על “העלבת עובד ציבור”, בעקבות פס”ד אונגרפלד (א): על חולשתו הפנימית של פסק-הדין

על “העלבת עובד ציבור”, בעקבות פס”ד אונגרפלד (א): על חולשתו הפנימית של פסק-הדין

שמחה ניר, עו”ד
21.08.2008 18:45
14,000 מלים

14,000 מלים


כיצד אפשר להתגונן מאישום על “האשמת-שווא”, כאשר לנאשםמ לא ניתן להוכיח “אמת דיברתי”? *** מדוע התפתלו השופטים בפס”ד המכיל 14,000 מלים, כאשר ניתן לכלול את הכל ב-100 מלים בלבד? *** הכינו פיז’מה ומברשת שיניים



. סקר: פס”ד אונגרפלד (“העלבת עובד ציבור”) – האם הוא טוב לדמוקרטיה?

ראובן רומנפלד (להלן – התובע, או רומנפלד) הגיש לביהמ”ש המחוזי בזרנוגה גימ”ל תביעה בסך 100 מיליון שקל נגד ראובן אנגלפלד (להלן – הנתבע, או אנגלפלד).

במהלך הדיון פנה השופט אל רומנפלד, ויעץ לו למשוך את תביעתו חסרת-השחר, משום שאם הוא לא יעשה כן, הוא יחטוף “הוצאות” כך שהוא יקלל את יומי.

רומנפלד ביקש שבוע ימים לעשות חושבים, והשופט נתן לו, אבל הוא, רומנפלד, לא חזר.

ימים ספורים לאחר מכן נתן השופט, לתדהמתו של אנגלפלד, פסק-דין המקבל במלואה את תביעתו (“חסרת השחר”, כהגדרתו של השופט) של רומנפלד.

שבועות מספר לאחר מכן עבר השופט מדירתו בת שניים וחצי החדרים לוילה מפוארת, וגם החליף את הסובארו הישנה והמקרטעת שלו ביגואר חדשה ונוצצת.

אנגלפלד שכר את שירותיו של משרד חקירות פרטי, אשר גילה כי השופט דרש מרומנפלד שוחד, וזה האחרון נתן לו את השוחד – והכל מושתת על תיעוד קשיח.

מצוייד בתיעוד פנה אנגלפלד את תחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו, והתלונן על המשחד והמשוחד גם יחד, וכן פנה הוא גם לנציבת תלונות הציבור על שופטים, אבל נדחה בקש.

משעלו בתוהו כל נסיונותיו של אנגלפלד להביא לדין את המשחד והמשוחד, החליט הוא לדחוף את השופט לנקוט נגדו הליכי לשון-הרע, בהם יוכל הוא להוכיח כי השופט נטל שוחד מרומנפלד, וכן כתב הוא לשופט:

לכבוד

השופט ראובן בן שמעון

בית המשפט המחוזי

זרנוגה גימ”ל

נכבדי,

נדהמתי למראה התפנית שחלה בעמדתך בתיק התביעה של מר רומנפלד נגדי, מהמצב הקיצוני של תביעה “חסרת-שחר” אשר דינה להידחות עם הוצאות-לדוגמה למצב בו היא מתקבלת במלואה – וזאת תוך ימים ספורים בלבד.

מסתבר כי דרשת מרומנפלד שוחד בסך 15 מיליון שקל, ואף קיבלת אותו במהלך אותם הימים, הכל כעולה מהמסמכים המצורפים.

איני בא לפגוע בכבודך ובזכויותיך הרבות כשופט, אולם נראה לי, בכל הכבוד והענווה, כי בדרישת השוחד ובקבלתו טעית בשיקול הדעת, ואני ממשאיר לך לקבוע מהן המסקנות שעליך להסיק.

בכבוד רב,

ראובן אנגלפלד.

מצורפים:

·         מכתבך אל מר רומנפלד, המדבר בעד עצמו;

·         צ’ק לפקודתך, על סך 15 מיליון שקל, בחתימתו של מר רומנפלד, כמושך, ובחתימתך, כמוטב, יחד עם אישור הפקדה לחשבונך בבנק, חתום גם הוא על ידך;

·         הוראה בחתימתך להעברת סכום של 2 מיליון שקל מחשבונך לחשבונה של יגואר ישראל בע”מ;

·         הסכם רכישת רכב בין החברה הנ”ל לבינך;

·         הוראה בחתימתך להעברת סכום של 13 מיליון שקל מחשבונך לחשבונה של בוני ישראל בע”מ;

·         הסכם רכישת וילה בין החברה הנ”ל לבינך.

השופט, איך לא, לא תבע את אנגלפלד על לשון הרע, אלא אץ להתלונן נגדו במשטרה, איך לא, על העלבת עובד ציבור (וגם על גניבת המסמכים). נעלבתי עד עמקי נשמתי, אמר השופט לחוקרים במשטרת זרנוגה גימ”ל.

אנגלפלד הודה במשטרה בכך שהוא זה אשר כתב את המכתב, ושלחו לשופט, ובאשר למסמכים – הם נמצאו ע”י החוקרים הפרטיים ששכר, טמונים בחורשה בפאתים המזרחיים של העיר – כמטחווי-יריקה מביתו החדש של השופט.

בסופו של דבר הוגש נגד אנגלפלד כתב-אישום על העלבת עובד ציבור, בגין מכתבו לשופט.

במשפט הפלילי הסתמכו גם התביעה וגם ההגנה על פסה”ד בפרשת אונגרפלד.

אנגלפלד, הנאשם, טען:

א.      הדברים שכתב לשופט אינם האשמת-שווא (סע’ 25 לפסה”ד), אלא ביקורת ראוייה – ונכונה – על השופט, כעובד-הציבור;

ב.      גם הסגנון והצורה (סע’ 47 לפסה”ד) היו מינוריים לחלוטין, וללא רבב;

ג.       גם אם היה בדבריו משום “העלבה” – לא היה בהם משום “דברי העלבה קיצוניים” (סע’ 47 לפסה”ד);

ד.      בנסיבות העניין, משפנה אל כל הרשויות המוסמכות כי לנקוט צעדים כנגד השופט (סע’ 47 לפסה”ד), ונדחה בקש – לא נותר לו מנוס, אלא לנהוג כפי שנהג.

התובע, לעומתו, טען (על סמך אותו סע’ 47):

א.      הדברים הם דברי העלבה קיצוניים כלפי עובד ציבור;

ב.      הם מקיימים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ביכולת תיפקודו, ועלולים להשפיע על השירות הציבורי בכללו;

ג.       הם נכנסים בגדרה של הנורמה הפלילית, בין אם יש בביקורת המוטחת ממשות לגופה, ובין אם לאו;

ד.      שאלת האמת או השקר אמורה להתברר לא בגדרה של האמירה העולבת, אלא במסגרת תלונה המוגשת כדין לרשויות מוסמכות, כשהיא מנוסחת כדבעי, בדרך כנה ואדיבה, אם וכאשר תוגש;

ה.     העובדה שהרשויות לא מצאו לנכון לבדוק את טענותיו של הנאשם אינהמעלה ואינה מורידה, ודי לנו בקיומה “על הנייר”.

האם אנגלפלד, הנאשם בהעלבת עובד הציבור, יורשע או יזוכה?

פייר, אני לא יודע. אני רק יכול לנחש שאם בוזגלו היה אומר כדברים האלה, עם אותו התיעוד, על נשיא ביהמ”ש העליון, הוא היה משופד טוטאלית, ואילו אם נשיא ביהמ”ש העליון היה אומר זאת על בוחן משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל זה היה נחשב כביקורת “כנה ואדיבה” …

ראו, לעניין זה, מי שיחד את אהרן ברק?

וזה מביא אותנו אל –

חולשתו של פסה”ד בפרשת אונגרפלד

חולשתו המרכזית של פסה”ד בפרשת אונגרפלד, המונה למעלה מ-14,000 מלים, היא שהוא אומר דברים והיפוכם: מצד אחד – הוא בא להגן על עובד-הציבור מפני “האשמות שווא”, אבל, מאידך, השאלה אם יש בביקורת המוטחת ממשות לגופה, אם לאו, אינה רלוואנטית.

אבל השאלה אם האשמה מסויימת היא האשמת שווא, או שאינה כזאת, היא שאלה של אמת או כזב, ואם לא נותנים לנאשם להוכיח אמת-דיברתי, איך יגן על עצמו כאשר נטען נגדו שהוא הטיח בעובד-הציבור האשמות-שוא?

לפי פסק-הדין הציג אונגרפלד בחצר המשטרה כרזה האומרת:

“צריך לפטר את [שם השוטר המתלונן] בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם. משטרה לא צריכה תפוחים רקובים”      

הכרזה הזאת כוללת שלוש אמירות:

האחת – עובדתית: השוטר משתף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם;

השנייה – מסקנה המוצעת על סמך העובדות: צריך לפטר את השוטר הזה;

והשלישית – מטאפורה המגדירה (בעקיפין) את השוטר כ”תפוח רקוב”.

נתחיל באמירה השנייה (שהיא הראשונה בכרזה): הקריאה “צריך לפטר את השוטר” הינה מסקנה לגיטימית מהעובדות הנטענות. אכן, אפשר לטעון גם למסקנות אחרות, לגיטימיות לא פחות, אבל זה עדיין בגדר החופש “לסחור בדיעות”.

האמירה השנייה היא, כאמור, עובדתית, ואם היא, לטעמם של השופטים לא-רלוואנטית, ההגינות מחייבת לצאת מתוך הנחה “טנטטיבית” שהעובדות הן אכן נכונות – כמובן עם הסתייגות כגון “לצורך העניין שלפנינו בלבד”.

האמירה השלישית היא מטאפורה שכיחה ביותר: חיפוש בגוגל יגלה כי “תפוח רקוב” מופיע בו כ-15,700 פעמים, “תפוחים רקובים” כ-9070 פעמים, “rotten apple” כ-657,000 פעמים ו-“rotten apples” – כ-665,000 פעמים.

קחו, למשל, אמירה מקרית כזאת: Thus a rotten apple in the barrel became a lively metaphor for, say, police corruption, אשר תפורה ככפפה-ליד עבור המקרה שלפנינו, ומי שרוצה להרחיק עוד יותר במטאפורות יגיע על נקלה אל אחת המטאפורות המפורסמות ביותר בכל הזמנים: Something is rotten in the state of Denmark.

אכן, זה לא נעים לשמוע שאתה “תפוח רקוב”, אבל אם אתה לוקח שוחד, תתכונן לשמוע דברים חמורים יותר (כגון “אבי אבות הטומאה”, ביטוי שיצא מאותו בית המשפט שנתן את פסק הדין בו עסקינן), ואם אתה לא לוקח שוחד – לך והתלונן על עבירה לפי חוק לשון הרע, ולא על העלבון שבביטוי הציורי הזה, שהוא שולי בלבד מול ההאשמה המהותית נגדך.

פסק-דין הגון, יעיל, צודק ושקוף-לביקורת (תנאי הכרחי לכך שהצדק גם ייראה) צריך לכלול את כל הדרוש להכרעה השיפוטית, ושום דבר מעבר לדרוש.

לו כך נהגו השופטים במקרה דנן, במקום פסק-דין המכיל 14,000 מלים והולך סחור-סחור, הם היו נותנים פסק-דין קצר ותכליתי, מעין זה:

המערער הציג בחצר המשטרה כרזה האומרת:

“צריך לפטר את [שם השוטר המתלונן] בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם. משטרה לא צריכה תפוחים רקובים”.

לצורך העניין שלפנינו, ולצורך זה בלבד, אנחנו מוכנים לצאת מתוך הנחה “טנטטיבית” שהעובדות הן אכן נכונות, דהיינו שהשוטר אכן משתף פעולה עם עבריינים, כאמור בכרזה.

עוד מוכנים אנו לצאת מתוק הנחה שקריאה לפיטוריו של שוטר, בנסיבות כאמור, היא לגיטימית.

יחד עם זאת, הביטוי “תפוחים רקובים” אינו בגדר הצורה והסגנון הראויים להביע מחאה, צודקת ככל שתהיה, כלפי עובדי-ציבור.

מחאה בסגנון וצורה כאלה יש בהם כדי להעליב את עובד-הציבור, וחופש-הביטוי אינו כולל את החופש לפגוע בעובד-הציבור ולהעליבו.

הנה, 101 מלים המכילות את כל מה שרצו השופטים לומר ב-14,000 המלים אשר בפסק-הדין כולו, וכבר ראינו, בהקשר לפסק דין אחר, כי לעניין איכותו של פסק-דין, האורך לא קובע.

מדוע, אם כן, הולכים השופטים סחור-סחור, רוקדים טאנגו עם עצמם ומסתבכים ברגליהם-הם?

ראשית – כדי שלא יגידו עליהם שהם נתנו פסק-דין “שטחי”;

שנית – כדי שהם יוכלו להיכנס להיסטוריה;

ושלישית – אם הם היו מתמקדים ב”צורה וסגנון” הם היו בבעייה, כי המטאפורה “תפוח רקוב”, כאמור, כבר מזמן אינה בגדר “מילה גסה”, ובכלל, מאז גדיעת-הידיים של חברם, מישאל חשין, מטאפורות בכלל כבר אינן משהו גס.

בקיצור: פסק-דין גרוע הסותר את עצמו, ומנחית עוד מכה על חופש-הביטוי, כולל חופש המחאה.

הכינו פיז’מה ומברשת שיניים, כי אתם לא יודעים מתי זה יפגע גם בכם.

סקר: פס”ד אונגרפלד (“העלבת עובד ציבור”) – האם הוא טוב לדמוקרטיה?

__________________

 

זה אוף-טופיק, אבל חשוב!

כמו קאטו הזקן, הרשו לי לחזור שוב ושוב על הקריאה לממשלה אידיוטית, בעניין שחרור מחבלים

תמצית הנושא:

עסקות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו ואזרחינו אשר נפלו בידי האוייב הן הכרח בל-יגונה. כך היה וכך יהיה – עד אשר יבוא שלום עלי-ארץ, אם וכאשר.

גם המחיר לעולם לא יהיה אחד-לאחד. את זאת הכל יודעין.

אבל השאלה החשובה היא מדוע להעניק למשוחררים, מלבד החופש, גם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, כאשר אפשר, על פי החלטה מנהלית של הממשלה, “להפסיק את הביצוע” של המאסר, ולזרוק אותם החוצה עם מכתב-אזהרה שאם הם יוחזרו, אוטומטית, ל”המשך הביצוע” – בלי שום הליך משפטי.

הסברים נוספים אפשר למצוא במכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל שר המשפטים, דניאל פרידמן (“הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת)“).

הבעייה הכי כאובה היא שהפקידים במשרד המשפטים מיירטים את כל הפניות אל השר, ולא מוכנים להודות בכך שכל השנים הם וקודמיהם נהגו בנושא הזה (כמו בעוד נושאים, מן הסתם) בצורה מטומטמת ואידיוטית.

עוד פחות מזה הם מוכנים להודות שהילד שאומר “המלך עירום” הוא לפעמים צודק.

גם ראש הממשלה ונשיא המדינה ממלאים פיהם מים.

כל הקורא את הדברים האלה מוזמן להעתיקים ולהפיצם בכל העולם – ובמיוחד לראש הממשלה ושריו – גם בממשלה הזאת וגם בכל ממשלה עתידית – עד שהם ילמדו.

רצוי גם לשלוח את זה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ולכל הנשיאים שיבואו אחריו – עד שהם ילמדו.

עד שהם ילמדו, סוף-סוף, שגם כאשר יש הכרח לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני – לא צריך לתת להם במתנה גם חנינה בלתי-הפיכה, בחתימתו של נשיא המדינה.

העתיקו והוסיפו את זה בשולי כל מאמר שאתם מפרסמים וכל מייל שאתם שולחים.

תודה,  שמחה

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר