סנגור שהוא קטגור שלא בטובתו

סנגור שהוא קטגור שלא בטובתו


חנה אייזנמן 31.10.2007 04:34
סנגור שהוא קטגור שלא בטובתו


החל ב-19 באוקטובר, 1945, במשך אחד עשר יום, ביקר בן-גוריון במחנות שבסביבות פרנקפורט, שטוטגרט, מינכן, היידלברג והנובר, ובמחנות המוות, בדכאו ובברגן בלזן. את יומנו מילא בפרטי פרטים. לרוב נקט לשון קצרה ויבשה: “… היו פה (ברגן בלזן) עד 15 אפריל ש”ז 48,000 יהודים… מאז, 31,000 מתו… (מטיפוס, שחפת)”… כשפילס בן-גוריון את דרכו לאולם, פרצו הניצולים בשירה אדירה של “התקווה”….. (שבתי טבת, “הדרך לאייר”).



 

ב”ה

 

סנגור שהוא קטגור שלא בטובתו

 

“את התביעה, שיינתן פיצוי ‘לעם היהודי’ ולא רק ליחידים ולקבוצות, כפי שדובר עד אז, והצעתו שהנהלת הסוכנות היהודית היא שתקבל לידיה את הפיצויים, בשם ‘העם היהודי’, ותשתמש בהם לבנין הארץ, היו חידוש שבן גוריון השמיע לראשונה. הוא נתן לכך ביטוי ברור: ‘מי יהיה היורש של ששת מליונים היהודים שנהרגו… זוהי השאלה… על זה צריך לחשוב, לזה צריך להתכונן…. צריך לבנות מכשיר שידבר בשמנו’; מכשיר שיתבע ויקבל ‘פיצויים כספיים לעם היהודי מגרמניה, לשם הקמת ארץ-ישראל’. דומה כי לא היה ביטוי בולט מזה, לניצול אסון יהודי לצורך יתרון ציוני. גם תכנית זו של בן-גוריון תתקבל בהסתייגות ובהתנגדות, ולבסוף תתגשם בהסכם-השילומים שנחתם בין גרמניה וישראל ב-1952…” (שבתי טבת, “הדרך לאייר”).

 

חינוך מחדש       

 

“… תכלית כפולה עמדה לנגד עיניו; שחרור ההסתדרות מעול כספי כבד, ותמריץ להסתער על ציבור המורים בארץ להטותו לדרכה כדי שהחינוך לערכי תנועת-העבודה יהיה לנחלת כלל התלמידים…”

 

את החסר בידיעותי על תופעת הזוועה שנקראה – דוד בן גוריון, השלים ספרו של שבתי טבת : “הדרך לאייר”.הספר, יותר משהוא סקירה הסטורית תמציתית על בן-גוריון, הוא כתב הגנה ופרשנות של מעריץ על רודן עריץ, המעורר את הערצת הכותב בהצלחותיו לקדם את מטרתו – הקמת דיקטטורה אבסולוטית,  בראשותו. טבת מציג את העובדה שגיבורו מצליח לכפות את דעתו ורצונו על הסובבים אותו, עד כי יאמרו – רוצים אנחנו, בהיותו החכם מכל אדם, היודע טוב יותר מכל אדם אחר מה טוב לעם. ועל כן, מובן מאליו, שהעם רוצה בו כפוסק אחרון. לא לחינם הגדיר אותו יגאל עילם כמי שסטאלין היה קטן עליו, כי אכן, כזה היה!

 

בגב הספר – הדרך לאייר – כתוב כדלהלן: “מפעל חייו של דוד בן-גוריון היה ייסוד מרות, שרק על אשיותיה אפשר היה להקים את מדינת ישראל…”.

ובמלים שוות לכל נפש –  מפעל חייו של בן-גוריון היה – הקמת הדיקטטורה שלו, ולשם כך נדרש, ראשית לכל, להשליט את מרותו על העם.

 

בהמלצה על הספר – קנאת דוד – כתוב: “הכרך הרביעי מוכיח כי קנאתו של בן-גוריון לעמו ולארצו ודבקותו ברעיון הקמת המדינה עמדו מעל לכל…”.

מעטים הם הדברים בעולמנו הרחוקים כל כך מן האמת, כקביעה הזו!!!

“מפעל חייו של בן גוריון היה ייסוד מרות…”. משפט תמוה! הייתי מצפה לראות משפט כזה – “מפעל חייו של בן גוריון היה – הקמת מדינת ישראל”! הטלת המרות היא אמצעי, אך לא מפעל חיים. אלא, דייק שבתי טבת – מפעל חייו היה, מה שהוא קרא – “מרות לאומית”, הלאום זה אני!!

מפעל חייו האפיל על כל שיקול אחר, כולל שיקולי אנוש בסיסיים. לקידום מפעל חייו מוכן היה להקריב כל קרבן, ובלבד שלא יהיה זה קרבן אישי. כל האמצעים היו כשרים, מהטלת האחריות למחדליו על עושי דברו, דרך – שקרים ועלילות דם ועד רצח חפים מפשע!

 

יותר משבא טבת ל”מכור” את אלילו, הוא מתאמץ לעכל אותו, למען שלוות נפשו, שאינה שלימה עם התמונה שהוא מצייר על בן-גוריון, ואשר בכמותה האביס מנגנון התעמולה את העם היושב בציון ובחו”ל.

 

רוב תחזיותיו ושיקוליו הפוליטיים הוכיחו את עצמם כמוטעים מן היסוד, כמו דרישתו מן ה”ישוב” להתעתמן (לקבל את אזרחות האימפריה העותמאנית), דרך ההבלגה על טבח יהודים בידי ערבים ועד שיתוף הפעולה שלו עם בריטניה, כמקדם התייחסות חיובית של בריטניה להקמת ה”מדינה” שלו.

 

גם כששגיון רעיונותיו ושיקוליו טפח על פניו, זו לא היתה טעותו שלו. כולם היו אשמים, בעיקר המציאות, רק לא הוא!

 

האסון יתרון        


“… ילדים אלה שיבואו ללא הורים, יהיו הילדים של כל העם… את החינוך המעולה שיקנו להם במוסדות שיוקמו לשם יתכננו מיטב המומחים, כדי להכשירם ‘לכל תפקיד שאנו רוצים בו’. שהרי ‘הנה ניתנה לנו הזדמנות לחנך דור לבנין המדינה היהודית…'”

 

 

אך היקפו המלא והמזוויע של חוסר האנושיות שלו התגלה בהתנהלותו בימי השמדת יהדות אירופה, כאשר, לא רק נמנע מלנקוף אצבע להצלת היהודים, אלא, ראה ב”אסון” מנוף לקידום מטרותיו, ובטירפוד נסיונות ההצלה של האצ”ל-בית”ר ושיתוף הפעולה שלו עם הספר הלבן, גזר מוות על מליוני יהודים.

                                                             

טבת מתאמץ לשכנע את עצמו, שכל טעות וכל מעשה פשע של בן גוריון, היו גילויי חשיבה גאונית והמעשים המתבקשים ביותר עלי אדמות.

 

את כשרונו של בן-גוריון להפוך את עורו כזיקית, מתאר טבת כך:

 

“יכולתו לחשוב ולפעול בכפילויות נוגדות היתה ללא ספק מהבולטות בתכונות יוצאות הדופן של מנהיגותו, וכבר בעבר השמיע מה שניתן לכנות – נוסחאות כפולות. עתה נזקק שוב לכשרונו זה, אולם הפעם לא באה לו הנוסחה הכפולה בנקל. סחור, סחור, מסביב לנקודה, הלך, ולנוסחה הגואלת לא הגיע.

“גם בקונגרס הציוני, שנתאסף באוגוסט בג’נבה, באווירה של ערב מלחמה-ודן בספר-הלבן, עדיין היה כמגשש. אך כשפרצה המלחמה, מצא סוף-סוף את שביקשה נפשו. ב-12 בספטמבר ירה לראשונה את נוסחתו הכפולה הנודעת ביותר, בגירסתה הראשונה. כך אמר אז למרכז מפא”י: ‘עלינו לעזור לצבא (הבריטי) כאילו לא היה ספר-לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן, כאילו לא היתה מלחמה…'”

 

בעיצומה של המלחמה יכלו הבריטים להרשות לעצמם שילוח משחתות ואלפי חיילים בפליטי המשרפות, אך בן גוריון רואה חובה לעצמו לחזק את מטביעי היהודים במלחמתם על בריטניה…. להקריב חיי יהודים למען בריטניה הגדולה.

 

במשך שנות שיא ה”שואה” ישב עשרה חדשים בלונדון ועשרה חדשים בארה”ב (22.11.1941-18.9.1942) וכביכול, לא ידע את המתרחש באירופה.

                             

 את הפרק השלושים וחמישה בספרו, “הדרך לאייר”, מסיים טבת כדלהלן: “את מאמצי ההצלה הותיר, איפא, בן גוריון לחלוטין בידי גרינבוים, שרת וקפלן. שתי עובדות ניתן לקבוע במסמרות: הוא לא שם את ההצלה בעדיפות ראשונה של המדיניות הציונית, ולא ראה במפעל ההצלה נושא מרכזי, שמחובתו לעמוד בראשו. הוא לא מצא לנכון להסביר מדוע נהג כך, לא בימים ההם ולא בימים אחרים. אדרבא, את מיטב מאמציו ואת מירב כוחותיו הקדיש לליכוד הישוב והציונות מאחורי ‘תכנית בילטמור’ וההכנות הדרושות להוצאתה לפועל”.

 

בהמשך מנסה טבת למצוא את הסיבה להתנהלותו זו של בן-גוריון. מדוע לא העלה הביוגרף של בן-גוריון את כל התמיהות המציקות לו לאורך כל הספר, לפני “גבור” הביוגרפיה הזו? ואולי כן שאל, אך לא קבל תשובות, ועל כן אין לו ברירה אלא לנסות וליישב לעצמו את הספקות ולהציע הסברים משלו. אחרי הכל, זה תמוה!

ואלה הצעותיו ליישוב הסתירה בין היות בן-גוריון ה-מנהיג באותם ימים לבין הימנעותו המוחלטת מנקיפת אצבע למען הצלת יהדות אירופה מן ההשמדה.

הראשונה – “טעם אחד לכך היה, כנראה, שבמשך שנתיים – מאז הצטרפה איטליה למלחמה במרס 1941 ועד הנצחון על רומל באל-עלמיין בדצמבר 1942 – היתה דאגתו לגורל הישוב בארץ-ישראל גדולה מדאגתו לגורל יהודי אירופה. שכן, על הישוב ריחפה אז סכנת השמדה, וכלל לא היה ברור, בחשבון אחרון, מי – הישוב או יהדות אירופה – נידון לכליה קודם…”.

אותו שבתי טבת באותו הספר מספר: כי כבר ב-1933 קנה בן-גוריון את הספר “מיין קמפף” של היטלר וביטא את מחשבותיו ואת אמונתו, כי היטלר, אכן, יבצע את תכניותיו.

במאי, 1938, בוועידת מפא”י ברחובות אמר את הדברים הבאים: “.. זאת לא שלילת זכויות היהודים כמו שהיתה ברוסיה, אלה הם לא הפוגרומים של ימי הצאר.. (אלא) פוליטיקה ממלכתית השואפת, באמצעים טוטליטריים, אבסולוטיים, לנישול, שמד וגירוש בכמות המונית…”.

מה פעל מ-1933, או לפחות, מ-1938 ועד מרס 1941, כאשר פלשה גרמניה למצרים? הרי עד אז טרם נשקפה סכנה לישוב בארץ ישראל!!

 

עוד אומר טבת: “השמדה פיסית תעשייתית ושיטתית, לשמה, לא עלתה אז בדעת איש, גם לא בלב בן-גוריון…”. דברי בן-גוריון, לעיל, מכחישים את הקביעה הזו.

מסע השתדלנות שלו בארה”ב, שיותר משהיה בו רצון להשיג משהו בשביל היהודים, היה בו הרצון לחסום את דרכם של ה”פורשים” שסיכנו, לדעתו, את שלטונו האבסולוטי, לא העלה דבר, כמובן, אבל –

“אף על פי כן, תודות ל’וועד’ (מקורבי בן-גוריון מציוני ארה”ב) זה, פגש בן גוריון אישים חשובים שיכלו להיות לו לעזר רב: ד”ר שפירא, הספרן של המחלקה השמית של הקונגרס, שלקחו לסיור בספריה והבטיח לסייע לו בהכנת ביבליוגרפיה על השאלה היהודית ושאלת ארץ ישראל; הנרי מורגנטאו, שר האוצר שגילה ידידות ואופטימיות רבה לגבי עתיד הציונות; שלושה מאנשי הסגל של דונובן, שחקרוהו אם תוכל ארץ ישראל הקטנה לקלוט עליה גדולה. לשופט סמואל רוזנמן, ידיד קרוב של רוזבלט, יועצו האינטימי זה עשרים שנה ועורך נאומיו, הגיש תזכיר בתקווה שיגיע לידי רוזבלט…” (שם)

זה היה בדצמבר 1941, ההשמדה בעיצומה, ובן-גוריון מסייר בספריות ארה”ב ורוכש לו ידידים….   

2223 בפברואר, 1941 –  חטיפת יהודים באמסטרדם ושילוחם למחנה ריכוז.

יוני – דצמבר, 1941        יחידות גרמניות מיוחדות מבצעות רצח המוני מאורגן ביהודי

                                     מדינות מזרח-אירופה. אל הגרמנים מצטרפים אוהדים

                                     מקומיים המבצעים מעשי פשע דומים.

20 בינואר, 1942            בוועידת ואנזא מכינים הגרמנים תכנית מפורטת להשמדת כל 

                                     יהודי אירופה.

1 ביוני, 1942                 תחילת ההשמדה ההמונית במשרפות מחנה ההשמדה

                                      סוביבור שבפולין….

                                                          

“בחורף 1956 מצטברים ענני-צרות בשמי בן-גוריון ועושי דברו. אין להכחיש, מנהיגה של ישראל ניחן בכשרון מיוחד לחמוק מצרות. ראשית, אין בו כל רגש של בושה. יכול אתה לחבוט בבן-גוריון בגילויים, שדי בהם כדי להביא תריסר ראשי-ממשלה לידי תאניה – אך לא את בן-גוריון. הוא ניזון מהוקעות ומשמין משערוריות. כאשר מדינאים אחרים יתחננו לרחמים, יוסיף קולו של בן-גוריון לטעון, כי הוא הינו מתנת שמים ליהודים…

“.. באותו ליל מרץ, בו ציווה בן-גוריון על הנסיגה מרצועת עזה, יוצא ד”ר קסטנר ממשרדו במערכת העתון בו עבד…

“… שנה לפני כן, כאשר פרשת קלוז’, פרשת קורט בכר ופרשת הצנחנים הובאו לראשונה לידיעתה של ישראל, עלול היה לחוש עצבנות כל-שהיא בהיכנסו לרחוק אפל ושומם. אך לא הלילה… הלילה עסוקים חמומי המוח בעניינים אחרים – בנסיגה מעזה, בכניעת בן-גוריון לאמריקאים, בפרשת עמוס בן-גוריון, זהו ליל פורענות לדוד בן גוריון, לא לרודולף קסטנר…

“… שני כדורים נוספים מאקדחו של הצעיר פוגעים בראשו ובגופו… לאחר שנותח, מתחיל קסטנר, נקוב הכדורים לחזור לאיתנו…. אבל לאחר עשרה ימים של שיפור מתמיד במצבו, חל לפתע שינוי… הודעה של בית החולים העירוני אומרת כי במצבו של רודולף קסטנר ‘חל מפנה לרעה’. .. הוא מת ביום 15 במרץ, 1957

“…. הרוצח אשר הודה במעשהו, היה זאב אקשטיין, בן עשרים ושמונה. עד לחדשים האחרונים, לפני שירה בקסטנר, היה אקשטיין סוכן חשאי בתשלום בשירות המודיעין של ממשלת ישראל…” (בן הכט, “כחש”).



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר