כי המבקש ביצע את הפעולות המיוחסות לו “דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק”.

 

3.              בשלב ההקראה, בטרם תשובתו לאישום, העלה המבקש טענה מקדמית מובהקת: כי עובדות כתב-האישום לא מגלות עבירה, והן גם לא הוכחו.

 

השופטת הסתכלה עליו כעל אידיוט (ובצדק – משום שאי אפשר לטעון “לא הוכח” בשלב בו טרם נשמעו ההוכחות).

 

על כך השיב המבקש: אולי זה נשמע לגברתי אידיוטי, אבל זאת ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, והיא מחייבת אותנו, גם אם היא לא נראית לנו, אבל המבט בעיניה לא השתנה.

 

מאוחר יותר הגיש המבקש בקשה, נתמכת בתצהיר אשר לא נסתר, לתיקון הפרוטוקול בהתאם, אבל השופטת סירבה לתקנו, בלי הנמקה של ממש, אולם גם בפרוטוקול כפי שהוא יש “עקבות” לאמור.

 

על ההלכה הזאת, אגב, חתומים כיום שמונה (!) שופטים של בית המשפט העליון.

 

לאור ההלכה הזאת היה על כב’ ביהמ”ש קמא לזכות את המבקש כבר בשלב הזה.

 

הח”מ “נותן את ראשו” שבית משפט נכבד זה לא ייתייחס לנקודה הזאת, כשם שלא התייחסו אליה גם שתי הערכאות הקודמות.

 

אבל זה לא משנה: החסר הכפול הזה (פירוט העובדות בכתב האישום והוכחתן בראיות) לא נרפא עד לסוף המשפט, ועד בכלל.

 

4.              בהמשך ניסתה השופטת להכשיל את המבקש ב”שאלות אמבוש”, אבל הוא – כסניגור מקצועי אשר היה בסרט הזה מאות פעמים – אם לא אלפים – תפס את השור בקרניו, ענה לה כפי שהיה עונה לה בהגינו על נאשם אחר – ואף העניק לשופטת הרצאה סדורה על הפסול שבשאלות-האמבוש שלה.

 

השופטת – אשר ספק אם ניהלה בחייה המקצועיים אפילו משפט אחד כסניגורית במשפט פלילי (ראו קו”ח באתר מערכת המשפט) – הופתעה לשמע הההרצאה הזאת, אבל, בעזות-מצח, היא ייחסה דווקא למשיב את ה”מופתעות”!…

 

5.              ניהול המשפט בערכאה הראשונה ע”י השופטת היה רצוף עיוותים, והרי חלק מהם:

 

1.             אחרי פרשת התביעה דחתה השופטת את המשך לכשישה חודשים (!), אשר כללו שבתון, פגרה ומה לא.

 

בזמן הזה השופטת החזיקה את התיק בלשכתה, וגם במזכירות לא ידעו איכן הוא נמצא;

 

רק אחרי ארבעה ביקורים של המבקש בבית המשפט עלה בידו להגיע את התיק, על מנת להכין את הגנתו, אבל אז כבר נשאר לו למעשה אפס-זמן, אבל השופטת, אחרי הפסקה של כשישה חודשים – פתאום אצה לה הדרך, והיא ניהלה את המשפט כולו כאחוזת-תזזית.

 

2.             לשאלה מדוע היא בכלל קיבלה על עצמה את התיק הזה כאשר היא יודעת שבמהלכו היא תיאלץ להפסיק ל-6 חודשים את שמיעת המשפט, ומה פתאום היא “רצה להדביק את הפיגור” – לשופטת לא הייתה כל תשובה.

 

3.             עם פתיחת המשפט שאל המבקש את השופטת אם היא מועמדת לקידום, משום חששו ששופט המועמד לקידום ירצה “לרצות את המערכת” ע”י הצטרפות ל”עליהום” על עו”ד שמחה ניר (אשר בא לידי ביטוי גלוי ושקוף גם ב”הערת הסיכום” של פסה”ד בביהמ”ש המחוזי, וגם במחטף נשוא חלק ד’ לבקשה זו).

 

השופטת ניסתה להסתיר את מה שלא היה טעם להסתירו, ושהיום ידוע לכל: שבאותה העת היא עדיין לא הייתה מועמדת לקידום.

 

כדי להסיר את החשש הציע המבקש אחת מהשתיים: או שהיא תקודם לאלתר (ותמשיך לשמוע את התיק על פי הוראת-החוק הקובעת זאת), או שתיקבע לה תקופת צינון אחרי המשפט, שבמהלכה היא לא תקודם, אבל ההצעה הזאת לא התקבלה, וכנראה היה מי שרצה “להחזיק את השופטת ב(מטאפורה)”.

 

היום אנחנו יודעים דבר נוסף (אשר פורסם באתר מערכת המשפט): סמוך מאוד לסיום המשפט השופט אצה-רצה להגיש את מועמדותה לקידום (דבר המעורר את החשד שהיא רצה “לגבות את ה(מטאפורה)”.

 

4.             במהלך המשפט השופטת נתנה החלטות-בהעדר, וע”ס התרשומת הפנימית של המזכירות (“נשלח בתאריך”) היא סירבה לשמוע טענה שבפועל ההחלטה לא הגיעה לידי המבקש.

 

החלטה נוספת, אותה כתבה השופטת בכתב-ידה, תודפסה במזכירות כשהיא לא מתאימה להחלטה המקורית, החתומה, והשופטת, בעזות-מצח, באה בטענות נגד המבקש על שהוא לא פועל על פי ההחלטה, אחרי שהוא הבהיר לה שהוא פעל עפ”י התדפיס שקיבל במזכירות.

 

5.             השופטת דחתה בסיטונות, וללא נימוקים, את בקשותיו של המבקש להזמין את עדיו.

 

באחת ההחלטות היא דרשה נימוקים להזמנת עדים מסויימים, אבל לכך לא היה כל זכר בתדפיס שנמסר למבקש – עליו דובר לעיל – והשופטת, כאמור,;לא אבתה שמוע.

 

השופטת גם דחתה את דרישתו של המבקש להזמין עדה שהייתה רשומה ברשימת עדיה התביעה, אבל התביעה החליטה שלא לזמנה – למרות שעל פי החסד”פ אין לבית המשפט כל שיקול דעת שלא לזמן עדים כאלה.

 

6.             אותו הדבר קרה גם לבקשתו של המבקש לזמן עדי-אופי לעניין גזר-הדין: השופטת סירה להזמין אפילו עד-אופי אחד מהרשימה שהגיש.

 

7.             באשר להגנה מן הצדק, השופטת סירבה לאפשר הגשת ראיות, ואחר-כך, ברוב חוצפתה קבעה כי הייתה זו טענה בעלמא.

 

יצויין כי במהלך המשפט נחקק סע’ 149(10) לחסד”פ, אשר הפך את ההגנה מן הצדק לזכות סטאטוטורית מוקנית, ועל סמך הסעיף הזה חזר המבקש וביקש להביא ראיות נוספות, אך גם בקשתו זו נדחתה ללא נימוקים של ממש – אם בכלל.

 

8.             יחסה של השופטת לעניין סיכומי ההגנה היה שטוף-אגו, ומביש במיוחד.

 

כיוון שהיה ברור למבקש שהזמן אשר הוקצב לו לא יספיק להתייחסות רצינית לכל טענות ההגנה, הוא הגיש את סיכומיו חלקים-חלקים, כדי להראות שהוא לא נח אפילו לרגע, ושהזמן שהוקצב לו אינו מספיק להתייחסות רצינית לחומר שבתיק – עובדות וטענות משפטיות.

 

ואכן, משחלף המועד ביקש המבקש הארכת מועד, ומבקשו אשר ניתן לו – עם הערה שהארכה נוספת לא תינתן – הספיק בדוחק להכנת חלק אחד נוסף.

 

באנלוגיה – ואף מקל-וחומר – לעיקרון שבסדר-הדין האזרחי, לפיו כל עוד לא ניתן פסק הדין רואים כמוארך את המועד להגשת כתב-ההגנה, המשיך המבקש לעמול על סיכומיו,  והגיש חלק נוסף – חודש ימים לפני שניתנה הכרעת-הדין!

 

אבל האגו של השופטת גבר על חוש הצדק, והיא הורתה למזכירות להחזיר את הסיכומים למבקש.

 

עם כל הכבוד, לא היה כדבר הזה, ומי שעוקב אחרי הכרוניקה השוטפת מכיר מקרים בהם הוגשו סיכומי הסנגוריה חודשים ארוכים, ואף למעלה משנה, אחרי המועד שקבע ביהמ”ש, אבל מעולם לא הוחזרו הסיכומים למגישם.

 

ההוראה להחזיר את הסיכומים כמוה כאמירה גם אם בסיכומים יש טענה המצדיקה זיכוי, אני מתעלמת ממנה, בגלל שהאגו שלי חשוב יותר!

 

ואם מעבר צומת באור אדום הוגדר כ“אבי אבות הטומאה” ע”י בית משפט נכבד זה, נשאלת השאלה איך להגדיר את החזרת הסיכומים, אבל ייתכן מאוד כי אפשר להסתפק גם בביטוי בו השתמש שופט ביהמ”ש העליון דהיום, אליקים רובינשטיין, כמוזכר בסע’ 8 לחלק ד’, לעיל.

 

9.             בשלב הראיות לגזר הדין לא זו בלבד שהשופטת לא נתנה למבקש להזמין עדי-אופי, אלא שהיא אף מנעה ממנו להעיד על תום-ליבו בארבעים השנים שקדמו לאירועים נשוא האישום (להלן: תקופה א’) וכן בזמן שעבר מאז האירועים נשוא האישום, כולל החקירה המשטרתית וניהול המשפט (להלן: תקופה ג’). תקופת האירועים נשוא האישום תיקרא להלן תקופה ב’.

 

לא קשה להבין מדוע נהגה כך השופטת: אם, על פי הראיות שהמבקש התכונן להביא היא הייתה נאלצת לקבוע את תום-ליבו בתקופה א’ ובתקופה ג’ – ה”מימצאים שלה” על המצח ה”נחושה” וכו’ של המבקש בתקופה ב’ היו מועמדים באור נלעג, והיא הייתה צריכה לעיין מחדש בכל הכרעת-הדין, דבר שהיא סירבה לעשות קודם לכן, משנתבקשה לעשות כן.

 

ויובהר עוד: המבקש ביקש להעיד כי בפועלו כפי שפעל הוא לא “המציא” לעצמו “תיאוריות חדשות” אשר נועדו להגן על מעשיו הפליליים-מדעת (כעולה מהכרעת-הדין), אלא נהג כפי שנהג על פי מה שלימדוהו מוריו בפקולטה למשפטים – חלקם הגיעו בהמשך לכהונת שופטים בביהמ”ש העליון – ועל פי הצלחותיו המוכחות בעבודתו המקצועית כעורך-דין, ו”ייעץ לעצמו” את אותן העצות שנתן גם ללקוחותיו בעבר – ובהצלחה.

 

לדוגמה: לבקשה לעיון-מחדש בהכה”ד ולסעד לפי סע’ 149(10) לחסד”פ – בקשה אותה השופטת לא טרחה לקרוא בעיון, אם בכלל – צירפתי, כנספח א’, תיק של ביהמ”ש לתעבורה בטבריה – עליו העדתי גם במסגרת פרשת ההגנה – בו “הורדתי מעץ התלייה” נאשם אשר הודה בהנהיגה בזמן הפסילה, והשופט שלח אותו לקחת עו”ד שייצגו לצורך הטיעון-לעונש. חיפשתי “מאיפה יוצאות הרגליים” של פסה”ד הפוסל, ומצאתי שהוא ניתן בתיק בו לא היה כתב-אישום. השופט, באותו המקרה, לא היסס לבטל פסק-דין “חלוט” של עצמו, כיוון שבהעדר כתב-אישום לא היה כל תוקף לפסק-הדין, ומה שאינו “פסק דין” אינו יכול להיות “פסק דין חלוט” – כלל-יסוד שהשופטת קמא ושלושת השופטים בערעור לא רצו להבין (ועוד נדון בכך כאשר נגיע לסוגיית הבטלות ה”יחסית”).

 

6.              את המקסימה החיפזון הוא מן השטן לא אנחנו המצאנו, ובמיוחד זועק הוא לשמיים כאשר הוא בא אחרי שישה חודשים של חוסר-מעש, וכאשר ניתן היה למנעו, בין ע”י דחייתו של השבתון, בין ע”י קביעה מראש הרכב אחר לשמיעתו של התיק הזה.

 

7.              האם המירוץ אחרי הקידום (ראו סע’ 5.4. לעיל) הביא את השופטת לחיפזון בניהול המשפט ולתוצאה הסופית? את האמת המוחלטת כנראה שלא נדע לעולם, אבל לפי מאזן-ההסתברויות הנקוט בשיטת המשפט שלנו אפשר להעריך בוודאות של 51% – לפחות! – כי אכן כך הווה, ודי לנו בכך כדי לבטל את פסק-הדין כולו.

 

להמשך          לתוכן העניינים

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר