ב”ה

ניצחוני בני

(מכתב ל”נבחרי-העם” 1999. על “טלטולים” ו”דמוקרטיה”)

אנו עברנו מזמן את השלב הסופי. אכזריותנו כלפי עצמנו היא עבר, הווה ועתיד, בקצב התקדמות “תהליך השלום”.

עד כה ידענו “קרבנות שלום”, עתה נדע את “קרבנות הדמוקרטיה”. הדמוקרטיה המבדילה אותנו משכנינו, על פי פסיקתו  הגזענית של הבג”צ, העושה הבחנה ברורה בינינו לבין הערבים, שעליהם אנו צריכים לרחם. אכן, זו אכזריות של ממש להוציא מהם מידע שתמנע מהם את הכייף שברצח יהודים. ומכיוון שדם יהודים הוא המטבע הזול ביותר בשוק, הרי יש לשלם בהרבה מאד ממנו, כתמורה ל”שלום” ול”דמוקרטיה”.

העם הזה חש בחילה כשהוא שומע אתכם מדברים גבוהה גבוהה, כשאתם מנותקים לגמרי מן המציאות וחפים מכל חוש למוסר ולצדק. ה”יופי” שלכם מתקתק עד כדי גועל נפש, ועד כדי פיקוח נפש. אילולא יפיפות אנשי ה”שלום” וה”דמוקרטיה”, כל קרבנותיהם היו עמנו פה היום.

ה”שלום” היה למושג נרדף לדיבוק, לשטניות, לענן שחור האופף את כל הוויתנו, ולריצת אמוק אל האבדון. אשר ל”דמוקרטיה” שלכם, עליה יכל סטאלין לומר: “ניצחוני בני”.

איך מרשה לעצמו עם, שבכל דור ודור עומדים עליו לכלותו, ולפני יובל שנים, כמעט הצליחו, לקחת סיכונים למען ה”שלום”, זה העומד עלינו לכלותנו בדור הזה. מספיק לראות את כל הנילווה לתהליך הזה, כדי להבין שה”שלום” הוא מולך, שלעולם אינו שבע מקרבנות אדם, יהודים. מה יש במפלצת הזו, ש”מחנה השלום” נמשך אליה? היא גוזלת את מולדתנו ומפקירה את בטחוננו. ואתם יודעים זאת, שאילולא כן, לא הייתם מדברים על סיכונים שאותם יש לקחת. אתם יודעים שה”שלום” הזה מאיים על עצם קיומנו, ובכל זאת דוחפים אליו. המלחמה הבאה, שהתהליך מבטיח את בואה, תהיה לנו מפנים ומאחור. בגבולות יהרגו צבאות האויב בחיילינו, ובתוך הארץ יסיים את המלאכה הצבא ה”פלשתינאי” שאתם הקמתם.

בימי השואה הגויים שרפו אותנו, עם זאת, נעלו בפנינו את כל שערי המילוט, כולל את שערי מולדתנו, היינו כעכברים במלכודת. זה מזכיר את “מחנה השלום”; הוא מגיש אותנו על מגש הבג”צ והדמוקרטיה לרוצחינו, וגם נוטל מאתנו את זכות הזעקה. הוא קורא לזה “הסתה” ופותח לנו תיקים במשטרה.

התנגדות להליכה כצאן לטבח היא “אלימות הימין”. ההתעללות שלכם בתושבי יש”ע, לבדה, כבר מבטיחה לכם את הגיהינום. אחת הדרכים לסתום את פינו היא הסיסמא: “אסור להשוות שום דבר לשואה…”. כך מרדימים את העם הזה ומביאים עליו שואה חדשה, ואני משווה גם משווה. יש רק שני הבדלים:

1. אז הלכנו באין ברירה. היום יש ברירה, יש מדינה ויש צבא, ואנו הולכים מרצוננו, בהכרה מלאה ובידיעה ברורה, כצאן לטבח.

2. לערבים אין התיחכום שהיה לגרמנים, תחת זאת יש להם משת”פים חכמים…

כן, אני מאשימה! ואני גם שואלת: למה אתם עושים לנו את זה? במה חטאו הילדים, שאתם גוזלים מהם את מולדתם ואת עתידם?

צר לי, אך איני יכולה לברך אתכם, “נבחרי העם”, בשנה טובה. לעם היהודי אני מאחלת שנת גאולה וישועה.

חנה אייזנמן (הצופה, כ”ח באלול, התשנ”ט, 9.9.1999)