סמרטוט אדום – טור שבועי, 29 ביולי, 2008: “חייל נורמטיבי”

סמרטוט אדום – טור שבועי, 29 ביולי, 2008: “חייל נורמטיבי”

גדעון ספירו
21.08.2008 21:44
סמרטוט אדום – טור שבועי, 29 ביולי, 2008: "חייל נורמטיבי"


“חייל נורמטיבי” *** קדימה לדכאו *** רגע של נחת



“חייל נורמטיבי”

הלמוט שוורצקופף (“ראש שחור”) חייל מחיל השריון הגרמני ירה ביהודי כפות ומכוסה עיניים מטווח אפס, כאשר מפקד הגדוד האוברסטלויטננט האנס שמידט אוחז בזרועו. האירוע שודר בערוצי התקשורת ברחבי העולם וגרם לזעזוע.

ממשלת ישראל פרסמה מחאה חריפה. בישראל נערכו הפגנות נגד המעשה האנטישמי. יו”ר “יד ושם” הביע את מורת רוחו על כך ש-60 שנים אחר השואה יש חיילים גרמנים שלא למדו את לקחיה וממשיכים לראות ביהודי טרף קל לגזענותם. שר ההגנה הגרמני אמר שהצבא הגרמני הוא מוסרי וערכי, וכי מעשה זה לא עולה בקנה אחד עם חיילות קרבית.

אלא שזה לא קרה בגרמניה. זה קרה במדינת ישראל של קיץ 2008.

החייל שירה, שמו לפי אחד האתרים לאונרדו קוריאה, הוא יהודי מצבא הכיבוש המשרת בגדוד שיריון 71, שירה מטווח אפס באשרף אבו רחמה בן 27 מהכפר נעלין כשהוא כפות ועיניו מכוסות. בשעת הירי החזיק בו המג”ד סא”ל עמרי בורברג כדי שיהיה במצב של מטרה ממוקדת, שהרי אדם כפות ועיוור לא יכול לבחור לו את מקום עמידתו.

תמונת החייל היורה צולמה מדירה סמוכה, ולכן צבא הכיבוש לא יכול היה לטעון כי מדובר בהמצאה או עלילה.

מכאן ואילך סיפור העלילה מקבל הסתעפויות שגם הן מלמדות על אופיו של הצבא, מפקדיו וחייליו.

המג”ד עמרי בורברג טען שבכלל לא נתן פקודה לירות, אלא רק “לשקשק” עם הנשק על מנת להפחיד את אשרף אבו רחמה הכפות והעיוור (בגין כיסוי עיניו). החייל היורה טען כי המג”ד נתן לו פקודה לירות, ולא פעם אחת, אלא שלוש פעמים “לירות לירות לירות”.

לאחר שהביזיון והפשע נחשפו ברבים אץ רץ המג”ד למכון פוליגרף פרטי במטרה להוכיח כי לא נתן את פקודת הירי, ונמצא דובר אמת. אולם בבדיקת פוליגרף שנערכה לו על ידי מצ”ח (משטרה צבאית חוקרת) הוא נמצא דובר שקר (הדבר מעלה שוב את סוגיית המכונים הפרטיים שמספקים חוות דעת לפי הזמנת הלקוח), ואילו גרסת החייל נמצאה נכונה.

אם כן, יש לנו עסק עם מג”ד ופיקודו, שניהם תוצרי הכיבוש, ושניהם, על אף פער הדרגות, סובלים מאותה תסמונת – נכות מוסרית. המג”ד לא מצא דופי בירי על אדם כפות שגם מאור עיניו נלקח מ מנו זמנית, שהרי מדובר בערבי שהפגין נגד שוד הקרקעות שישראל מבצעת באדמות נעלין, שכבודו וזכויותיו שווים בעיני המג”ד כקליפת השום. החייל התגלה כמי שמציית ללא הרהור וערעור לפקודה שהיא בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור של אי חוקיות מתנוסס מעליה, ובכל זאת לא חשב פעמיים ומילא אותה כלשונה.

הבעיה אינה עם השניים בלבד. הם מייצגים דורות של חיילי כיבוש שממלאים פקודות ירי בלתי חוקיות זה ארבעים שנים. הקהות, האטימות שמתפתחות בעקבות עריצות הכיבוש משחיתים כל חלקה טובה בנשמת האדם העוסק בפשע.

הציות העיוור של החייל עונה על שאלה שלא פעם נשאלת כשמדובר בחיילי גרמניה במלחמת העולם השנייה: מדוע מילאו פקודות כה מקוממות? מציאות הכיבוש הישראלית נותנת לנו תשובה. במדינה בעלת משטר דמים כמו גרמניה של אז, סירוב למלא פקודה היה יכול להיות כרוך בפסק דין מוות, ואילו כאן, סירוב למלא פקודה לא גורר בעקבותיו סנקציות כה חריפות, ובכל זאת הנכונות לבצע את הפקודות הבלתי חוקיות היא גורפת והקיפה ב-40 שנות הכיבוש מאות אלפי חיילים. יתר על כן, אילו היה החייל היורה מסרב היו מעלים אותו על נס, ובכל זאת ציית ללא ערעור. ואם כאן כך, שם על אחת כמה וכמה. הפוטנציאל למלא פקודות להמתה המונית תעשייתית קיים גם כאן, שהרי ספרים כבר שורפים בישראל, (“במקום בו שורפים ספרים סופו שישרפו גם בני אדם” – היינריך היינה 1820) וגם רבנים שהוציאו פסקי הלכה שלא רחוקים מרצח עם יש לנו משני צדי הקו הירוק.

אחרי כל זאת בא שר הביטחון וקובע כי צה”ל הוא צבא “מוסרי וערכי” והפרקליטה שמגינה על החייל היורה טוענת שמדובר “בחייל נורמטיבי”. היא צודקת. בצבא כיבוש זהו חייל נורמטיבי, אולם שר הביטחון הופך את כל המושגים על ראשם, כאשר הוא מעניק ציוני שבח מוסריים לצבא שכבר 40 שנים מבצע פשעי מלחמה ומשליט בשטחים הכבושים משטר אפרטהייד.

הערת מערכת האתר של קימקא: השוו בגובה העיניים (דוקודרמה).

קדימה לדכאו

בעיתון “ידיעות אחרונות” (7.7.2008) התפרסמה ידיעה מאת כתב העיתון בגרמניה, תחת הכותרת “דכאו מחפשת תאומה בישראל”.

לפי הידיעה ראש עיריית דכאו מחפש בישראל ישוב איתו יוכל לחתום ברית תאומות. לצורך זאת ביקר לא מכבר בישראל.

דומני כי העיירה קריית ארבע היא מועמדת מצוינת לחתימה על ברית כזו עם דכאו.

בצד הבדלים יש נקודות השקה בין עברה של דכאו לבין ההווה של קריית ארבע.

קריית ארבע היא חלק מפשעי המלחמה של ישראל (ראה אמנות ז’נווה ורומא האוסרות העברת אוכלוסיית העם הכובש לשטח הנכבש); היא שייכת לפסיפס ישובים שבנויים על שוד קרקעות פרטיים וציבוריים של העם הפלסטיני (ראו הידיעה ב”הארץ” מ-7.7.2008 על הרמייה והנכלוליות של ראשי מתנחלים במה שקרוי “רכישת קרקעות”. בשיטות דומות ואחרות שדדו בשנות ה-30 של המאה ה-20 את רכושם של הוריי בגרמניה); היא שוכנת לא רחוק משורה של מחנות מעצר בהם כלואים אך ורק בני העם הכבוש כחלק ממשטר האפרטהייד והפרת זכויות אדם האלים שכוחות הכיבוש הישראלים (צבא ופלנגות המתנחלים) משליטים על העם הפלסטיני; המקום משמש כאכסניה לאחוזת קבר של רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, האיש שטבח בעשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה; הרוצח מופיע ברשימת “הנופלים” באתר האינטרנט של קריית ארבע עם הציון הי”ד; בעיירה רחוב על שם הרב גזען מאיר כהנא, האיש שבית המשפט העליון קבע כי חלקים מרעיונותיו מזכירים את הימים האפלים של הגזענות בגרמניה הנאצית. (צריך לבדוק האם גם בדכאו מכבדים את זכרם של פושעים גזענים).

כל אלה ועוד דברים רבים שלא הזכרתי, הם רקע מצוין לברית תאומות. אזרחי דכאו, אלה שלא הסיקו לקחים מעברם, יוכלו למצוא נחמה בקהילה הגזענית של קריית ארבע.

לא ייפלא אם פרנסי קריית ארבע יוכלו למצוא שפה משותפת בנושאים רבים עם הימין הקיצוני בדכאו. נקודת מוצא טובה היא האיסלמופוביה במסגרת חילופי דעות בסוגיות שנאת האחר.

במחשבה שנייה קיים חשש שמא אני עושה עוול לדכאו. שהרי בדכאו של היום יפעיל השלטון, המקומי והמרכזי, סנקציות חריפות נגד כל גרמני שיגדף בחוצות יהודייה ויכנה אותה זונה; ואילו בקרית ארבע-חברון יכולה מתנחלת לגדף לעיני כל העולם אשה פלסטינית, שהכיבוש הישראלי הכניס אותה לכלוב, ולכנותה “שרמוטה” ושערה משערות ראשה לא תיפול. היא לא תוקע מקרב עם האדונים בשטחים הכבושים וגם מדינת ישראל “היהודית והדמוקרטית” לא תמצה עימה את הדין, שהרי ההתעללות בערבים בשטחי הכיבוש והאפרטהייד מטעם המדינה היא מעשה של יום ביומו.

סליחה דכאו. אולי קריית ארבע אינה תאומה ראויה.

רגע של נחת

השבוע נולדה לבת זוגי ולי נכדתנו הראשונה.

היא באה לעולם מלא מהמורות ואין סוף תקוות. אני תקווה שאושר, בריאות וסיפוק יהיו מנת חלקה, והיא תהיה חוליה נוספת במשפחת שוחרי חרות האדם. 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר